את הספר הזה קיבלה אישתי האהובה, ליום ההולדת מעובדת שלה... לקח לה המון זמן עד שהגיע לקרוא אותו, בסוף "נו לא נעים, היא כל הזמן שואלת אותי איך הספר ואם קראתי" היא קראה.. לא רק שקראה גם המליצה לי לקרוא. לפני שאמשיך, אישתי לא מרבה להמליץ לי על ספרים, אבל מעולם לא פיספסה, ואני חב לה רבות על ההמלצות שהמליצה לי לאורך השנים. כשהיא המליצה לי הספר הזה הרגשתי שהיא לא עושה זאת בלב שלם.
חצי חיוך היה מרוח על פניה, שאלתי "בטוח"? היא האמרה כן אולי ימצא חן בענייך...
נו באמת ! יכולתי לסכם את הביקורת על הספר בשתי המילים הללו "נו באמת".
אם זו אגדה, מוטב שתהיה על פני עשרים עמודים, עם איורים רצוי איורים של : ג'ון ג'י מות'. אם זה לא אגדה אז מה זה? סיפור? למבוגרים? עם אינטליגנציה מסוימת? Give me a brack!. איך הדבר הזה נהיה רב מכר? אני חושב שני יודע... זה קצת כמו בגדי המלך החדשים, אף אחד לא מעז להגיד שהוא לא רואה כלום פן יחשבוהו לכסיל. מי יעז ללגלג על ספר שהמסר העיקרי שלו הוא " האהבה תנצח את כל הקשיים, את כל הפחדים, הכוח היחיד שיכול לכוחות השלילים".
הייתי במלכוד מול אהובתי שתחיה, היא שאלה בחצי חיוך "נו איך הספר?" התחלתי להסביר לה " שהכלי הספרותי לא משכנע, אם או בה מספר, לא יתכן שהוא מספר חמש שעות בלי שג'וליה מוציאה מילה מהפה" שהוא מספר יודע כול, אבל כל מה שהוא יכול לספר זה את הצד של מימי, ואיך הוא הספיק לקבל את הצד של אביה לסיפור?" , אני לא אסביר את הקושי שלי מכיוון שאני נמנע מספויילרים בביקורות שלי. ותוך שאני עונה לה אני מבין שאני נופל למלכודת, אני עונה תשובה טכנית לספר שעוסק באהבה... מה שמוכיח שאני לא מבין כלום באהבה.. היא לא רציונלית, ומרוב ספרים שאני קורא אני כנראה כבר לא יודע להנות מסיפור אהבה פשוט... תסכימו איתי שזה מלכוד. אבל זה לא נכון. אני בהחלט יודע, ואוהב סיפורי אהבה פשוטים, אהבתי את "גמילה" של אייטמטוב, וכך גם את "אהובתי במטפחת האדומה" ועוד סיפורי אהבה פשוטים לכאורה...
מה שאני לא קונה זה מניפולציות ילדותיות, אידולוגיות בגרוש (רופי), ואמינות מופרכת... כפי שהתחלתי אם זה אגדה שיהיה אגדה, (נניח הפיסח והסומא, אה כבר כתבו את זה סליחה) שיתחיל ב"היה היה" וימרח על מספר העמודים הראוי, אם זה ספר למבוגרים, שיכבד את הקורא.
כנראה שהייתי צריך לקרוא ביקורות בסימינה, לפני, מכיוון שחשבתי שאני היחיד שחושב כך בדקתי וראיתי שאני לא היחיד, וקוראים שהמלצותיהם מעולם לא אכזבו אותי חשבו על הספר הזה בצורה דומה...

יוליה, אמריקאית ממנהאטן מחפשת את אביה, שנעלם כאילו לא היה לפני ארבע שנים. מכתב אהבה מהוה בן ארבעים מכוון אותה לכפר נידח בבורמה, בו היא פוגשת זקן חכם...נשמע מרתק, לא? אז זהו, הסתייגות.

