ביקורת ספרותית על קשר דם מאת אן פיין
ספר בסדר

---

בשנים האחרונות כותבים המון ספרים על תופעות חברתיות ופסיכולוגיות, שבעבר נטו לא לדבר עליהן. ילדים חולים במחלות סופניות או בתסמונות נדירות ההופכות אותם למוזרים למראה, ילדים חיים במשפחות חד הוריות, עם הורה חולה או נכה או מפגר. ילדים נולדים כדי לשמש "בנק" איברים לבן משפחה חולה... אין סוף נושאים לספר. הספרים מהסוג הזה הופכים בחלקם רבי מכר, מסחטות דמעות והזדהות מצד קוראים (רבים מהם בני נוער הקוראים ומזדהים) וזה מזכיר לי משפט בלתי נשכח שאמרה אחת הדמויות בסידרה "אנושיים" (מומלץ לבעלי קיבה חזקה) היא אמרה: "אתם בודקים אם אני מרגישה כמו בן אדם, מאלה שיכולים להתאכזר לקרובים להם ולבכות בהזדהות מול סיפורם של זרים". אכן, מטרת הספרים מהסוג הזה היא לגרום לקוראים הזדהות עם הדמות הרחוקה מעולמם ולשמוח בחלקם שזה לא הם.

הספר הזה שייך לאותו ז'אנר. זה סיפורו של אדי (אדוארד) שבהיותו בן 4 נכלא עם אמו על ידי בן זוגה המתעלל ונאסר עליו לצאת החוצה. את האם הפך בן הזוג לשק אגרוף מדמם, שאינו מסוגל לעזור לעצמה או לילדה. בילד הוא התעלל נפשית בעיקר, הפחיד אותו והפך אותו לצל מפוחד, הצמוד לקיר בבית, ישן על שמיכה עם הכלבה כל עוד זו היתה בחיים, לבוש סחבות שאין לו אפילו חלון להציץ בו החוצה - כי לחלון הודבק נייר עיתון, נגד עיניים בולשות. הסיפור הוא על חייו של אדי מהרגע שרשויות הרווחה גילו את הסיפור - בעקבות דיווח מקרי של שכנה. הנסיונות שלו ללמוד להיות ילד, לפגוש ילדים אחרים ללמוד בבית ספר ולהתמודד עם השדים שבתוכו.

או. כאן הכשל של הסיפור, לדעתי. ילד שחווה אלימות והפחדה במשך שנים כה רבות, מצליח איכשהו להפוך להיות "נורמלי למראה" למשך 7 שנים נוספות? לא ממש אמין. זוג אמיד וחשוך ילדים מוכן לאמץ ילד בן 7 עם סיפור חיים קשה? גם אם תחפשו בנרות תתקשו למצוא כאלה ל"ו צדיקים. מאמצים רוצים תינוק. יתפשרו על פעוט מחייך ויפה שאינו נושא צלקות על גופו או על נפשו. אבל ילד בן 7? שמתקפל לכל רחש? לא סביר. המשך הסיפור עוד פחות סביר: אדוארד למרות המוזרות שבהתנהגותו ולמרות שהוא "חנון" אינו חווה הצקות מצד הילדים האחרים. והוא תלמיד טוב ומשקיע בלימודים. עד שמגיעה תזכורת למה שהוא מנסה לשכוח, וההתנהגות שלו משתנה.

אז מה אני אגיד לכם? הספר מעניין, ברור. לא אמין, אבל למי איכפת? מפעיל את אותה הזדהות בין אם הסיפור קרה או יכול היה לקרות. הוא שייך לספרים שאומרים עליהם "נושא חשוב". נכתב על ידי סופרת מיומנת, שכתבה הרבה לילדים ולנוער ("גברת דאוטפייר" הוא ספרה הידוע ביותר) גם הספר הזה נכתב, כנראה, לנוער (פונט גדול, סיפור ממספר דמויות לא רב מדי, גיבור בגיל שנוער יכול להזדהות איתו) כתוב בסדר. אז מה רע? קצת הבנה להתנהגות של בני אדם אמיתיים במצבים חריגים היתה עושה לסיפור הזה רק טוב. מצד שני מי רוצה לקרוא סיפור מציאותי בלי סוף טוב? תנו לנו מנה גדושה של הזדהות, רחמים על הגיבור המסכן ושמחה שזה הוא ולא אנחנו, ואנחנו מסודרים.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על קשר דם