בדיוק ביקשתי בפורום, המלצות על ספר קליל ולא רדוד (עוד המלצות יתקבלו בשמחה, סיפורים בלי מוות,מחלות אימים ובלי גופות מרוטשות כנראה גם מסתובבים בתוך איזו כריכה:)
מותק של ספר, עם הומור מחשבתי. קליל ולא רדוד אמרתי? אמרתי:)
ואפשר גם לומר 'אירוניה והומור בסירה אחת'.

הייתי משנה את שם הספר ל"כלב, ושלשה בסירה.. או לפחות שלשה בסירה וכלב, כי הוא די מרכזי ובעל חיות מקפיצה:)
הנה לכם ספר שווה, מעלה חיוך ומעורר לצחוק קולי בתקופה כאוטית זו (סתכלו ב"צחוק" של ברגסון...)

קליל ומשעשע, ולא מתוחכם ומותח.
לכו לצחוק קצת :)

אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר.
[ביאליק, שירים]

נשאבתי ועודני הומיה כיונה...
מיותר לכתוב על תאורי הטבע הזורם בעורקיו של שלו, על הרוח הכובשת בסיפוריו,
או השפה העשירה שלו הכוללת שיבושי לשון מתוקים כמו 'אאובי', או רשימות ה"בעד" וה"בנגד":) 
אז אכתוב על הבית שמביא לנו שלו בסיפור הזה. מעבר לתקופה ההסטורית המדוברת בו, יש משהו מאד עכשוי - חיפוש הבית.
לא סתם בית. בית שכולם מחפשים אותו חם, מגן, עוטף, מקום מבטחים כזה.
המחשבה על בניית בית מעלה בדעתי משהו חדש, כאילו שהוא יהיה הדבר האמיתי, אבל אמא של יאיר מציעה שיבנה בית שכבר גרו בו כי " "כבר ניקמו הנקמות, והאיבות הישנות כבר הסכינו זו לזו, ואהבות הגדולות באמת, לא הקטנות הטורדניות, כבר נרגעו, ושוב אין צורך בניחושים וכוח לנסיונות"
ו...אפילו הזרע מוצא לו בית.... ואי ואי כמה הזוי.. אבל שרדתי.
מביאה כאן ציטוט של asheriko שאני מזדהה איתו לגמרי:
" אני חייב לציין לגנאי את תאורי המין ובמיוחד המיניות והעריות הגרוטסקים, ממש כך, לא גסים או נועזים פשוט ...אבנורמלים. זה הרגיש מיותר ולא שייך..." https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=96029

אני חושבת על הצעתה של אמא של יאיר, ומנסה לדמיין איך ירגיש לי בבית שכבר גרו בו אהבות ואיבות, קנאות ונסיונות...
אולי אני פשט אלך על שובך ;)

מעניין איך לעיתים אנו הופכים להיות הקביים של מישהו, העיניים, הפה, (שזה גם מובא במקורות על אהרון שהיה הפה של משה: "הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה..."). תוהה עד כמה זה באמת מועיל, מקדם, מצמיח, ועד כמה זה עלול לתקוע.
אולי זה תלוי בשלב בו נמצא כל אחד. ובכל מקרה בספר זה הצמיח פרחים יפים.

אמנם האהבה המתוארת נתפשת כנדירה, אך במציאות ראיתי עד כמה היא אפשרית, (דרך אחות של חברתי שהיא ילדה עם צרכים מיוחדים).

אהבתי את הסיפור שכמו בחיים שוזר כאב וחמלה, קריסה וקימה, שילוב בין תרבויות והגישור על המפרידים שבחיים.

חברה שלי (שכבר הזכרתי) נוטף ממנה ריח דת. אני לא חושבת שהיא דתיה במובן הקלאסי, אבל לא אחת כשאנו מדברות היא מוצאת אסמכתא "יהודית" או איך של נקרא לזה למרבד הרעיונות שלנו. כך גם לספר הזה, אבל קודם אגיד את שלי, אותה - אח"כ :)

יש מישהו שלא יודע כמה חשוב לשקול מלים, לא רק החוצה, גם כלפי עצמנו?
יש מישהו שלא יודע כמה נכון וראוי לא לקחת דברים באופן אישי? (אפילו מחמאות)
יש מישהו שלא יודע שעדיף לשאול שאלות במקום להניח הנחות, כדי להימנע מאנחות ומחוסר בהירות?
יש מישהו שלא יודע שרצוי תמיד לעשות כמיטב יכולתנו?
שיקום.

אז הנה ספר-תזכורת לכמה דברים משמעותיים בחיים.
רק תזכורת, אבל חשובה.

ועכשיו המקור לתזכורת דומה שהיא הביאה:
מדובר בספר שנקרא: מסילת ישרים-

אמר המחבר:
החיבור הזה לא חיברתי ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול..
אלא שכפי רוב פרסומם...כך ההעלם מהם מצוי מאוד והשכחה רבה.

