• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

מאת דן בראון

הביקורת של מרינה

תמונה של מרינה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

מאת דן בראון

הביקורת של מרינה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של מרינה
הוצאה לאור:מודן
שנת הוצאה:2003
סדרה:רוברט לנגדון #2
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
ענבר נ.
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
לפני 18 שנים

“אני זוכרת שנהניתי מהספר, אבל במחשבה לאחור אני לא מצליחה לזכור ממנו כלום ואין לי שום רצון לקרוא אותו”

81/149
ביקורות על צופן דה וינצ'י
הבאה
אורלי מ.
לפני 17 שנים

“מסקרן, מעט מותח. הכרות ראשונה שלי עם סיפור מסדר האבירים, הגביע הקדוש, מריה מגדלנה וכו'..”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 17 שנים•1 דקות קריאה

ספר מדהים. שופך אור חדש לגמרי על כל העניין של הדת הנוצרית. שמעתי מהרבה אנשים שהספר לא מעניין, צפוי, הכתיבה לא מובנת וכו', אך אני חושבת שאנשים נוטים להתייחס לעלילה שבספר ולא אל המסר שהוא מעביר. איני יודעת עד כמה כל הפרטים נכונים (הארועים שמתוארים בימי ישו), אך הם בהחלט הגיוניים. הספר שובר סטיגמות של סמלים, אמונות ומנהגים שקשורים לדת הנוצרית. העלילה של הסיפור זהו בסה"כ בונוס לכל מה שמוצג בספר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של ענת רבין
ענת רבין
1קורא|100%נשים

על המבקרת

תמונה של מרינה

מרינה

חברה מזה 18 שנים
6 ביקורות•6 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•סיפורי חיים•ספרות מקורית
תמונה של מרינה
מרינה
חברה באתר מזה 18 שנים
ביקורות6
לייקים שקיבלה6
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת3סיפורי חיים1ספרות מקורית1

דיון על הביקורת

1 תגובה
ענת
ענת•לפני 16 שנים

הפרטים שבספר

למרות הטענה של דן בראון, לגבי אמיתות הפרטים - רובם הופרכו (ולא ע"י הותיקן) לאחר שהספר הפך לרב מכר היסטרי. היגיון אפשר למצוא כמעט בכל דבר, אם רק רוצים... ולכן - העלילה של הספר והפרטים של הספר שלובים זה בזה יחדיו, כמארג שרובו בדוי אך מעניין לקריאה.
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של מרינה

מה שהרופא שלך אינו יודע על רפואה תזונתית עלול להרוג אותך

מה שהרופא שלך אינו יודע על רפואה תזונתית עלול להרוג אותך

ריי סטראנד

הנושא מאוד מעניין וחשוב לכל אחד לדעת, אבל הרגשתי כאילו אני קוראת אנציקלופדיה. היה קשה לסיים אותו.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מרינה
אם יש גן עדן

אם יש גן עדן

רון לשם

כשלקחתי את הספר הייתי בטוחה שאני אתאהב בו, אבל להפתעתי זה לא קרה. לא עניין אותי הסיפור, הכתיבה משעממת ( לפחות בפרקים הראשונים, כי עד לשם קראתי) ולא התחברתי לספר בכלל...

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מרינה
קשר עין

קשר עין

קאמי מקנאוורן

ספר נחמד. לא מתמקד הרבה בלקות אלא בעלילה, שזה גם יכול להיות מאוד מעניין אבל בסיפור הזה רוב הספר השתעממתי ורק בסוף לדעתי היה מתח. הסיפור יפה , אך יכול להיות דרך הכתיבה לא ייצגה את הרעיון יפה. לא נראה לי שיכול לעניין אנשים שא מכירים את התסמינים של הלקות..

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מרינה
אף אחד בשום מקום

אף אחד בשום מקום

דונה ויליאמס

מומלץ!!!! יכול להיות שלא כל אחד יתעניין בספר, אך מי שמכיר את הלקות מקרוב יתפלא לראות את העולם דרך מוח אוטיסטי. פשוט מדהים התיאור, ההבנה הסביבתית מגיל קטן, השפה העשירה.. הספר שינה את התפיסה שלי לגבי ההבנה של הילדים האוטיסטים של מצבים חברתיים, עצמים, הבנת העצמי (רגשות,גבולות עצמי- העולם שסביבי וכו'). סיפור מדהים של אישה מדהימה.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מרינה
המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

מארק האדון

סיפור נחמד,אבל כמו שקראתי באחת התגובות, מלאכותי. אני עובדת עם ילדי PDD וכשקראתי את הסיפור הרגשתי כאילו אני קוראת סיפור שכתב מטפל או מישהו שלמד על הנושא, ולא אוטיסט. אני קראתי עוד ספרים על הנושא ולמרות שהתסמינים אצל האוטיסטים דומים, ישנם רמות שונות וסוגים שונים של אוטיזם ולכן כל מקרה בפני עצמו שונה. מה שאני באה להגיד הוא שיש הבדל בין כתיבה על האוטיזם כמישהו שעוסק בזה וכתיבה של אוטיסט. הניסיון להיכנס לראש של אוטיסט בספר זה די מלאכותי וצפוי.

