בשבוע שעבר נהגתי לעבודה, מאורע בלתי רגיל לכשעצמו.
היה פקוק ברמות, פקק אינסופי שנשפך לצומת רמות והלאה לאורך גולדה.
נהגתי בנתיב השמאלי ביותר שאינו פונה שמאלה כששמתי לב לתופעה עוד יותר בלתי רגילה: הנתיב שמשמאלי, זה שפונה שמאלה - היה פנוי. ריק. נטול מכוניות.
נהגים בפקק מימיני, נהגים בפקק מלפני, נהגים בפקק מאחורי, ומשמאלי - כלום.
איפה, תהיתי לעצמי, כל אותם נהגים ישראלים מהזן שעשרת הדברות שלו מתמצה בשתי דברות בדיוק:
א. לא תצא פראייר אף פעם ובשום מצב
ב. עקוף תעקוף
איפה הנהגים שדוהרים בנתיב הזה עד שניה לפני הפניה שמאלה, וברגע האחרון חותכים ימינה ונדחקים לראש התור תוך הקפדה על הימנעות מוחלטת מיצירת קשר עין?

אם הייתי חיה בעולם של "הקבוע היחידי" הייתי מסיקה מיד שכפר אירופאי כלשהו עבר התקף של התחלפות וכל תושביו התחלפו באחת אל תוך גופיהם של הנהגים הישראלים שעל הכביש סביבי. התקפים כאלה קורים מדי פעם, מאז הומצאו צמידי ההתחלפות המאפשרים לבני אדם להחליף גוף זה עם זה, אתם יודעים.
עכשיו כל האירופאים המסכנים וההמומים ממצמצים מול השמש שמסנוורת אפילו שחורף, ונוהגים בנימוס אירופאי מעודן.
בינתיים, הכפר האירופאי המרוחק שלהם הפך לזירה של מכוניות מתנגשות, כי הישראלי שלא רוצה לצאת פראייר לא יפספס הזדמנות לנהוג ממש איך שבא לו על רכב לא שלו. הכיכרות המטופחות והגזומות למשעי הפכו למסלולים אלטרנטיביים, והרמזורים התפטרו במחאה. שיתמודדו האירופאים כשיצליחו להתחלף סוף סוף בחזרה.

אבל אני לא חיה בעולם של "הקבוע היחיד", ולכן נשארתי עם הסברים פשוטים וטריויאליים יותר: אולי הירושלמים הוציאו את כל האנרגיות שלהם בעצבים על העיריה והשביתה, ולא נשארו להם אנרגיות לריב על הכביש, או סביר יותר - חייזרים מכוכב מרוחק השתלטו על התודעות של כל הנהגים מסביבי, או...
אוקיי. אני לא יואב בלום.
אני בטוחה שהוא היה מצליח למצוא עוד שמונים הסברים יצירתיים ומרתקים הרבה יותר.
כי זה הדבר הכי בולט בספרים של יואב בלום: היצירתיות והדמיון העשיר שלו, שיוצרים טוויסטים על העולם המוכר שלנו ובונים עולם דומה-שונה מרתק.
מה שיפה הוא, שהבניה של העולם הזה, שבו אנשים יכולים להתחלף זה עם זה בעזרת צמיד התחלפות, לא באה על חשבון בניה של עלילה מותחת ורבת תעלומות. ובדיוק בשניה שבה נראה לנו שהגיבור עלה על התאוריה שמסבירה את הכל (טוב, כמעט הכל) - הכל מתהפך ומתברר לנו שהפתרון בכלל אחר לגמרי. ויצירתי הרבה יותר, אלא מה.

אלון כתב על הטון של הספר הזה, ואני מסכימה איתו.
זה ספר שכתוב בטון קליל מאוד, כמעט מחופף, ובמתכוון.
זה ספר שמשתדל לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, וכולל הערות שוליים משעשעות (הכי אהבתי את הערות השוליים שנתנו דגימות ספרותיות אופייניות מז'אנרים שונים כפי שהם נכתבים בעידן ההתחלפות: הרומן הרומנטי, הכתיבה הרבנית, ספרי הפעולה. האם היה אפשר ליצור פארודיה כזו על ז'אנר הספרים של יואב בלום?), פרק אחד שכתוב במבנה של תסריט, סלנגים, ופניות ישירות לקורא.