ז'אן פיליפ סנדקר הוא עיתונאי גרמני שהיה כתב העיתון באסיה ושהה בה שנים אחדות. זה הרומאן הראשון שלו ועל הכריכה האחורית יש הערה מפרגנת מטעם העיתון שלו...מעסיק נדיב.
סופרים מערביים רבים גילו את האקזוטיקה המוכרת של סיפורים על המזרח הרחוק. אנחנו, אנשי המערב, חצויים בהרגשתנו לגבי האנשים במזרח הרחוק. מצד אחד - איך אפשר לחיות במקום בלי מים זורמים, ביוב מוסדר וטלויזיה רב-ערוצית? פשוט עולם שלישי...מצד שני - כל החוכמה שבעולם התרכזה שם, ויש שם זקנים חכמים שראוי להתאבק בעפרם וללמוד...ואל השניוּת הזו זולגים סיפורים של סופרים תאבי פרסום. והספר הזה, לצערי, אינו שונה מהממוצע.

סנדקר כותב סיפור הראוי לתפיסה המערבית: איך האהבה הזוגית מנצחת הכל, למרות שלהבנתי (הלא גדולה בנושא) אהבה זוגית אינה מרכיב משמעותי בתרבות המזרח. איך זוג צעירים יכולים להתחבר ולהיות יחד ימים שלמים בלי פיקוח והשגחה של איש...ניחא. יכולתי להוסיף עוד דוגמאות מביכות, אבל לא רוצה לקלקל למי שעוד לא קרא. הפיתרונות שלו, מכל מקום, דחוקים כל כך, שהגדרתו כלא אמין הכרחית. והכתיבה? בסדר, זורמת, אבל הרבה פעמים הרגשתי שהוא מתאמץ להיות "פיוטי" ומצליח להיות דביק. כמו שהבנתם אני לא אהבתי (גם לא סבלתי). לו רק היה מעט פחות מתיימר...

רב מכר עולמי! זה הטייטל של הספר.
אוקיי אז אולי אני מפספסת משהו, אבל הסיפור של ג'וליה/יוליה
שננטשה ע"י אביה הרגיש לי לפעמים מרתק ולפעמים סתם נמרח...
האבא נטש אותה ואת אמה, היא יוצאת למסע חיפושים
ושם מאזינה לסיפור הרוחני של הזקן שנמשך ונמשך ונמשך...

דווקא האינטראקציה של הבת עם האימא הייתה מעניינת,
אבל הסופר בחר להתמקד ברוחניות, אפילו אובר רוחניות לטעמי..
והכי מאכזב שבהמשך יש חלקים בספר שהיה אפשר לסכם אותם
במשפטים ספורים....אז הגעתי לעמוד 117. וחדלתי.
כי לי בא שיהיה יותר מעניין :-|

עם זאת מצאתי ציטוט:
"מה אנחנו יודעים על ההורים שלנו? מה הם יודעים עלינו?
ואם אנחנו לא ממש מכירים את האנשים המלווים אותנו מאז שנולדנו -
לא אנחנו אותם, ולא הם אותנו - מה אנחנו יודעים בכלל על הזולת?"

התחלתי את הספר הזה מאוד סקפטית, קניתי אותו לפניי שנתיים בהמלצת המוכרת ומאז הוא היה על המדף. אני לא חובבת גדולה של קיטש וממש לא מתחברת לרוחניות, אבל הספר הזה עשה לי משהו בלב.
אחריי רצף של ספרים עצובים ושוברי לב, אמרתי לעצמי שאני חייבת משהו אופטימי קצת, משהו שיעשה לי טוב בלב, וקח בעצם התחלתי לקרוא אותו.
קצת לפניי אמצע הספר כבר הלכתי לקנות את שני ספרי ההמשך שלו.

מה אגיד ומה אומר, צללתי לתוך העולם המופלא הזה, לפשטות, לחיוכים, לנופים, לנזירים, לאורז, לקארי, לבורמה להקשבה ולפעימות הלב.
הספר נכנס לי כל כך עמוק ללב שאני לא חושבת שאי פעם יצא ממנו.

ספר שגרם לי להריח ריחות, לראות נופים ולשמוע צלילם. לא פעם ולא פעמיים במהלך הספר עצמתי את עיניי כדי להקשיב.

הספר גרם לי לרצות לעזוב הכל, לןקחתת את עצמי ולטוס לבורמה, להרים, לנופים, למנזרים שמתוארים בצורה כל כך יפה ומדוייקת בספר, שאני מרגישה כאילו כבר הייתי שם בביקור קצר.