על כן אין התועלת הנלקח מזה הספר יוצא מן הקריאה בו פעם אחת, כי כבר אפשר שלא ימצא הקורא בשכלו חידושים אחר קריאתו שלא היו בו לפני קריאתו אלא מעט.
אבל התועלת יוצא מן החזרה עליו וההתמדה, כי יזכרו לו הדברים האלה הנשכחים מבני האדם בטבע..."

כך שאם זה מעניין מישהו, אמליץ לעיין בזה יותר מפעם אחת...
ו...השתדלתי לבקשת האתר לא לחשוף פרטים מהעלילה ;)

אהבה במעצורים - כך הרגשתי בראשית הספר הקסום הזה, על תאורי השמש המתגלגלת בצחוק אל הים, ושמי הסתיו הדהויים שעומדים להמטיר חיים על ג'מילה ודניאר, אבל עוד לפני זה, סקרנותי לגבי השם גילתה לי כי פירוש ג'מילה זה - יפה,
וראיתי כמה שם הספר תואם את תוכנו, ואת גיבורתו, שהיא יפה מבפנים ומבחוץ -
עליצות חיים יש בה, צחוק ושובבות, עם יופי אדמוני ונמשים שזופים (או איך שתדמיינו אותה^^) חדווה נשית ועוצמה מעשית.

והמלחמה ,כמו במלחמה לוקחת את הגברים אלי קרב ומותירה מאחור ילדים נשים נוער וקשישים.

הסיפור הקצר הזה מהדהד סוגים של מערכות יחסים, כאשר עיקרו הוא אהבה הנובטת בין ג'מילה (שבעלה משרת בחזית)
לחייל פצוע שהגיע לכפר.
זו אהבה שקטה ועמוקה, מטלטלת ומפגישה עם רגשות אנושיים המבקשים להתעלות מעל המוכר והידוע, המוסכם והשחוק.

לא תמצאו בה פורקן יצרים כמו שמציין נתן זך ב'אחרית דבר':
"מי שנוטל לידיו את 'סיפור האהבה היפה ביותר בעולם' חייב לשכוח, מלכתחילה, את ספרות דורנו והדור שקדם לו. לא סקס, לא זימה ולא ניאוף, לא סמים ולא האלימות והשחיתות של הערים הגדולות, לא דעת קהל מסוחררת ולא שליטים מושחתים, לא עיתונות 'צהובה' ורדיו וטלוויזיה ולא אופנה ולא דוגמניות ולא 'כוכבים נולדים' מן הריק"

בשפה קולחת ועשירה התוודעתי לתאורי טבע ונוף מאלפים, ולשירתו של דניאר, נטולת מילים הנוגעת במסתרי נפש האדם,
ובצורך הקיומי ביותר- אהבה וקבלה.

הוא שר לג'מילה את כל ישות אהבתו -
"היה זה אדם מאוהב עד עמקי נשמתו. לא היתה זו, כך חשתי בברור, מאוהבוּת כפשוטה, באדם אחר.
זו היתה אהבה אחרת, כבירה: לחיים, לאדמה. כן הוא אצר את אהבתו בלבו, בניגון שלו. היא היתה נשמת אפו....
מה שהדהים אותי יותר מכל היה התשוקה והלהט שהלחן עצמו היה רווי בהם...לא ידעתי להגדיר האם זה הקול לבדו, או שמא דבר מה חשוב ממנו, הנובע ממעמקי נשמתו של אדם, משהו עלום שיש בו כדי לעורר אותה התרגשות אצל הזולת ולהפיח חיים במחשבות הלב הכמוסות ביותר...." [עמ' 55]

אולי תגלו לי - איפה ישנן עוד אהבות כמו האהבה הזו.....


מומלץ: למי שמאמין שלאהבה יש עומק זוהר ללא נצנצים חיצוניים
לא מומלץ: לאנשים צינים.

יש לי חברה שעוסקת בתחום המגע. מדברת על חשיבות המגע ללא הרף.
הסיפור הטרגי של מר לין, מדגיש את עמדתה.
זה ניכר מאד בעובדה ששני אנשים קושרים קשר רגשי, אמפטיה והבנה, מבלי להבין אחד את שפתו של זולתו.
הצורך האנושי בקשר, בחום, בא חזק לידי ביטוי בספר, שהאמת, העלילה שלו לא חזקה כ"כ, אבל המסר הזה עובר
גם ע"י ה"נכדה" המאומצת על ידי מר לין, שזוכה לטיפוח קיצוני מצידו, המבהיר עד כמה הנתינה היא סוג של קבלה.

ממש לא ספר חובה, אבל לנסיעה בטרמפ זה הולך טוב :)