אין בספר הזה תובנות עמוקות הקשורות ליחסי גוף-נפש. הוא בהחלט מרבה לציין את העובדה שאפשרות ההתחלפות השפיעה על התפיסות הדתיות והפילוסופיות בנושא, הוא בהחלט רוצה שנחשוב על זה, אבל לא ממש הצלחתי לחלץ ממנו תובנות מעמיקות בנושא, וזה בסדר.
בסך הכל מדובר בספר כיפי, מותח, מלא דמיון והפתעות.
כיף, כבר אמרתי?

****





כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון, וזה, מה לעשות, וואחד עניין חמקמק. אם, למשל, סופר ישתמש במילה "מחורבן", אפילו פעם אחת, המילה היחידה הזאת מסוגלת לזהם את כל הטון של הספר באופן בלתי הפיך, כמו טיפה של רעלן עצבי בתוך בריכת שחיה. בלום השתמש בה, בהטיות שונות, שלוש פעמים תוך 15 עמודים. איי דר יו: תנסו למצוא "מחורבן" בכל הרפרטואר של עמוס עוז.

לפעמים הטון יותר חמקמק או מרומז מזה, אבל קשה, או בלתי אפשרי, להתחמק מזה לאורך זמן. המנגינה קיימת, גם אם היא לא בדיוק חד משמעית.

זה הספר הראשון של יואב בלום שאני קורא, אבל את הטון שלו יכולתי לזהות אצלי במחזור הדם תוך כמה מילים בודדות. כבר מהעובדה שהמספר שלו, בגוף ראשון, מדבר אל הקוראים, בלשון רבים. ועוד אומר להם, אלינו, "בחייכם". זה אחד המופעים האגרסיביים ביותר של טון שיכולים להיות.

הטון של "הקבוע היחידי" הוא: סחבקי, מחוייך, פעולה, קצת מדע בדיוני לא מוגזם (שזו שיטת הפעולה של יואב בלום, למיטב הבנתי - לקחת את העולם ולשנות בו משהו קרדינלי, בלתי אפשרי, ולדמיין מה קורה), עכשווי, אמיתי אבל לחלוטין לא אישי ולא ריאליסטי, מקומי - אבל לא אשכול נבו מקומי אלא יותר כללי, מתנחמד, מנסה למצוא חן, אבל מצד שני גם חכם, חמוד, שנון לפרקים, שוטף ומהיר, מתפתל, מתרחב ומתפצל ואז מתאחד ומתכווץ.

אהבתי את סיפור המסגרת הכללי וגם את השפה, המילים, ולפעמים גם התובנות, כשהן לא נדחקו לגרוני בכוח רב מדי. הרגשתי שיש לבלום נטייה כמעט כפייתית להצביע שוב ושוב על תופעות הלוואי האפשריות להחלטה המשנה-מציאות והעקרונית שלו, במקום להתרכז בסיפור עצמו, בכדי לתת לה משנה תוקף, וכן גם צורך "לאזן" את המופרכות האינהרנטית שלה בבליל פסאודו-מדעי ובטון מבודח. לכן הספר מתקבל כמעניין, לא משעמם, אינטיליגנטי, ידעני, אבל בד בבד גם קצת קצת דבילי, ובוודאי לא מרגיש כמו ספר "אמיתי", אלא כיצירה עממית יותר, נחותה יותר, חביבה, קלה כנוצה (אולי לא נוצה... תרנגול?) ולא מתיימרת. זה לא גרוסמן פה, אבל היי, גם לא אילן הייטנר. מילים יפות, מטאפורות במידה, כאילו הוא אומר: יאללהה, נו, תן לספר סיפור נחמד ולהמשיך הלאה בעבודה שלי כהייטקיסט. אני לא מנסה לשנות פה את העולם ולהסתכן באמירות כבדות משקל על המציאות. סתם. סבבה. בחייכם, נו. למה לא?

אין סיבה.

****

כל פעם שאני נתקלת בספר שמתאר אפוקליפסה קרבה אני מסמנת אותו בתור מפחיד, ורצה לחפש תשובה לשאלה איך זה בטוח לא יקרה. אז בספר הזה לא היה קשה למצוא את הניתוק מהמציאות, והמבורך שבכך. הספר כתוב בצורה טובה, הסיפור רציף ומעניין. ובסוף הקריאה אפשר לנשום לרווחה שהמציאות לא כזו. בנוסף, מעורר מחשבות מה הקשר בין הגוף לנפש והאם האדם הוא יותר גוף או יותר נפש, ובמה כדאי יותר להשקיע טיפוח ועבודה. קריאה נעימה!