ספר שמדבר על אהבה טהורה שלא יודעת גבולות, שלא תלויה במרחק ובעצם לא תלויה בדבר.

"כמה עגומים ושוממים יכולים להיותחייהם של בני אדם הנזקקים למילים כדי לתקשר, החייבים לגעת זה בזה, לראות או לשמוע זה את זה כדי להיות קרובים זה לזה"

ספויילר קטן:

(כמו שאמרתי לבן זוגי, הספר מספר על נער עיוור ונערה נכה ובכל זאת זה הספר האופטימי ביותר שקראתי, כך חשבתי עד ללקראת הסוף. הסוף שבר את ליבי, הוא לא היה רע ולא טראגי, אבל בכל זאת לא הצלחתי להפסיק לחשוב על כמה שהוא יכל להגמר אחרת. אם רק טין ווין היה מורד באו סאו, אם רק טין ווין היה חוזר כמה שנים קודם, אם רק ואם רק..)


"קיימים דברים שאנשים, ההולכים בעולם על שתי רגליים בריאות, פשוט אינם מבינים. הם חושבים שלראות אפשר רק בעיניים. הם חושבים שמרחקים אפשר לעבור רק בצעדים"

טין ווין התאהב בה בזכות הלב שלה, והוא לא היה צריך שום דבר אחר. המחשבה על לראותה לא ריגשה אותו כי אין דבר יפה מהמגע שלה ומצליל ליבה.

כן יש בסיפור הזה פרטים לא כל כך אמינים ולא הגיוניים, אבל זה לא גרוע כלל וכלל מהספר.

תודה לטין ווין ולמי מי, לסו קאי ולאו בה, שגרמו לי לחייך, לבכות, להתרגש ולחכות כל יום לחזור הביתה מהעבודה כדי להמשיך לקרוא,
ותודה ליאן פיליפ סנדקר על המורשת של טין ווין ומי מי.
מתת האהבה.

אבקש את סליחת כותבי הביקורות שהתלהבו כל כך מן הספר - החוויה שלי מן הקריאה אחרת. לא די במעט פילוסופיה בגרוש ואמירות בסגנון ספרי המתנה של פעם על אהבה או על הראייה האמיתית, שאיננה מה שרואות העיניים (מה שבאמת נכון). החיים הפשוטים והיפים של בורמה? לא נעים להגיד, אבל בורמה (מיאנמר - זוכרים?)היא אחד המקומות הקשים והאכזריים ביותר לחיי אדם כיום. אם תבדקו בספר העובדות של הסי.איי.אי ברשת תגלו כמה עצוב לחיות שם. מצד שני - החיים שם קצרים יחסית (ספר העובדות, שם), כך שהסבל נגמר מהר.
זהירות ספויילר (יש למישהו הצעה לשם בעברית?) -
למרות הסברי המחבר - קשה להבין מדוע לא חזר הגיבור לאהובתו מוקדם יותר. קשה להבין את אכזריותו כלפי משפחתו האמריקאית - היעלמות פתאומית ללא כל הסבר. הכול מוסבר בתירוצים שלא היו עוברים אצל מורה בבי"ס יסודי. חוץ מזה - להיביסקוס אין ריח. האם אתם חושבים שהמחבר (הגרמני) קיבל אשרת תייר למיאנמר, וכך התרשם מריחו המשכר של הפרח ושיתף אותנו בכך?

בסוף אהבתי את הספר ושמחתי שקראתי עד הסוף ולא נטשתי אותו באמצע כפי שעשיתי ללא מעט ספרים בתקופה האחרונה.
הוא מניע לאט ולא התחברתי לאוירה המיסטית – מזרחית, אבל בשלב מסויים הוא משך אותי אליו. בעיקר על רקע החיבור בין שתי הדמויות המרכזיות בספר. אני לא מתרגש בקלות, אבל הוא בהחלט ריגש אותי.
אני ממליץ על הספר בתנאי שיש לכם סבלנות לצלוח את ההתחלה והיכולת להתנתק מהמחשבה המערבית צינית ומעשית-מדעית. תנו לדימיון את החופש שדיכאו בנו החיים המודרניים ותפליגו מזרחה.