לפני 17 שנים•
★★★★★
•מרינה

ביקורות נוספות על "צופן דה וינצ'י"

צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

למרות שקראתי את הספר 3 פעמים, אני עדיין חושבת שהוא ספר בינוני ביותר ומוצר ספרותי מלהיב. איך זה מסתדר? פשוט מאוד. דן בראון הוא רם אורן לעשירים. יותר תחקיר, יותר מידע, יותר יענו אמינות והרבה הרבה ידע (אמיתי, או לא, זה לא ממש משנה) שנחשף בפני הקורא. אז למה בינוני? כי כתיבה יותר קלישאתית לא קראתי מאז חיבורי כיתה ח' עם התיאורים הנדושים והדימויים שמעלים עובש. תאמינו לי, מתחשק לי לערוך מפגש פסגה בין רם אורן ודן בראון, בטח יעופו ניצוצות וייכתב ספר חדש: צופן דה לה שמאטע.

ובכל זאת, קריאת הספר שלחה אותי לאנציקלופדיה כדי לקרוא קצת היסטוריה, מעט מדע, קורטוב מתמטיקה, טיפה על זרמים בנצרות, תיאור הלובר, על רבעים בפריז, ואנציקלופיה של ציור ופיסול כדי לבחון כל פרט בציוריו של דה וינצ'י. ככה שיותר טיפשה מאשר הייתי לפני הקריאה לא הייתי אחריה.

בכל אופן יש נחמה פורתא: הסרט שנעשה על פי הספר, היה הרבה הרבה הרבה יותר גרוע מהספר. מי שלא קרא את הספר לא הבין בכלל את החידות ופתרונותיהן ורק ראה שני כוכבי קולנוע רצים בפריז. הוא נשען על גאוניותו והיא על עקביה הגבוהים.

אתם רואים? לא הכל שחור כל כך.

לפני 15 שנים•אפרתי
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

בתחילת הספר מופיע צופן מסתורי ליד גופה. מפעים! יש גופה וצופן מסתורי! איזו עלילה מרתקת! ומה הצופן? סדרת פיבונאצ'י.

מביך. אבל מה אני יודע, אולי אני טועה, אולי אני היחיד בעולם שעשה שלוש יחידות במתמטיקה ומכיר את פיבונאצ'י. אני כבר לא עול ימים, ולכן הסתייעתי באדיבותו של קופיילוט כדי להזכיר לי נשכחות, מתי מלמדים בביה"ס את משחק הפעוטות הזה: והתשובה -

בישראל, סדרת פיבונאצ'י מופיעה לראשונה בדרך כלל ב־חטיבת הביניים, סביב כיתה ז'–ח'.
היא יכולה להופיע:
- בשיעורי מתמטיקה בהקשר של סדרות ותבניות.
- בשיעורי מדעים או טכנולוגיה בהקשר של טבע, צמחים ויחסים מתמטיים.
- לפעמים גם כפעילות העשרה כבר ביסודי, אבל לא כחלק מתוכנית הלימודים הרשמית.

קולטים? בכיתה ז' לומדים פיבונאצ'י. וזה הצופן שאלה שמתקראים "פרופסורים" בספר "צופן דה וינצ'י" הצליחו לפענח רק בעמל ובהבזק של גאונות. ועל זה אמרו חז"ל: פחחחחחח.

נתתי לספר עוד צ'אנס, והנה הופיע חתך הזהב בתור תגלית שגורמת לסטודנטים בכיתה של אחת הגיבורות לפעור פה בתדהמה. גלגלתי עיניים. ליתר בטחון שאלתי את קופיילוט, עבדי הנאמן, והוא לא אכזב:

בישראל, חתך הזהב מופיע בדרך‑כלל בחטיבת הביניים (כיתה ז'–ט') — לרוב כחלק מנושאי העשרה בגיאומטריה, פרופורציות או היסטוריה של המתמטיקה.

באיזה יקום מקביל של בורות וטמטום מתרחש "צופן דה וינצ'י" עד כדי כך שכדי להיות פרופסור בעל שם עולמי, מספיק להכיר את פיבונאצ'י וחתך הזהב?