הייתכן שביצעתי התחלפות, ללא ידיעתי, עם אדם שאוהב את ספריו של יואב בלום? בהחלט אפשרי. רק לפני כשבועיים או שלושה, קרה מקרה קודם, בו חשדתי גם כן שאולי ביצעתי התחלפות, הפעם עם אדם שלא מתחבר לספריו של מיכאיל בולגקוב, לאחר שניסיתי לקרוא את "הביצים הגורליות" ולא צלחתי אותו, לעומת ספרים אחרים שלו שאהבתי מאוד.

אם כי, ישנה עוד אופצייה, והיא שיואב בלום ביצע התחלפות עם סופר מנוסה יותר, ברור יותר ופחות מפוזר ומבולגן. בקיצור, עם סופר טוב יותר.

כך או כך, מדובר בספר מעניין מאוד.

כמה פעמים שמעתם מישהו אומר למישהו אחר, את המשפט הבא: "יואו, איך בא לי להתחלף איתך!"
אז זהו, שבספר הזה המשפט הזה מקבל משמעות נוספת, משודרגת יותר. הוא מתרחש במציאות קצת אחרת, בה אנשים יכולים להתחלף עם אנשים אחרים, בעזרת צמידים. הנפש שלך נשארת הנפש שלך, אלא שאתה לובש גוף אחר. האדם שאיתו התחלף, נמצא כעת בגוף שלך, אבל הנפש נשארת שלו.
נשמע מבלבל? דווקא לא כל כך. הרעיון נבנה לאט לאט, בהדרגה, ויואב בלום לא מרבה בדברים שעלולים ליצור סיבוך מיותר אצל הקורא. הספר מדי פעם גם מעורר אצל הקורא מחשבות, ועם זאת הוא מאוד קליל וישראלי. יש בו רעיונות מאוד מגניבים, וכמקובל בספרים מסוג זה - ספרים שמתרחשים במציאות אחרת בעולם מוכר - יש אינסוף סיטואציות שאפשר לדוש בהן.

כשהגעתי לעמודים האחרונים של הספר, קרה משהו שלא היה בשליטתי, והתחלפתי חזרה לעצמי שלא מתחבר ליואב בלום.
הסוף מוזר, לא ברור, דרמטי מדי, ובכללי די חלש. אבל הי, לפחות הגעתי לסוף.

***

נ.ב - זה לא אני שכותב את הביקורת הזו. ביצעתי התחלפות עם מישהו אחר, פעיל מאוד באתר.

נ.ב.ב - נעים לחזור. גם אם זה לא באמת אני.

הוא מביט על העולם בקפידה. בוחן את הכללים, החוקים והקשרים המתפתלים, נקשרים ומסתעפים סביבו. קוראים לו יואב בלום, ויש לו שיטה.
לאחר ההתבוננות מגיע הרעיון. החוק החדש שמומצא. הוא לא קיים, אבל מה אילו? זה מה שהוא בודק כשהוא מוסיף את הכלל החדש, או מתיר כלל ישן, וחוקר את כל השינויים שבעולם שנוצר. ואף כי חקירה זו תמיד תהיה בעייתית ואף פעם לא תהיה מעמיקה מספיק, עד כה כל הספרים שנולדו כך הם נפלאים ומרתקים. טוב, כל שלושתם. מה אתם מתקטננים.
עכשיו הכול ברור בדמיון שלו, אבל להעביר את זה אל הקורא הממוצע זו משימה לא פשוטה. הוא עוטף את הרעיון בעלילה, ומניח אותו בזהירות. סיפורים קטנים וחמודים שיקשטו את העלילה יחזקו את ההבנה שלנו ויחלישו את עוצמת התהייה "על מה לעזאזל הוא מדבר". הוא ממשיך בדוגמאות למכביר, תוך כדי העמקה בנושאים ברומו של עולם כגון מהי משמעות החיים, היכן נעוץ ההבדל בין אדם לאדם, האם נבראנו בטעות או בכוונה, ומהו בעצם תפקיד הערות השוליים1? מספיק דוגמאות כדי לוודא שבגדול הבנו את הרעיון, וכדי שנהיה מסוגלים להבין את הסוויץ' לכשיגיע.
זה סוויץ' אחד או שניים ולעיתים שלושה, ואילו היינו חיים בעולם המתואר בספר- הספר היה מתחיל אז. זה מזל גדול של מיודענו, כי אז הספרים שלו היו דלים וכנראה קצתי-מכר.
וכשכל העסק נגמר במין פיצוץ (מטאפורי, זה לא ספוילר) הזוי, זה הזמן שלו לדרופ את המייק ולצאת בגב זקוף ובחיוך זחוח כשכל עולמנו קורס בערך ואנחנו בוהים באוויר ומנסים להבין מה בעצם קרה כאן.
קוראים לו יואב בלום, והוא סופר והוא ישראלי והוא טוב. שמחתי שלא הייתי צריכה להוסיף את המילה המבאסת 'יחסית', כי הוא פשוט טוב. מה שכן מעציב זה הוספת אותה מילה מדכדכת לתואר 'נקי'. הספרים הנקיים הולכים ונכחדים מהעולם הזה, וחשבתי שסופר דתי (הוא משלנו!) יספק את הסחורה הנדירה. באסה, אבל עד לספר הבא של הסופר המהולל (אני המהללת, בסדר?) עדיין אפשר לקוות שמדובר במעידה זמנית ולא במדרון חלקלק. בינתיים, וסביר להניח שגם לאחר מכן, אני מוכנה ומזומנה להצטרף למועדון מעריצים וגם להקים אותו אם צריך.
ממליצה לכם ליהנות מהספר. אזהרה: דורש קריאה בכובד ראש.
___________________________________________________________________________________________________
1- עדיין לא ברור. נמשיך לחקור.

