ביקורת ספרותית על אחוות הוורד מאת דיוויד מורל
ספר מעולה

---

נכנסתי לדף הספר ושפשפתי את עיניי חזק-חזק פן אני הוזה. איך יתכן שמשאיות של דיו נשפכו על מעלליהם של ריצ'ר-רולה-הארי-הולה ושות', ועל הספר הזה – דממת אלחוט? אף לא מילה אחת. שום-כלום.
אוהדי מתח וריגול, מעריצי הרפתקאות עם קורטוב של היסטוריה ומסתורין, אוהבי מותחנים פסיכולוגיים ותיאוריות קונספירציה – איפה הייתם ומה עשיתם?

אני מודה שאילולא קראתי ואהבתי את "מסדר האש" של דיוויד מורל, גם אני לא הייתי מגיעה לספר הזה (ואת ג'ון רמבו שלו לא סבלתי בכל מקרה. סליחה, סטאלון...) - מה שהופך את התרעומת הזאת לאווילית - ועדיין, נשגב מבינתי כיצד פסחו על הספר המאלף, המעלף והז'אנר בפני עצמו הזה.

ראשית כל, דעו לכם שהתקציר הוא נפילה. הוא כתוב בצורת מברק סטנוגרפי נטול רגש, עושה עוול גדול לספר ולכן, ברשותכם, אני מוכרחה להרחיב:

הכל התחיל במאה ה- 12, כאשר כומר יפה-תואר בשם פטר אבלאר מכנסיית נוטר-דאם שבפריז, מפתה את תלמידתו (יפת-תואר גם היא), היא נכנסת להריון, הדוד שלה רותח מזעם ושוכר מתנקשים שתוקפים את הכומר הרדוף ומסרסים אותו. למרבה ההפתעה, הוא שורד ומחפש מקלט...

מאות שנים לאחר מכן, בשנת 1938, ראשי סוכנויות הביון מתכנסים לפגישה חשאית כי הם, בניגוד לראשי מדינות, לא יכולים להתעלם מההשלכות הנוראות של המלחמה שעומדת בפתח. באותה פגישה, הם מייסדים את חסות אבלאר (חדי העין ישימו לב שזהו שמו של הכומר המסורס, ולא בכדי...) – תוכנית מבריקה שתעניק להם הגנה מוחלטת שאינה מושפעת מגחמות הפוליטיקאים ומתעלה מעל ניגודים אידיאולוגיים של מדינות המוצא שלהם – גרמניה, צרפת, אנגליה, רוסיה וארה"ב.

עוברות עוד כמה עשרות שנים ואנחנו נוחתים בשנת 1982 בארה"ב, ופוגשים את כריס וסול - שני יתומים שהכירו בילדות, בפנימיית בנים בפילדלפיה, ומאז לא נפרדו. סול – רוצח מקצוען, כריס פרש ומנסה לכפר על מעשיו, ואז משהו משתבש. ובגדול.
רצף של שלוש משימות כושלות גורם לסול להגיע למסקנה הזויה ובלתי נתפסת, אבל היחידה ההגיונית בנסיבות הקיימות – אביו המאמץ והרוחני שלו, מאז היה ילד בן 5, מנסה להרוג אותו, ובכל מחיר. כריס מתגייס לעזרתו וגם הוא הופך לנרדף. כריס וסול הם צמד לוחמים צנוע וסופר-אינטליגנטי, בעלי יכולות נדירות שנרכשו לאחר שנים רבות של אימונים מפרכים (ולא, לא מדובר כאן בעוד גיבורי-על המתפקעים מעודף טסטוסטרון, חשיבות עצמית, אגו בלתי מרוסן ושפת הפאק-שיט הירודה – ממש לא), ולמרות כל זאת הם יוצאים מכל תקרית בשן ועין.

נדבך אחר נדבך ופיסה אחר פיסה, הם מגלים שיש עוד אנשים שאומנו בדיוק באותה טכניקה נדירה שהם עצמם שולטים בה - טכניקת הרג אינסטינקטיבי - וכל הדרכים והמשעולים מובילים לאיש אחד שנדמה כי הוא כל-יכול וידו בכל: אליוט, רב-מרגלים האחראי על ריגול נגדי בסי.אי.איי, ואותו אב מאמץ אשר הכניסם תחת כנפיו וטיפח אותם שנים. בתור ילדים עזובים, הם היו רעבים לכל גילוי מזערי של חיבה ולהוטים להשביע את המבוגר שלקח אותם תחת חסותו הנדיבה; יתומים מוזנחים פיזית ורגשית אשר עברו נעורים ספרטניים תחת משמעת קפדנית ובתנאים של חסך, והוא ניצל זאת היטב למניפולציות, התניות ואהבה שקרית שכל מטרתה הייתה להפוך אותם לרובוטים נטולי רגש המתייצבים לפקודתו ללא עוררין.

ואיך כל זה קשור לחסות אבלאר המסתורית? ולישראל? ולמשבר אנרגיה? ולוורדים? ועוד כהנה וכהנה?
אהה...לא תוציאו ממני אף לא מילה אחת נוספת. שום-כלום.

טוב, על ורדים אני יכולה לספר: לפי המיתולוגיה היוונית, אל האהבה נתן ורד לאל השתיקה בתור שוחד, כדי שהאחרון לא יסגיר את חולשות האלים האחרים, וכך הפך הוורד לסמל השתיקה והסודיות. בימי הביניים היה נהוג לתלות ורד מתקרת חדר הישיבות. חברי המועצה היו נשבעים שלא לגלות על מה שוחחו בחדר סוב רוזה (מתחת לוורד).

אח, איזה ספר.
תענוג צרוף.

» ביקורות נוספות של פואנטה℗
» ביקורות נוספות על אחוות הוורד