שתבינו, אני שלוש יחידות במתמטיקה, והמספר שמתאר את יכולותי המתמטיות לא לקוח מסדרת פיבונאצ'י או מחתך הזהב אלא מתחום האפס המוחלט.

מש"ל - ספר מביך. הנה, גם אני יודע להשתמש בביטויים מתמטיים מסתוריים. נראה לי שאכתוב רומן מתח. אופס, כבר כתבתי אחד. אולי הוא לא זכה לפרסום עולמי כי לא הזכרתי שם את לוח הכפל ואת משפט פיתגורס בתור צפנים סודיים. אבל תמיד יש תקווה. אולי כשיכולותי השכליות ידרדרו עד סף הסניליות, אוכל להפיק מוצר דומה. בהצלחה לי. ציון: כוכב אחד. אמינות: אפס.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•אהוד
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

כמו כל ספריו של דן בראון - הרבה אקשן, הרבה מתח, הרבה אומנות והיסטוריה, קורטוב קונספירציה לתוספת צבע ועלילה.
קראתי ברצף, למרות שזה ספר ארוך, ובלעתי כל מילה בשקיקה.
היה מעניין להכיר את זווית המבט שבוחנת את ההיסטוריה של מעמד האישה בעיניים שמעבירות את המיקוד מהדתי לפוליטי, אחר כך הלכתי לקרוא על זה עוד, וואלה - זה מעניין!

למה צופן דה וינצ'י הכי מוכר וידוע מכל הספרים של בראון? לא יודעת.
נכון, זה אחד הטובים שלו, אבל הוא לא מתעלה בהרבה על הספרים הטובים האחרים.
אם אהבתם את האחרים, תאהבו גם אות ובוודאות, אם לא אהבתם את האחרים, גם הוא לא יעבוד לכם.

לפני שנה•
★★★★★
•מירי הופמן
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

כל כך הרבה ביקורות, לא יודע מה כבר אני יכול להוסיף חוץ מלהגיד את דעתי. מאוד התרגשתי מהספר שהוא רק יצא. היה המון רעש סביבו, לא היה מישהו שלא שיבח, והספר נראה מבטיח בהחלט...

את רב המכר המפורסם של דן בראון אני בוחר לחלק לשני חלקים החלק הראשון הוא החוויה מהספר תוך כדי הקריאה בו: אני חייב להודות כשקראתי את הספר בפעם הראשונה, מאוד נהנתי. בכל רגע נתון רציתי לדעת מה קורה בדף הבאה, עלילת הספר היא דומה מאוד למין "רדיפה", או "מירוץ" אפילו. כלומר יש תחושה חזקה מאוד שכל הזמן משהו עומד לקרות בהמשך וזה גורם לריגוש (מה שלצערי מתברר כאשליה כשמגיעים לסוף)

הבעיה בספר היא כשמפסיקים לקרוא אותו. ש"המירוץ" נגמר, ואין יותר "מרדף" ו"בריחה". שמסתכלים לאחור. זה השלב שהאשליה מתנפצת. שלא צברת שום ידע מיוחד בעקבות הספר, שחלק גדול מהספר רחוק מאוד מהמציאות. שתכלית כל ה"מרדף" הזה היא בעצם להסתיר את העבודה שהמלך הוא עירום. שצופן דה וינצ'י הוא פחות מרגיש כמו אהבה, ויותר דומה לסטוץ של לילה אחד; שבאותו הרגע זה מרגיש אמיתי ונכון וזה מסעיר. אבל יום אחרי הכל נראה מבולבל, שגוי ושקרי.

זאת תחושה איומה, אתה מרגיש מרומה. אתה מרגיש שהסיחו את דעתך במשך כל הזמן. שהזדהת עם רוברט במשך העלילה הרגשת חוכמה, כשהזדהת עם סופי הרגשת תשוקה. אבל כשסגרת את הספר, הבועה התנפצה - מה שנקרא בעגה של הפנטזיונרים והאלכוהוליסים "שלב ההתפקחות". ולנסות להחזיר את החוויה לפעם הראשונה שהיא קראתה, כלומר לקרוא את הספר ושוב להתאהב בו יהיה בלתי אפשרי כמו להחזיר את הזמן לאחור, בלתי אפשרי כמו להחזיר ולד אל הואגינה של אמו ממנה יצא. בסוף מגיע "שלב הניכור" או "ההכחשה" בו אתה מתרחק ממה שקרה ואפילו דיוון על הספר יראה מיותר ומעיק ומי ירצה להיזכר ברגע שמזכיר לו כיצד הוא רומה.