ישבתי בשיעור סטטיסטיקה מַשמִים,
ופתאום משום מקום, נשמע קול: "אגס תעני לי בבקשה על השאלה הבאה משיעורי הבית, סעיף ג"

אאוצ'
לא היה לי מושג,ולו קלוש איפה אוחזים,
וכן, גם לא עשיתי שיעורי בית.

הסתכלתי על המורה ,

היא הסתכלה עלי,

לחצתי על הצמיד,

היא הסתכלה עלי,

ובום!

חמישים תלמידים הסתכלו עלי,

"פרופסור?" מישהו אמר,

יזמתי התקף שיעול,

אתם משוחררים חרחרתי יכולים לצאת.....

"אבל פרופסור מה עם המבחן ...למדנו...."

אאוצ'

"אהמ...... כןןן המבחן,
ובכן תלמידים יש לי בשורות שיפתיעו אתכם... "

ובום!
הסתכלתי על המורה,

היא הסתכלה עלי,

"וואו!!!!!! כל הכבוד!!!!!!! ציון לשבח!!!
אגס, נראה שהבנת יפה את החומר!!!
אני ממש מופתעת!!!!!!!!"

פוווווווי נשיפת הקלה


--------------------------------

זה היה הפנטזיה שלי היום כשהכנתי שיעורים בסטטיסטיקה,
וזה למה?
כי יואב בלום גאון,
הוא מסוגל להכניס אותך לספר באמת,
לגרום לך לדמיין את החיים שלך עם הרעיונות המשני תפיסה שלו...
להאמין,


הספר מדבר על מציאות שבה אנו יכולים ל"החליף" עם מישהו גוף, הנפש שלנו עוברת לגוף שלו ונפשו עוברת לגוף שלנו,
ועל הרעיון הזה יואב בלום בנה ספר יפהפה,
אהבתי את הספר,
הוא הצליח לבלבל אותי, לגרום לי להסתכל על העולם קצת אחרת,
וזה לפעמים כל מה שאני מבקשת מספר.

נ.ב. מישהו פה מבין בסטטיסטיקה ומסכים לעשות איתי החלפה???????

יואב בלום כותב מעולה.

כמו הספר הקודם שקראתי מצרפי הצירופים גם כאן ישנה עלילה שחושבים שתגיע למקום כלשהו ופתאום יש טוויסט.....


תחשבו מה היה קורה אם היו ממציאים צמידים עם שבב אלקטרוני כמו שעון, (מזכירים לי את הצמיד של העבודה שחוסך לי זמן ב-LOG IN אוטומטי למחשב), וכשמתקשרים למישהו אתם מתחלפים איתו בגוף. ז"א הנשמה שלכם עוברת לגוף שלו והוא לשלכם.
אתם עדיין חיצונית כמו האדם שהתחלפתם אבל פנימית שונה.....
כמובן שיש כאלה שמנסים להשתמש בזה לרעה למטרות אלימות, מרמה וכו'.... אבל הצמיד יש לו מנגנון שזוכר מי הגיע? ומס קוד שלו. כמובן שיש גם פורצי צמידים שמנטרלים את הפונקציה או סוגרים לקבוצה סגורה של אנשים כמו קואופרטיב.

