ביקורת ספרותית על עלובי החיים (2 כרכים) - עברית: אביטל ענבר מאת ויקטור הוגו

---

סוג של פאדיחה, הסיבה שבגללה קראתי אותו עכשיו.

הייתי במחזמר. נכון, לא הייתי חייבת אבל זה נראה לי הוגן לאור זה שכל השלוש הסכימו לכך שנישן באיסט אנד ושנלך יחד למשחק כדורגל ונשב ביציע שמאחורי השער עם הלה פמיליה של צ'לסי (ולא, אני לא אוהדת, סתם הכרטיסים הזולים ביותר שהצלחתי להשיג במיקום שכל כולו, כמו שכינה אותו מוכר הכרטיסים, "גוד אטמוספיר"). האמת היא שהן הסכימו כמעט לכל ההעדפות שלי, כולל שוטטויות גרפיטי, גלריות, בתי קברות וגינות קהילתיות, כאלה שהריח השולט בהן הוא של עלים מעושנים ולכל אדם שלישי שנמצא שם יש כלי נגינה ביד. הן אפילו הסכימו להקריב מסעות קניות באוקספורד סטריט לטובת חנויות יד שניה ושווקים שוליים למיניהם. היה כיף. אפילו להן.

אבל כן, הלכנו למחזמר. מסוג הדברים שחשבתי שאף פעם לא יקרו לי. אחרי שצלחתי את כל השנים, כולל כל שנות הילדות שלי ושל צאצאי בלי להגיע לשום פסטיגל, בלי מוזיאוני שעווה, בלי להכנס למקומות נחשבים ועמוסי תורים כמו הלובר למרות שהייתי כמה פעמים בעיר האורות, בא הדבר הזה. בהפסקה עוד בדקתי אם יש סיכוי שהן מיצו, אבל שתיים מתוכן, היותר צעירות, רצו להישאר. נשארנו.

בהשוואה למחזמר הקריאה היתה מהנה, אבל זו באמת לא חוכמה. זה ספר שהפעם הקודמת בה קראתי אותו היתה איפשהו בין גיל 12 ל 14 ונדמה לי שנהניתי אז, אבל אני לא באמת זוכרת. הוא ממחיש היטב את ההבדלים בין ספרות לנוער לבין ספרות למבוגרים. הוא מתעסק בנושאים ערכיים, צדק, מוסר, חופש, ויש בו מתח ודרמות ורומנטיקה, רק שהכל פשוט וחד מימדי. יש טובים ויש רעים, והרעים אמנם יכולים לזכות ברגעי הארה ולהיות טובים לרגע, אבל זה כמובן קורה בלי שום הכנה או לבטים או תהליך מאיזשהו סוג.

העלילה, המתארת את קורותיו של ז'ן ולז'ן, אסיר משוחרר שנכלא ל 19 שנים בעקבות גניבת כיכר לחם, ונסיונותיו לשוב ולקחת חלק בחברה, יחד עם קורותיה של קוזט, ילדה שננטשה עקב מצוקות החיים של אם חד הורית, היא עלילה דרמטית ומפותלת ותודות לה הקריאה אפשרית גם בגילי, אבל התחושה הכללית היא זאת שמתקבלת מקריאה של סיפורי אגדה ולאו דוקא מקריאה של רומן חברתי המעוגן במציאות היסטורית.

יופי של ספר לילדים.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על עלובי החיים (2 כרכים) - עברית: אביטל ענבר