ביקורת ספרותית על עושה כרצונו - סיפור אמיתי מאת אסתי וינשטיין

---

זהירות! הביקורת הזו היא לא לבעלי לב חלש.
הדבר הראשון שמרגישים כאשר קוראים את העמודים הראשונים הוא סקרנות.
לאחר מכן באה בהלה דקה ומרוסנת היטב, מיד לאחריה השתאות עד אין קץ ואז- גועל. גועל מוחלט ואמתי.
גועל כלפי החוויות המתוארות בספר במילים כל כך נמוכות, בהרהורי לב כל כך חייתיים, בהכללות גסות במיוחד.
אסתי העלתה חוויות אינטימיות ביותר שאולי קרו במציאות ואולי לא, וזה לגיטימי בהחלט לעשות כן.
לגיטימי, אבל כל כך בזוי, כל כך מכליל, כתוב בצורה כל כך פתטית ומעוררת רחמים. אבל לא רחמים מהסוג הטוב.
קראתי את הספר כולו ברצף, לא הפסקתי לשנייה, והרגשתי שהספר הזה מחליא אותי.
להזדהות עם הדמות הראשית? עם מסרים כלשהם בספר?
אני לא הצלחתי. מצד אחד יש שם רצון לביטוי עמוק של הצרכים העמוקים ביותר של האישה, שלה עצמה. הכמיהה למגע, לתחושת עצמאות ושליטה, רגשות אימהיים סוערים, כל אלו מעורבבים באותה נשימה עם התכחשות לדת, שנאה עזה, דחפי תשוקה בלתי נשלטים ותיאורים ארוטיים שלא מצליחים לשדר אמינות מוחלטת.
בספר הזה יש אמירה, ואי אפשר להתעלם ממי שכתבה אותו. במיוחד בשל נסיבות מותה הטראגיות.
אבל מילא, לא עם כל ספר צריך להזדהות ולא כל דמות ראשית חייב להעריץ. נכון.
אך אם הופכים את הספר הזה לצוואה של אסתי, למורשתה ולדרכה- הרי שהוא השיג בדיוק את המטרה ההפוכה.
הספר הזה מבזה את שאריות הכבוד האחרונות שנותרו לה, והופך את מסכת חייה, שאומנם הייתה למודת סבל וייסורים (לא מעט באשמתה, יש לומר), לביזיון מוחלט.
ספר שמוטב שלא היה יוצא לאור, ושאם כבר יצא לאור- שהיה משקף את החוויות האמתיות בלבד של אסתי ומצהיר על כך, או הפוך- שרק "מבוסס" על מסכת חייה, ומדגיש זאת.
כך או כך, הסיבה היחידה שאמליץ כן לקרוא את ה"ספר" הזה, היא רק כדי שאנשים ינסו להבין אותה בעצמם, אם הם חשים צורך.
וגם אז, תכינו לידכם איזושהי שקית, למקרה הצורך.

» ביקורות נוספות של Tammy
» ביקורות נוספות על עושה כרצונו - סיפור אמיתי