אני לא אומר שאנחנו לא צריכים סטוצים בחיים. אני רק לא אוהב שאנשים הקוראים לסטוצים שלהם אהבה זה ניראה לי מעוות.

צופן דה וינצ'י הוא ספר בסדר כל עוד מתייחסים אליו בפרופורציה.

"ספר של לילה אחד"

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Goerge
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

כולנו מכירים את התופעה הזאת שבה נושא מסוים צף ועולה למודעות שלנו שוב ושוב - בנושא שיחה, בחלום , בספר שקראנו - לכאורה במקריות אך באופן שמעורר את חשדנו.. מצד אחד , אין סיבה לחשד. זה טבעי שהמוח שלנו יטייל למקומות שמעניינים אותנו או מטרידים אותנו ויעשה כן פעמים רבות , כאילו בחיפוש אחר נושא מחקר ייחודי ואחרי שנמצא הנושא - ישתקע ויתעמק בו. בתהליך החיפוש אותו ניתן להמשיל לחיפוש אחר בן או בת זוג פוטנציאלית , יגיע רגע ה"קליק" בו , כמו בשלב הבינאישי , המוח יתכוונן לנושא ה"מיוחד והנעלה" וכאילו יתאהב בו לתקופה של איקס זמן. כיוון שכמו נאהבים נחשוב רק על אותו נושא מעניין נקלוט אותו מהסביבה כל הזמן, אפילו בלי שנרצה. הוא במרכז הקשב הפסיבי שלנו. עד מתי? עד שיוחלף באחר. כמה מצחיק לחשוב שבמקרים כאלו חלקים אחרים פחות מעניינים נמחקים לגמרי ממוחנו. כתוצאה מכך, לא נצליח לזכור מה אכלנו רק לפני יומיים אך נזכור גם נזכור את המפגש החברתי שהשתתפנו בו לפני שבוע או אפילו חודש מהסיבה הפשוטה שמילה פה , מילה שם -נושא הקשב הפסיבי שלנו - עלה לשיחה בלי שהעלינו כלל את הנושא. השיחה תיחקק לנצח במוחנו כרגע מוזר ומלהיב כי מצד שני, אולי יש סיבה לחשוד בצירופי מקרים בנאליים.. רבים מהתופעות שסביבנו המדע עדיין לא הצליח לפצח נכון? ואת התחושות שלנו קשה לכמת ל-נכון או לא נכון, מציאות או אשליה ואם אנו חשים התפעלות אולי יש סיבה קוסמית כלשהי. אולי מישהו או משהו שלח לנו את האותות הללו ויום אחד, כאילו משום מקום, תתגלה החשיבות של המידע. אולי , יום אחד, תשתלם ההשקעה שלנו בחשיבת היתר חסרת התועלת שלחלקנו קשה להשתחרר ממנה. (אהמ אהמ אני)

חשיבות של מידע "שולי" הנאסף לכדי שלם בעל משמעות קרוי בספרות רמזים מטרימים. אוסף של פרטים שאחרי כמה זמן מתגלים כחלק משלם. הרמזים קיימים בכל סיפור - סיפורי אגדות וסיפורי חיים. הרמזים שרולינג שתלה בספרי הארי פוטר, הרמזים שנשתלים באירועים היסטוריים כמו דבריו של היינריך היינה על שריפת ספרים שתוביל לשואה , התאבדותו של היטלר עליה דיבר כל חייו ועוד.

העניין הוא שבשבוע האחרון וכאן אני מגיעה לעיקר סוף סוף - חוויתי את שניהם, את שתי התופעות וכך גם גיבור הסיפור של צופן דה וינצ'י.
גם נושא המחקר הייחודי שלי לתקופה צץ במקומות שונים וגם הגורמים הקטנים הורכבו לכדי שלם. הכול מצביע על סנכרון בין מצבי לבין הגיבור בצופן דה וינצ'י!

*מה נושא המחקר הייחודי שלכם לתקופה הזאת? אתם לא סתם משוטטים באינטרנט, חברים, המוח שלכם מחפש נושא לחקור ולהתאהב בו!