העלילה בכללי מספרת על דן ארבל שבגיל 14 הגיל בו ניתן לך בפעם ראשונה צמיד קורה תקלה.

כשמקבלים צמיד יש אחד הטכנאים שאמור להתחלף איתך למס' רגעים בשביל לראות שהצמיד עובד.
בפועל מה שקורה הצמיד של דן עולה באש ולא קורה ההתחלפות. מחליפים לו מס' צמידים מסוגים ומינים שונים אך תמיד אותו הדבר.
דן מפנים שזהו הוא יחיד ולא ניתן להתחלפות...
רוב הספר בחלק הראשון מספר עליו בגיל מבוגר כשהוא מנסה לעזור לידידה שלו שהגיעה מהעבר.... עם סיפור בלתי יאמן.
בחלק השני מספר קצת על עברו ומה קרה שם.... (לא אגלה כי יקלקל את הקריאה)

ורק ב- 60-70 עמודים אחרונים הפאזל מתחיל להסתדר לכיוון בכלל אחר.
ממליצה מאוד על הספר הוא מעולה. הדימיון של הסופר יואב בלום מעולה בכתיבה של כזה ספר. מומלץ מאוד.

זוהי הפעם השלישית שאני מסיים לקרוא ספר של יואב בלום, והחוויה היא בד"כ זהה... תחושת פספוס והחמצה ועם זאת הנאה צרופה. האם שתי התחושות יכולות לחיות זו עם זו בשלום?
אין ספק שבהבאת רעיון חדשני ומעניין, ושילוב אותו רעיון בעולם שלנו כיום יואב בלום הוא פשוט אמן. מצליח לשלב את המציאות עם הדמיון בצורה טבעית ובטוחה בעצמה, כך שהספר לא מרגיש כמו פנטזיה או מד"ב רחוקים ממני, אלא כמו כל רומן אחר שמדבר על המציאות שלנו כיום, רק עם טוויסט.

ואחרי עולם של אנשים שיוצרים "צירופי מקרים" ועולם בו אתה יכול לשתות חוויות וזכרונות, הגענו לעולם שבו כל אדם יכול להתחלף לכל גוף שהוא רוצה בעולם, הנפש והגוף הם שני כלים נפרדים, האם נפש יכולה להסתדר בלי הגוף הקבוע שלה? שאלה מעניינת ומעוררת מחשבה שמנקרת לנו במוח לאורך כל הקריאה. ויואב יוצר עולם שלם סביב אותו רעיון, ספרים שהדמויות קוראות שהנושא כלול בהן (ספרי מתח,דת,משפט שמתעסקים בסוגיה) סרטים (קומדיה משוגעת על התחלפות בלתי רצויה, או דרמה סוערת על מאהבת שנכנסת לגוף של האישה). מחוקים קפדניים (מה יעשה אדם ברכושו של גוף אליו הגיע) ועד מקרים יום יומיים (התנדבות להשתכן בתוך גוף משותף, כדי שהחולה יוכל לחוות קצת חופש או קולקטיב של אנשים שמחליפים גופים אקראיים). כל אלה יוצרים עולם שלם מגוון ועשיר. אך בזה מתעסק הספר לצערי הרב. ההתפתחות העלילתית היא פרט שולי בתוך מארג הפרטים שנשזר בספר. מאין הערת שוליים קטנה, וגם הדמויות הן רק כלי כדי לייצג עולם ורעיון גדול יותר. ונכון באמצע הספר יש טוויסט שמשנה את כל מה שחשבנו, אך גם הוא לא מרגיש כ"כ משמעותי, כי אין לו חשיבות. החשיבות היא הרעיון שעומד בבסיס הספר. וככה גם הסוף שאמור להשאיר אותנו עם פה פעור, משאיר אותנו עם פרצוף חמוץ. כי הוא מרגיש תלוש מהמציאות, הרי לא הייתה עלילה לאורך כל הספר, אז מה אכפת לי מהסוף? לא נקשרתי לדמויות, העלילה הגיחה לביקורים קצרים פעם בכמה עמודים. אז לא ישנה לי מה יקרה בסוף, מבחינתי הכל מתקבל, גם אם אסטרואיד היה מגיח משום מקום ומשמיד את הכל, וגם אם כל האנשים היו הופכים לסלט ירקות.

