אני שונאת תרופות. עד לא מזמן בכלל לא הייתי צריכה לגבש עמדה בעניין אבל בשנתיים האחרונות הפכתי להיות גרוטאה מהלכת ולכן בכל זאת נאלצתי לנקוט עמדה (גם) בנושא הפרמצבטי – אחת מתוך כמה סוגיות רפואיות שנוחתות עליי ללא הודעה מוקדמת כתוצאה מגילי המתקדם.
ועדיין, אני מעדיפה לסבול ולא לבלוע כימיקלים. כנראה שאין בי מספיק סקרנות ומן הסתם אני גם לא מספיק חולה כדי למזוג את גופי למבחנה ולראות מה יקרה.
אם כאב הראש או הגב משתלטים על ההיגיון, תמיד עוזר להיעזר בעלון לצרכן: עיון מרפרף ברשימת תופעות לוואי יפעל עליי כמו תרופת פלא כי מי ירצה לקחת כדור שהוא, בנוסף לפעילות הרצויה, עלול לגרום לשלשול, בחילה, סחרחורת, כאב בטן, צרבת, בצקת בפנים, התנפחות הלשון, הגרון, קוצר נשימה, טכיקרדיה (פעילות לב מהירה), לחץ דם נמוך, הלם (שוק) חמור (נדיר), הפרעות בשמיעה או בראייה, כאבים ברום הבטן, פריחה, קילוף עור, סימפטומים של דלקת קרום המוח כגון: צוואר נוקשה, כאבי ראש, בחילה, הקאות, חום, צפידות וכאבים בעמוד השדרה (נדיר), עלפון, הקאה דמית, צואה דמית או שחורה?
לא אני.
הדילמה של הסיפור היא הרבה יותר רצינית ומורכבת מאיזה כדור נגד כאב ראש. נערה בת 15 נופלת קורבן לאונס אלים. בבית החולים מציעים לבצע טיפול תרופתי ניסיוני שאמור להעלים את זיכרון האונס – למהירי החלטה - ככל שהטיפול מתבצע סמוך יותר לזמן האירוע כך הוא יותר אפקטיבי. ההורים מסכימים ונראה שהטיפול מצליח - הנערה לא זוכרת כלום ממה שקרה לה, היא רק יודעת שנאנסה, אך עם הזמן צצות כל מיני תחושות ורגשות בלתי מוסברים, רוחות רפאים שנתלשו מתוך ההקשר של הזיכרון המחוק אבל לא נעלמו מהגוף, ומצבה הנפשי מחמיר עד כדי ניסיון התאבדות.
למרות הטראומה הקשה של הנערה, לא יכולתי שלא לכעוס כי אני שונאת תרופות (כבר אמרתי), ובטח תרופות שנויות במחלוקת, אבל במצבים קיצוניים כאלה אנשים נאחזים בכל דבר ומנסים למנוע מיקיריהם סבל (בפרט, אם הוא מוצג על-ידי הרופאים כסבל מיותר, אפילו שבדיעבד מסתבר שהוא סבל הכרחי שיש להתגבר עליו באופן מודע כי זאת הדרך היחידה לריפוי אמיתי וארוך טווח), ולעתים יש גם שיקולים סמויים ואגואיסטיים וסודות אפלים למיניהם שאף משפחה לא חסינה מפניהם, ובפרט אם מדובר במשפחה אמריקאית טיפוסית עם קשיים מֻבְנִים בזוגיות, המתגוררת בעיירה קטנה ומנומנמת הסובלת משיפוט-יתר.
הסיפור מסופר על-ידי פסיכיאטר שמטפל בנערה ובשני הוריה, והוא נשמע כמו שילוב של שיחה ידידותית, עדות משפטית והרצאה מקצועית – מבנה לא שגרתי ומעניין בפני עצמו. יש בו גם רבדים נסתרים שמתגלים במלואם רק בסוף (מה שעושה חשק לחזור על כל הספר ולבחון את הסאב-טקסט מול המידע החדש).
שמעתי או קראתי באיזה מקום (הזיכרון כבר לא מה שהיה פעם...) על כך שתוך מספר שנים יהיו תרופות למצבי רוח והן יימכרו ללא מרשם לכל דורש. לדוגמה, קמתם בבוקר ואתם חשים דכדוך קל – קחו כדור ורוד; במהלך היום בעבודה משתלטת עליכם עננה של תסכול – קחו כדור ירוק, וכך הלאה. ולמה נזכרתי בזה? כי אני לא יכולה לגלות את הפואנטה של הספר הזה (אפילו לא ברמז קל שבקלים) וזה גורם לי לחוש תסכול בינוני עד כבד שבטח היה עובר אילו הייתי בולעת כדור סגול במינון כפול אבל אין כדור כזה. עדיין.
* כל הזכויות שמורות לנורופן ® – קפסולות נוזל 200 מ"ג