ביקורת הספר:

"צופן דה וינצ'י" מספר את סיפורו של רוברט לנגדון, פרופסור לסמליות דתית באוניברסיטת הארוורד, ההופך לחשוד מרכזי ברצח אוצר מוזיאון הלובר ז'אק סונייה. על הגופה המשטרה מוצאת צופן ופותחת בחקירה. לנגדון נמלט בעזרתה של הקריפטולוגית המשטרתית סופי נווה (נכדתו של סונייה) והם מתחילים במסע אחר הגביע הקדוש. היסטוריון בריטי בכיר בשם סר לי טיבינג מספר להם כי הגביע הקדוש האמיתי מוצפן בציורו של דה וינצ'י "הסעודה האחרונה". אלא שהם לא היחידים המחפשים את הגביע, אלא גם האופוס דאי מטעם הוותיקן שמעוניינים לשמור על טיבו של הגביע בסוד כדי למנוע את קריסת הנצרות. ולא רק הנצרות תקרוס אם יוודע הסוד. הו לא, ניתן לומר שתיאורתית, כל תפיסת העולם תקרוס. אני יודעת שהתפיסה שלי קרסה ונבנתה מחדש באופן מעוות ביותר,קצת כמו ציור קוביסטי..

למי שיותר מתלהב מסרטים - שניהם , גם צופן דה וינצ'י וגם מלאכים ושדים (הסרט הבא) טובים אבל קחו בחשבון שיש רגעי צפייה קשים.

ספויילרים!

החיים של לנגדון כאילו רצופים צירופי מקרים שוליים אבל הכול נועד להתחבר - העיסוק שלו בסמלים , השיחה שהוא תיכנן לבצע עם אוצר מוזיאון הלובר רגע לפני שנרצח ואני מצטערת על הישירות אבל אני פשוט אגיד את זה - אני הולכת לספר לכם את הסוף. אני הולכת לפרש לכם ולעצמי את כל הסמליות המטורפת הזאת שהספר הזה כורע תחתיו ומסתבך איתו ומסבך יחד אתו את הקורא. שלא תבינו לא נכון- הסמליות היא חלק גדול מהמתח ומהקשר הבינאישי עם הספר (כי אלו סמלים אוניברסליים ומעניינים) ובכל זאת הספר סובל מכבדות מסוימת. גם השאלה בדבר הגביע הקדוש האם הוא אמיתי , מוחשי או אגדה-לא מתאימה לכל הגילאים כי כמעט עד הסוף הסופר משתעשע אתנו ומעביר אותנו מדעה אחת לשנייה ורק בסוף בסוף מעניק לנו את התשובה הניצחת. מצד שני, יש שיאמרו שמי שלא הבין את הסוף כנראה לא אמור להבין..

אבל עדיין..יש סכנה שהקורא יצא מבולבל ולכן אני כאן לעשות לכם סדר בבלגן חחח

הבכן , הנה השאלות- מהו והיכן הגביע הקדוש של הנצרות , עליו נלחמו קבוצות סודיות עשרות בשנים?
האם מדובר בגביע אמיתי, מוחשי או שזאת אגדה שנועדה לשמור על צביון רעיוני מיתי? האם הגביע משקף רק רעיון נוצרי לא מקובל על הכנסייה או אולי נושא בחובו השפעות מדתות אחרות ולכן נרדף ברצינות כזאת? דבר מעניין אף יותר מהמתח של העלילה ,שמתחיל לסחוף מההתחלה, זה שהאופוס דאי ומסדר ציון - האגודות החשאיות שנלחמות בניהן הן עובדות ולא בדיון. במאבק היסטורי אמתי יש מתח כפול ומכופל.

אז הנה התשובה ..אבל רגע..לפני זה , אני חייבת לעשות לכם הקדמה שכוללת חלק קטן מהסיפור האישי שלי. באמת, אחרת יצא שסתם חפרתי על צירופי מקרים ומשמעותם. מי שרוצה מוזמן לדלג.

במסגרת לימודי האמנות שלי , למדתי על הארכיטיפים של יונג ובאופן בו הם מתבטאים באמנות. ארכיטיפ האם הגדולה , עליה למדנו באחד השיעורים , הייתה בעת העתיקה האלה המרכזית של האנושות. כן, כן, האישה ולא הגבר נחשבה לסמל האלוהות ,אחראית על החיים והמוות. לאידיאליזם הזה , מתברר, הייתה סיבה פשוטה- החברה הנודדת, טרם החברה החקלאית, הסתמכה על היכולות הביולוגיות של האישה כדי לשרוד. יכולות ילודה, קשר בינאישי טוב, איסוף אוכל מהטבע (לא נרקב מהר כמו בשר ציד)וכו' אממה האנושות השתנתה. החברה הפכה חקלאית והאידיאליזם של הגבר התבסס גם הוא על היכולות של הגבר שהפכו חשובות יותר. אחרי המהפכה החקלאית , בנ"א חיו במקום אחד והחלו מלחמות על משאבים ושטחים והתרבו הלידות. לפתע, הגברים הופכים נצרכים בעוד הנשים עסוקות יותר בגידול הילדים. כך התפתחו התרבויות השוביניסטיות. האלה, בעלת 2 הזהויות - טובה ורעה (אמא אדמה בונה והורסת, האם יכולה לתת אהבה ולטפל במסירות בילדיה אך גם יכולה לחוות ניתוק רגשי , לנטוש, להתעלל), הכוח הנשי שקשור לאדמה והאנרגיה הנשית שבקוסמוס , סביב כולנו - נשכחה ודוכאה.