"זה הסומך יותר מדי על עיניו מזניח את חושיו האחרים, ואינני מתכוון רק לאוזניים או לאף. אני מדבר על אותו איבר ששוכן בתוכנו ושבשבילו אין לנו שם. נכנה אותו מצפן הלב שלנו". אני חושבת שזה המשפט שיכול לסכם את מהות הספר המקסים הזה.
בהתחלה נראה שמדובר בספר נדוש, הנה, בחורה מניו יורק יוצאת לחפש את אביה שנעלם בבורמה, ואז פוגשת גבר מבוגר שכביכול בא לשקף לה עד כמה העולם המערבי הוא ריקני ועולם המזרח הרחוק הוא עשיר בפנימיותו.
אבל זה באמת לא כך, יש כאן סיפור יפהפה. אותו גבר שהיא פוגשת מגולל את גורלו של אביה של אותה נערה עד סוף הספר, שם מתגלה התעלומה.
נהנתי מאוד מהאווירה, הרוגע, הנופים, הריחות והאנושיות שבו.

הספר הזה ישב לי על המדף לא מעט זמן, קיבלתי אותו בעוד אחד מהמבצעים האינסופיים של סטימצקי, אבל שום דבר בו לא משך אותי. הייתה לי תחושה שהוא ספר "ניו אייג'י רוחניקי", וזה פחות הסגנון שלי. אבל בסופו של דבר החלטתי לתת לו הזדמנות, גם כי מישהי אמרה לי לפני כמה ימים שאני צריכה להתחבר לצד הרוחני שבי.
החדשות הטובות - הספר הזה רחוק מלהיות ניו אייג'י קלאסי. החדשות הטובות עוד יותר - התענגתי על כל עמוד בספר הזה, הקסום והמרגש. בגלל שהוא מתרחש בבורמה, יש בו משהו תמים ופשוט, במובן הטוב של המילה - אגדות עם בורמזיות, חוכמת חיים של המזרח, תיאורים כל כך ציוריים וסיפור אהבה מקסים. אפילו הקריאה בו השרתה עליי שלווה נעימה. כנראה שלמזרח יש כוח כזה...

"עושרו של אדם הוא המחשבות שבלבו."

לא רציתי לסיים ונאבקתי בין הרצון להמשיך ולקרוא לבין הרצון להניח ולמשוך את הסיום.
נהנתי מאוד לקרוא את הספר המתובל והמעודן כ"כ יפה, בפילוסופיית חיים חכמה ורבה- מקסים ונוגע!!
'אמנות ההקשבה לפעימות הלב', מספר על יוליה התרה בחיפוש אחר אביה בעקבות מכתב אהבה למי-מי. וכך מתגלים חייו של טין-ווין אביה של יוליה שחווה ילדות לא פשוטה,
ילדות של כאב, של נטישה ושל אובדן, אובדן כושר הראייה ואובדן האהבה-אהבת אם ולימים אח"כ(50 שנות גלות) אהבה של בינו לבינה.
ולא פחות על מי-מי הדמות החזקה שמפעימה את טין ווין, וחייה נקשרים בחייו, כמו חייו בחייה. הם משלימים זה את זו, היא הייתה לו עיניו והוא היה לה רגליה ויחד הם גילו עולם, תרו בשבילי קאלאו במסע גורלי משותף.
על כולם מנצחת בקול תרועה גדולה בפעימת הלב הפועם האהבה.
על העיוורון, על הנטישה, על הכאב,על האבידה ועל האמונה החזקה באמונה הטפלה.
על הכל היא מנצחת בשקט בשקט בקול רמה בתוך הלב פנימה. ויחד עמה גם הפחד.
אהבה מתי היא מתחילה?
איך היא מתחילה ועיקר איך היא מסתיימת.
האכזריות שבנטישה ובאובדן הצמיחה טוב אפילו טוב מאוד, אבל חזרה ולקחה לקראת האמצע שוב את הטוב, ולקראת הסוף חזרה באיחוד נשמות כשהעשן מיתמר ומסתלסל יחד.
דמויות רבות בסיפור המסגרת, מספרים את סיפור חייהם ונשזרים ונקשרים הם לחייו של טין ווין. בעזרת סיפורם הוא מחיה ומפעים את חייו שלו במסע חיים חדש..
סו-קאי ואו-מיי ועיקר מי- מי, ילדה שנולדה עם פגם ברגליה ועל אף זאת, הוריה רצו אותה על אף נכותה, בשונה מטין ווין שהוריו האמינו לאסטרולוג ופחדו כי על ראשו של ילד זה אכן רובצת קללה.
כאשר הסימנים החלו להופיע, כגון המחלות והמיתות של החיות שבביתם ואף שכניהם שחלו, איששו אלה את חששותיהם כי באמת קללה רובצת על ראש בנם עד בלי די ותביא היא עמה עוד אסונות על הילד וסובביו.
מי-מי וטין ווין שונים בהתייחסותם לחיים ולעולם ושונה התייחסות האנשים אליהם. בהכירו אותה ישתנה תפיסת עולמו ובנהירת האהבה ידמה לה, בעזרת מי-מי מפתח טין-ווין את חושיו האחרים אוזניו ועיקר לומד הוא לפתוח את הלב.
"כל קול הסתיר מגוון צורות ביטוי, ואותו הדבר היה נכון גם לפעימת הלב. גם אם הפעימות הללו מעולם לא היו זהות, הפעימות חשפו רבות על גוף ונפש. והשתנו עם הזמן או לפי המצב." הצלילים שהשמיעו בני האדם נעשו לו סוג של מצפן שהוביל אותו על פני עולם הרגשות האנושיים. מפעים ומרתק!!