ובכל זאת הבאתי לספר ארבעה כוכבים, כי מההנאה אי אפשר להתעלם. העניין וההתעמקות בפרטים שעניין ההתחלפות יוצר בעולמנו כתוב בצורה מעניינת, מצחיקה, מעוררת מחשבה ומיוחדת. אבל אחרי שהספר נסגר, ואנחנו ממשיכים בחיינו אל הספר הבא, נצא עם משהו מהספר הנוכחי? אני בספק. אולי עם התיאבון לספר על דמויות ועלילה שלמה ומפותלת...

הקבוע היחידי, יואב בלום

סוגה: מד"ב
במילה אחת: נפש מחפשת גוף
דירוג: 5 כוכבים. התלבטתי בין 4 ל – 5 רק בגלל כמה פרקים בודדים שרמת הניסוח שלהם הייתה נמוכה לטעמי (כאילו מישהו תימלל שיחה בשכונה) אבל המקוריות של הספר ניצחה.

בקצרה: מאז הומצא צמיד ההתחלפות, החיים השתנו. עכשיו כולם יכולים להתחלף - לנדוד בלחיצת כפתור אל גופו של מישהו אחר, בזמן שהוא עובר לגופך, למשך דקות, שבועות או שנים.
במקום לטוס עד תאילנד, אפשר לקפוץ אל תוך מישהו שנמצא שם על חוף הים. במקום להסביר לרופא מה בדיוק אתם מרגישים, הרופא מתחלף איתכם לרגע ופשוט יודע. ועוד לא דיברנו על מאמני הכושר, שיריצו את הגוף שלכם בזמן שאתם שותים בירה על המרפסת שלהם.
אלא אם כן קוראים לך דן ארבל. במקרה הזה אתה האדם היחיד בעולם שאינו מסוגל להתחלף, שנשאר קבוע, תמיד בתוך גופו שלו.
העניינים מסתבכים כאשר אישה שדן אינו מכיר נפגעת לנגד עיניו מכדור של צלף, רגע אחרי שסיפרה לו שהיא בעצם אהובת ילדותו בגוף אחר. דן מוצא את עצמו במרכזה של תעלומה ויוצא לגלות מי ירה בה, ובעיקר למה. הקבוע היחידי מתרחש בעולם שהמצאה אחת קטנה וגאונית שינתה אותו כליל והציתה מחדש שאלות ישנות על גוף ונפש, על זהות ועל אהבה.

מד"ב: מהסוג הקליל אבל לא מציאותי (התחלפות) גם בעוד 200 שנה. העברת תודעה בין גופים כאשר הנפש המקורית חווה את הגוף הזמני. שאר העלילה היא במציאות של היום. מתאים גם לבעלי פוביה למד"ב.

מתח: הספר, לדעתי, לא מתיימר להיות מותח ולכן לא צפוייה אכזבה מכך שאינו מותח. מה שמחזיק את הספר זה לא המתח אלא השאלות הפילוסופיות והרעיון המבריק של ההתחלפות.

טכנולוגיה: מעבר לצמיד ההתחלפות, הטכנולוגיה היא ממש המציאות של לפני 3 שנים.

אלימות: אין

PG: ספר בטוח לבני 17 ומעלה, לא זוכר יותר מכמה אזכורים קלים על סקס.

מתאים ל: אוהבי שאלות פילוספיות על נפש וגוף האדם, בלי להעיק, והומור מאוד קליל (לא לצפות לצחוק מתמשך).

קריאה חוזרת: אולי בעתיד הרחוק.

ספרים נוספים בסגנון (שקראתי): לא אותו סגנון, אבל כבר העליתי ביקורת על הרעיון של הכפילים/שיבוטים/הטבעת תודעה בספר אנשי הכבשן של דייויד ברין ובמידה מסויימת בספר פחמן משודרג של רי'צרד מורגן (שגם מתעסק בהעברת תודעה למרות שהוא ספר שונה לגמרי).

סיכום: וואו, איזה רעיון מבריק. מה שיפה בספר הזה שהוא מקורי, לא זוכר שקראתי משהו דומה. בחצי השני של הספר יש לא מעט טוויסטים של התחלפויות שבאים לידי ביטוי גם בתזמון כרונולוגי מבריק. המחשבות הפילוסופיות הגורמת לך לחשוב על גוף ונפש שוות את קריאה הספר הזה. גורלו של ארבל בסוף מאוד מחוכם.

הערה לעורכים - חבל רק שבחלק הראשון העריכה הלשונית פספסה כמה עמודים – הרגשתי שאני קורא טקסט של נער מודרני הכותב כמו שהוא מדבר (עברית שטוחה). בחלק השני הכתיבה הייתה פחות עממית ויותר מקצועית לטעמי.