בתרבויות רבות עדיין יש אזכורים לאלה האם ולשלטונה. לילית רבת העוצמה שהפכה לשדה ביהדות, מרים הבתולה בנצרות שמסמלת פריון ואהבה אינסופית, השאקטי בהינדואיזם (הכוח שיצר את העולם) והאם האלוהית המלאה גלגולים כגון פרוואטי וקאלי ועוד.

מעניין לא? בדיוק כשאני מתחילה בחקר עצמאי של נושא ההתאהבות הרגעי - הינדואיזם - הלימודים שלי מזמנים לי מידע על ארכיטיפ האם והספר הזה נופל לי לידיים.

הנה התשובה שחיכיתם לה, או שלא- הגביע הקדוש הוא סמל לנשיות. בפרק 56, עמוד 240-241 טיבינג מספר ללנגדון וסופי את הסוד ההיסטורי שהגביע הוא מטאפורה, סמל לאלה "שכמובן אבדה בינתיים ולמעשה נמחקה על ידי הכנסייה. כוחה של האישה ויכולתה ליצור חיים נחשבו פעם דבר קדוש מאוד אבל הם הוצגו כאיום לעלייתה של הכנסייה הזכרית ולכן הנשיות הקדושה עברה דמוניזציה לטמאה. בני אדם, לא אלוהים יצרו את המושג החטא הקדמון שעל פיו טעמה חווה מן הפרי האסור ובגללה נענש כל המין האנושי. האישה שהייתה פעם מעניקת חיים הפכה עכשיו לאויב". והנצרות באמת הפכה סגפנית ויצרה פחד עמוק ולא טבעי מהאישה ומהמיניות - גם של הגבר אבל בעיקר של האישה.

גם ביהדות ניתן לחזות בשקיעתה של האלה האם בתרבות הקדומה. (הלילית - שדה רבת עוצמה )

בנוסף, ישנה אישה שבנצרות ישנם אזכורים רבים שלה כחביבתו של ישו בכבודו ובעצמו - אהובתו ואשתו - מריה מגדלנה או מרים המגדלית אבל היא טושטשה בעקביות על ידי הכניסה כי השליחים ואבות הכנסייה , שרצו למכור לעולם סיפור על בן אלוהים ולא בן תמותה היו צריכים למחוק היבטים גשמיים. אפילו אם ישו (גלגולה היחיד שנותר לאלה הנשית) קיבלה מעמד של מעל בשר ודם כיוון שלא ילדה כבת אנוש אלא מהשכינה. מרים אשתו מוזכרת רק במקרים שבהם האמנים הגדולים הכניסו אותה ליצירותיהם בחשאי (במסגרת מסדר ציון) כדוגמת ליאונרדו דה וינצי שצייר את מריה מגדלנה בתוך ציורו המפורסם הסעודה האחרונה", לימינו של ישו. את ההמשך לסיפור של מרים וישו לא אספר כי זה באמת יהרוס יותר מדי ואם תרצו לקרוא את הספר על אף העובדה שסיפרתי לכם את הרעיון הכללי , לדעתי הפרט הזה יהמם אתכם. בעצם, הספר עצמו יהמם אתכם גם עם ידיעת המשמעות התיאורטית של הגביע כיוון שהספר פשוט טוב ויש בו עוד פרטים רבים שלא חשפתי.

אני ממש רוצה לספר עוד ספויילר אחד כי הוא מחבר אותי ואתכם כיהודים עם המסר הכללי של הספר והמסדר - שאיפה ליקום מאוזן..

אם אתם עדיין איתי (כתמיד , אני מצדיעה לכם על זה) הנה הפרט האחרון בחידת הספר הזה: ספויילר!