אני רוצה לצטט ציטוט שהזכיר לי אדם מיוחד ואיש יקר.
"היכולות מילים להיות בעלות כנפיים? האם הן יכולות לרחף באוויר כמו פרפרים? האם הן יכולות לסחוף אותנו , לשאת אותנו אל עולם אחר? האם הן יכולות לגרום להן להזדעדע כמו איתני טבע המרעידים את האדמה?
האם הן יכולות לפתוח את אחרוני חדרי נפשנו החשאיים? ( בעיניי כן, הו בהחלט כן!) איני יודע אם מילים לבדן מסוגלות לעשות זאת, אבל עם הקול האנושי הן יכולות, יוליה, ולאביך היה ביום ההוא קול שכמותו יש לנו אולי רק פעם בחיים.
הוא לא סיפר, הוא שר, ואף שהוא לחש, לא היה אדם אחד בבית-התה הזה שדמעות לא עלו בעיניו לשמע צליל קולו בלבד. עד מהרה נוצר סיפור מהמשפטים שלו, ומהסיפור נוצרו חיים שהתגלו בכל הכוח והמאגיה שלהם. " עמ' 11.
המשפט הנ"ל הזכיר לי שני אנשים מיוחדים, האחד איש ידוע יוסי בנאי ז"ל שבקולו הערב התנגנו מילים ויצרו הן חיים. והשני פחות ידוע, א.ב.ש , ז"א ידוע הוא בחוג מצומצם אולם עוד ייודע הוא ונודע לעולם..
וגם "בחוסר קולו" יצר הוא חיים, בקולמוס כתיבת מילותיו יצר סיפורים ושירים יפים עד מאוד , ובסיפוריו היפים אני דמיינתי את קולו הערב.
ועוד מספר ציטוטים שהעלו הם גם בי אותם סימני שאלות שנשאלות רוב הזמן, שאלות הנותרות ומשאירות שובל לא מענה.
על כעס הנטישה:
"..אפילו ממרחק של שעות אחדות לא יכולתי לראותו בו את אבי. אבל מה זה יכול להביע? מה אנחנו יודעים על ההורים שלנו? מה הם יודעים עלינו?ואם אנחנו לא ממש מכירים את האנשים המלווים אותנו מאז שנולדנו, לא אנחנו אותם, ולא הם אותנו- מה אנחנו בכלל יודעים על הזולת?אם כך, האם אני חייבת להאמין שאפשר לייחס להם כל דבר, ואפילו את המעשה הנתעב ביותר? על מי או על מה, על אילו אמיתות אפשר לסמוך? האם קיים אדם שבו אני בוטחת ללא סייג? היכול להיות אדם כזה?" עמ' 97.
על העיוורון/ על החיים:
"מדוע אינך יכול לראות?"
"מי טוען שאינני יכול לראות?"
"סו-קאי. היא אומרת שאתה עיוור."
"אני?עיוור? לפני שנים רבות אבד לי מאור עיני, זו אמת.
אבל איני עיוור. אני רק רואה בצורה אחרת. המהותי הוא בחזקת בלתי נראה בעיניים."
"איברי החושים שלנו אוהבים להטעות אותנו, והעיניים הן מתעתעות ביותר. הן מפתות אותנו לבטוח בהן יתר על המידה. אנחנו מאמינים שאנחנו רואים את העולם הסובב אותנו, אבל מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אנחנו חייבים ללמוד לתפוס את מהות הדברים,את עיקרם, ובזאת העיניים הן יותר בגדר מכשול. הן מסיחות את דעתנו, אנחנו מניחים להן לסנוור אותנו. זה הסומך יותר מידי על עיניו מזניח את חושיו האחרים, ואיני מתכוון רק לאוזניים או לאף. אני מדבר על אותו איבר ששוכן בתוכנו(עם כל פעימת לב נבראים חיים) ושבשבילו אין לנו שם. נכנה אותו מצפן הלב שלנו." עוד ציטוט שהזכיר לי את אברהם ואת שירו הנפלא "פגישה עיוורת".
