ביקורת ספרותית על כלום לא נשכח - מותחן פסיכולוגי מאת וונדי ווקר
ספר טוב

---

טראומות והנזק שהן גורמות לאישיות נדון כבר מזוויות רבות. אנחנו מתעניינים בהן מאד. התפיסה המקובלת היום אומרת שצריך "להוציא" את האדם מהטראומה, שלא יישבר או "יתקלקל" בעקבותיה. (לעלות על הסוס מיד אחרי שנפלת) כמובן יש מדרג לטראומות ואונס נמצא גבוה המדרג, יחד או לפחות קרוב, לטראומה בשדה הקרב. לא נחמד היה לו היה אפשרי להעלים בעזרת קצת כימיה את הטראומה מהזיכרון ולהמשיך בחיים כאילו לא היתה טראומה?
זו הדילמה הראשונית - ולא העיקרית - בספר הזה. ג'ני קרמר בת 16, ילדת שמנת מעיירה אמידה, נאנסת באכזריות רבה במסיבה, זה הפיתרון המוצע להוריה הממהרים לקבל אותו מסיבות שונות. הסיבה העיקרית - במסווה של מה שטוב לילדה - היא שהם רוצים לחזור לחייהם בלי טראומה, ולקבל חזרה את בתם הבלתי פגומה.

הנושא בסיפור הזה אינו הטיפול (שאינו קיים בינתיים, ואם יבשיל לטיפול יהיה שונה, יש להניח, מהמתואר בספר). הנושא העיקרי, לדעתי הוא מוסר ואתיקה. ווקר מקלפת את השכבות ומגיעה לבעל החיים שאנחנו מתכחשים לו, אבל אנחנו הוא. והשכבות שהיא מקלפת הן כל מה שנוסף לנו עם ההתפתחות: יכולת תכנון, מניפולציות וגם אתיקה, המכתיבה לנו כללי התנהגות ידועים במצבים מסויימים.
המספר פה הוא פסיכיאטר והוא כתוב כעין יומן - החלקים הטיפוליים מתערבבים בתאורים ותחושות של הפסיכיאטר שאינו חושף, כמובן, את רגשותיו בפני מטופליו, אך ביומן שלו הוא כנה וחשוף בדרך כלל. תאור הטיפול והחקירה המשטרתית שהוא שותף לה אותנטיים מאד (למרות שהפסיכיאטרים שאני מכירה מעדיפים להסתמך על כימיה יותר מאשר על פסיכותרפיה, ברור שיש גם כאלה העוסקים בטיפול בצד התרופות). הפסיכיאטר המוצלח, החומל באמת על מטופליו, בעל הרגישות וההבנה האינטואיטיבית של מצבי הדחק בהם הם נמצאים, הניסיון המקצועי העשיר ויכולת טיפול וירטואוזית, הופך למשהו אחר לגמרי בעקבות הנסיבות החושפות אותו לסיכון שהוא לא מוכן לקחת. וזה כל הסיפור.

הספר כתוב נפלא, אמין כמעט לכל אורכו, הדילמות שהעלתה ווקר בסיפור היו הנכונות, בעיני. ההתמקדות שלה בדמות הפסיכיאטר ולאו דווקא באונס, באלימות, בהתעללות ובבגידות, היתה נכונה, לדעתי. הדיון שלה בדימוי העצמי של גיבוריה ובתפקידו בהתנהגותם היה מרתק. הוא היה מקבל ממני בקלות חמישה כוכבים לו היה מסתיים 30 עמודים בערך לפני הסוף. הוא נפל קורבן לצורך של ווקר לספק הסבר סגור לדילמות שהיא העלתה בסיפור, (דילמות שמעצם טיבן אי אפשר לספק להן "תשובה נכונה") וגם "לגמול" לקורא על נאמנותו ולספק לו סוף אופטימי. מצד שני מי אני שאשפוט? סוף טוב הוא שאיפה אנושית אוניברסלית, ואם לא היינו יודעים שיש סיכוי לסוף טוב, כנראה היינו יצורים שונים לחלוטין.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על כלום לא נשכח - מותחן פסיכולוגי