הגביע הולך יחד עם להב שמוזכר לצידו (פרט שמתגלה לקראת הסוף) ומדובר ב2 הפכים שהופכים לאחד- אנרגיה נשית ואנרגיה גברית. שניהם, הסמלים של הלהב והגביע , מוכרים לכולנו - משולש שקודקודו למעלה הוא הלהב ומייצג כל מה שגברי (סמל פאלי, סמל לדרגה בצבא ועוד) ומשולש שקודקודו למטה (צורת רחם) הוא הגביע שמייצג כל מה שנשי ( ראה עמוד 241) ביחד-מגן דוד. "הלהב והגביע שלובים זה בזה, האיחוד המושלם בין זכר ונקבה. חותם שלמה..המסמל את קודש הקודשים, המקום בו גרו יחד על פי המסורת האלוהות הנשית והגברית יהוה עם השכינה". (עמוד 440)

האם באמת ביהדות יש אפשרות לדבר על הא-ל מנקודת מבט גברית יחד עם נשית? האם האל כולל את 2 המרכיבים כמו שאנו כוללים בתוכנו את שניהם? אולי קרה ביהדות מה שקרה בנצרות, שבני האדם הפריעו ופירשו את דבריו / רעיונותיו של האלוהות לטובת הגברים ויש צורך לתקן את המעוות ולהעניק לאישה מקום שיווני לצד הגבר ולא תחתיו. כיצד נגיע לאיזון המיוחל?

אבא שלי מאמין שלא צריך לשבור את הראש בשאלות תיאולוגיות או פילוסופיות. הוא לא היה קורא את צופן דה וינצ'י בחיים וגם לא מאמין בצירופי מקרים בעלי משמעות. מבחינת טיפוסים כמוהו מחשבה מופרזת היא סוג של עונש וכרגע, אחרי 6 שעות של מחשבה עיבוד וכתיבה של הביקורת הזאת - אני נוטה להסכים איתו:)
מקווה שלא עשיתי גם לכם כאב ראש. ספר טוב, כבר אמרתי?

לפני 5 שנים•gigi
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

יש לי ויכוח ארוך שנים עם מישהי שבדרך כלל אני מעריך את דעתה.
עילת הויכוח הוא הטיעון הבא שהיא טוענת:
"אם זה מצליח - זה טוב".
אני מתפלץ כל פעם מחדש.
אני לא נלאה כל פעם מחדש להזכיר לה את האיידס, את "50 גוונים של אפור", את RC קולה ועוד
דברים שכאלה שזוכים לעשרות מיליוני אם לא מאות מיליוני הצלחות כל יום - אבל "טוב" היא בשום פנים ואופן
לא מילה שיכולה להיות מקושרת אליהם.
אבל כאן כן. כאן הספר מצליח כי הוא טוב.
אני חושב שהוא מצליח כי הוא נוגע בכמה נקודות העומדות בבסיס הנפש המערבית.
יש פה קונספירציה. קונספירציות מצליחות בדרך כלל.
יש כאן חיפוש ולא סתם חיפוש, אלא אחר אחד החפצים הכי מחופשים בהיסטוריה הפיזית והמטאפיזית המערבית - הגביע הקדוש.
יש כאן דת - הקללה הגדולה ביותר שניחתה על המין האנושי מאז שחר קיומו. ויש פה תיאור יפה מה דת עושה לבני אנוש (כן, כל דת, למרות שכאן התיאור עוסק בנצרות).
אבל מעל לכל יש כאן יד מעולה. יד של סופר שיודע על מה הוא כותב, יד של מי שיודע לטוות עלילה המורכבת
מהיסטוריה אמיתית ודמיון עשיר ולספר את הסיפור הנפלא העולה תמיד מהשילוב בין השניים.
בקיצור - זה ספר מצליח כי הוא ממש ממש טוב.