ועוד ציטוט אחד אחרון אני מבטיחה :)
"האם את מאמינה באהבה?"
"את צוחקת. כמה יפה את. אני מתכוון לזה ברצינות. האם את מאמינה באהבה,יוליה?"
"מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים של ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שאנו לא יכולים לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה גופנית או לאהבה העצמית, הטפילה זה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית. לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות." - כשקראתי את שורות אלה נזכרתי בש. בחורה מקסימה ואוהבת אוי כמה שהיא אוהבת שורות אלה מאפיינים אותה. היא מאמינה באהבה במלוא מובן המילה.. הרבה מאיתנו מאמינים בה אבל כמו שאמר או-בה היא מתעתעת ואין הוא מתכוון לתשוקה שבאה יחד איתה אלא לאהבה נטו, וש. שלי היקרה נתנה את מרבית חייה לזו האמונה- האמונה באהבה. גם כשהיא הגישה לה את הלחי השנייה ואחר כך הפנתה לה את כל גבה היא המשיכה להאמין...ונסחפה ונחשפה.. אהבה הזו היא שמעוורת וכפי שהיא עושה זאת, היא זו גם שתשיב לנו את הראייה. מעוורת את הרואים והופכת את הרואים לעיוורים כזו היא אהבה!!!!
יש יגידו שצריך כישרון רב עוצמה כדי להכיל הקשבה, הקשבה עמוקה שבאה מתוך פעימת הלב שלך והקשבה לפעימת לבו של אחר ובעצם כשמבינים זה לא באמת קשה ולא מצריך כישרון לאמנות ההקשבה לפעימות הלב.
רק התכוונות, אמונה באהבה, ועיקר-עיקר לא לפחד כלל!!
עכשיו ששש... תקשיבו ללב שלכם בתחושה .. בשקט או ברעש(המולת האדם, המולת הדם הרוגש) גם מתוך הרעש הגדול ניתן אט-אט להקשיב לפעימה.
מתי עשיתם זאת לאחרונה? הנה זה הרגע...הקשיבו איך הוא פועם, פעימות קצובות. אתם מאזינים לו ? אחרי כל השנים שהפיח בכם חיים והפעים כל רגע בחייכם. בכל פעימה ופעימה מתנגנת לה מלודיית אהבה.
המשיכו להאזין ולחוש, האזנה מלאה בתחושה ותגלו גם את הלא מובן מאליו.. אינכם זקוקים לסטטוסקופ אף לא לאוזנכם גם מי שאבדה שמיעתו לעניות דעתי יכול להאזין(לחוש) מתוך הלב ומתוך חושיו האחרים בתחושה.
צריך להרגיש ולעורר את חושינו האחרים.
שתהיה לכם לכולכם בפעימת הלב הפועם קריאה נעימה והאזנה נעימה עוד יותר :)