לפני 13 שנים•ליאור
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

עלי להודות, שאת הביקורת הזאת התחלתי בכתיבת תגובה לבנצי גורן, כאן בביקורת מתחתי, אבל מאחר שזה התארך כל כך החלטתי לכתוב זאת כביקורת משלי, אבל באמת,למה לי לכתוב על הספר הזה ביקורת?, בואו נהיה רציניים לרגע. הרי מי שקרא את דן בראון ושלל ספריו המותחים מבין שמדובר כאן כמעט בנוסחה. עלילה סוחפת אשר מיטלטלת ע"י אמצעים של תיאורים היסטוריים, ועובדות "כאילו" אקדמאיות. לא, זאת לא הביקורת הרגילה. אני אפילו לא הולך להזכיר את העובדות הלא נכונות בחלקן שבראון זורק לקורא כמו שאריות מכנס של אגדות אורבניות. ואני גם לא הולך להזכיר שהספר הזה פתח שעריו לעידן הויקיפדיה בו המידע הזמין הופך לצערנו גם לזול. הבעיה הקשה שאני מציג הוא האמון. בפסקה אחת מתאר הסופר שהנאמר בספר אמיתי, ובמיוחד תיאורי האדרכילות והאומנות. אה? זה נכון! אבל בואו נניח שהקורא לא כותב תזה באומניות יפות, נניח שהוא לא מכיר את המסדרים, או האגודות הסודיות. אבל הוא כן יודע דבר אחד, שהוא באמת (אבל באמת) הרחיב ע"י הספר את הידע שלו. או גרוע מכך, השכיל! שומו שמים! נכון, אמא אמרה שאם תקרא אתה תדע יותר, אבל חברים, אל תתנו לריכוליות מעולם המחקר האקדמאי לגרום לניפוח מניית ההשכלה שבליבכם. כדי להעמיק ולהבין תהליכים דבר ראשון אסור להאמין להכל, ודבר שני, אסור להפסיק לשאול את השאלות. דן בראון לא רק שהוא לא שואל את השאלות הוא מראה תשובות שהוא חושב שיראו טוב בסיור ערב בפריז למשפחות עבור 30 יורו לראש, לא כולל באגט ושתייה בתוספת. ספרים מיועדים להרחיב אופקים, וצופן דה וינצי אכן עושה זאת. אבל אם חשקה נפשנו בלמידה אל לנו לטעות. ספריו כמו דן בראון לראשונה עושים את מה שתמיד יעבוד, הם ממלאים אותנו בתוכן "אמיתי". מתי ממלאים בתוכן? כשהעלילה קצת רועדת, כשהדמיות צפויות, וכשממש, אבל ממש צריכים למכור. בקיצור, גם אם מוכרים אל תקנו הכל, אבל כזה מגיע לקריאה , יש לקרוא הכל- עד הפסקה האחרונה.

לפני 13 שנים•עומרי
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

לא קל לכתוב ביקורת שלילית על אחד מרבי המכר הגדולים. הרי אינני חכם יותר מכולם ואם כ-ו-ל-ם אהבו אז מי אני שאכתוב נגד. אבל מה עלי לעשות אם דעתי על הספר שלילית? לדעתי מדובר בספר שיש בו מתח והרבה, אבל זה הדבר היחיד שיש בו. לנאיבים חסרי השכלה, חסרי חוש ביקורת ושבנוסף לכל זה אינם יודעים אף לערוך חיפוש פשוט בגוגל הספר נראה כספר כמעט מדעי. גם לכותבי הביקורות הנלהבות בעיתונות משום מה היה נראה כך. מאז ומתמיד מנקר בי הספק כמה כותבי ביקורות שזו עבודתם כותבים את דעתם וכמה את מה שטוב להם לכתוב? ואותו הספק נכון גם על הסופרים הממליצים על הכריכה האחורית של ספרים.
מלבד זאת אין הרבה תחכום בעלילה. ספר מתח טוב הוא ספר שכשקוראים אותו פעם שנייה מוצאים בו הרבה רמזים שלא קלטו בקריאה הראשונה, מה שממש לא קורה לא בצופן דה וינצ'י ולא בשאר ספריו של הסופר.
ולסיכום: מכיוון שכל ספריו של דן בראון כמעט זהים הייתי ממליץ לקרוא את אחד מהם כדי שלא תחשבו תמיד שהפסדתם בזה שלא קראתם את "רב המכר" ואחר כך למכור אותו ואם אין קונה פשוט להשליך, חבל על המקום במדף הספרים.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•הזקן
צופן דה וינצ'י

צופן דה וינצ'י

דן בראון

כשאנחנו מתים אנחנו לא חושבים הרבה. למען האמת, הדבר היחיד שאנו חושבים עליו הוא שבעוד רגע כל מה שעברנו בחיים, נגמר. וזהו.
אבל בספר זה אנו מגלים דמות ושמה ז'ק סונייר שמצאה לה דרך מאוד יצירתית למות.
ז'ק סונייר השאיר צופן סתום בעודו שוכב עירום וגופו כצורת המחומש ובו כתוב רצף של מילים חסרי כל משמעות.
אך במהרה העלילה מסתבכת ורוברט לונגדון חוקר סמלים מוצא את עצמו נמלט לנפשו יחד עם חוקרת הסמלים סופי נווה ומטרתם היחידה (מלבד להשאר בחיים) היא לפתור את הצופן.
הכתיבה משובחת, העלילה מלאה באקשן (למרות שלפעמים העלילה קצת הזויה וקיטשית אבל אפשר לסלוח...) דמויות שקל להזדהות עימם ועומס של מידע (לרוב מרתק ומעניין. בהחלט שינה לי קצת את תפישת העולם).

לא כל אחד יוכל להינות ממנו אבל אני נהנתי. ומקווה שגם אתם (:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו