נתחיל ונאמר שהרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה
כשהייתי ילד ראיתי את הסרט, ובתור ילד נורא אהבתי חיות אז הסרט סיקרן אותי, אבל בתכלס (אני לא משתמש הרבה במילה הזאת), לא הבנתי כלום!
כמה שנים אחרי זה הותפעתי שיש ספר שכמובן יסביר לי הכול, למרבה הצער קשה היה למצוא אותו. והנה אני הולך להחליף לי ספר ומה אני רואה על המדף? הספר הזה! בכריכה המקורית והמאוד יפה שלו, כי אלוהים אני שונא כריכות של סרטים.
ושמחתי לגלות שאני לא זוכר כמעט כלום מהסרט ככה שהדמיון הפורה שלי לא נפגע לאורך הספר ולא הרס לי אותו.

התחילה של הספר איטית, אתה מרגיש שאתה מבולבל יותר עכשיו מכשראית את הסרט, דופקים לך מידע במהירות שאתה לא מבין, על עולם שאתה לא מכיר ועל אנשים שעדיין לא קראת עליהם כלום וילדה קטנה שאני חושב שהיא בת 12 (לא ממש הבהירו את זה), שהרגשתי שהיא יותר חכמה ממני. ובאמת שהכתיבה של הסופר כל כך מכבידה על הספר שקשה לפעמים למצוא את עצמך בו.

אבל למרות כל זה, הספר טוב, הרעיון יפה, בסופו של דבר אחרי מאמצים רבים הבנתי די הרבה, דמון היא חיה שקושרה בקשר נפשי לבנאדם שלה היא ההתגלמות של נפשו, הבנתי מהו המצפן, הבנתי מה קורה עם הילדים,נתנו לנו דמות של ילדה קטנה עם הרבה אופי שכיף לעבור איתה את הספר, אהבתי את החוקים שהסופר יצר בנוגע לדמונים והדובים:

1.אסור לבנאדם לגעת בדמון של אדם אחר, בחיי שלמרות שאין לי דמון (ואלוהים אני רוצה אחד), הזדעזתי כשנגעו בפאן ואני אפילו לא יודע מה ההרגשה
2.דמון אחרי התבגרות של אדם נשאר באותה צורה לכל החיים שלו שמשקפת את האופי של הבנאדם שלו, כשהם ילדים הם נוטים להשתנות למצב רוחם
3.דמונים מרגישים כל הרגשה פיזית או נפשית של הבנאדם שלהם
4.מתברר שיש גם למכשפות דמונים אבל לדובים אין, הם קיבלו שיריון משתתף בצערם
5.דמון לא יכול להתרחק מהאדם שלו רחוק מדי לעומת מכשפות שהדמונים שלהם יכולים לעבור ארצות בלעדיהן
6.אם דמון או אדם מת אז גם השני ימות
7.דמונים יכולים לשמוע את המחשבות של האנשים שלהם

ועוד מלא חוקים ששמחתי לקרוא עליהם ולהרחיב את הבנתי על העולם שלהם
למרות שאני לא מבין איך בנאדם נולד עם דמון, הוא מופיע אחרי שהוא נולד?

בכל מקרה הספר הזה גרם לי לשנוא אותו, כי איך אפשר להמציא משהו כל כך טוב אבל לא להיות אמיתי? אני באמת חייב להשיג דמון משלי

אם להגיד את האמת לקח לי הרבה זמן לגמור את הספר, אני בעצמי לא יודע למה, זה לא שלא היה לי זמן פשוט לא הצלחתי לגמור אותו. הספר כתוב טוב, ממש טוב, מצאתי טעויות דפוס פה ושם אבל הן לא קריטיות ואי אפשר להאשים את הסופרת בהן.

החלטתי לקנות את הספר אחרי שראיתי את הסרט שיצא, מאוד נהניתי לצפות בו אז הספר בטוח טוב יותר נכון? הוא נמכר 4 ב-100 לצד ספרים נוספים ויום המזל שלי בו מצאתי את הספר הראשון של משחקי הכס שנמכר ב-120 שקל בלי מבצע שנכלל במבצע הזה, אפילו המוכרת לא האמינה לי עד שבדקה במחשב.
בכל מקרה כמו שאמרתי הספר כתוב טוב, שפה יפה ובצורה מעניינת. אבל מה שהפריע לי היה העומס של הפרטים לפעמים הרגשתי כאילו אני קורא מויקיפדיה, אני לא מאשים את בסופרת זה ספר שמסביר על טיול בטבע. מאז שאני הייתי קטן חלמתי לטייל בעולם ולמרות הקשיים של שריל בשביל הפק"ט זה העצים את הרצון שלי לצאת לטיול פק"ט משלי (במיוחד שהספר מספר על אירועים שבאמת קרו לסופרת).

ספויילרים**
הספר מספר על חייה של שריל והקשיים שעברה במהלכם עם המשפחה שלי אמא שלה, אחות ואח. הם חיו ללא אבא ועם משבר כלכלי, ופה אני מתחבר לדמות ואני מבין את הקושי שעברה, אמא של שריל הייתי הכוח שהחזיק אותה על הרגליים וגרם לה להמשיך ואחרי מותה החיים שלה התחילו להתמוטט סביבה, אני לא רוצה לדמיין איך זה לאבד אמא וגם כל כך מוקדם.
היא מתגרשת מבעלה, מרחיקה ממנה אנשים שאכפת לה מהם, נכנעת לאלכוהול ולחיי מין שגורמים לה לשכוח מהבעיות שלה אבל לא מעלים אותן. ובסופו של דבר היא מחליטה לצאת לטיול הזה שעזר לה לחזור למוטב ומשנה אותה.

במשך שלושה חודשים היא הלכה 1,100 מייל לבד, אישה חזקה שהלכה לבד ללא ניסיון ובפעם הראשונה שלה עם כל הקשיים את כל המסלול.
הרגשתי שהמסלול טיהר אותה איכשהו, כשבנאדם צועד לבד כל כך הרב זמן הדבר שמשאיר אותך שפוי אלה המחשבות שלך, עד כמה הבדידות שלה במסע גרמה לה לרצות לדבר עם מישהו, לשמוע מישהו, חיבור אנושי כלשהו היא פגשה אנשים מעניין בדרך שלימדו אותה הרבה רובם היו טובים חלקם לא. הצורך לדברים כל כך פשוטים בחיי היום יום שלנו כמו מים, שוקולד, משקה מוגז ומיטה רכה גורם לך להגיד תודה על מה שיש לך.

אפשר ממש לראות את תיאורי הנוף עוצרי הנשימה שהסופרת מתארת, גורם לי לרצות לראות אותם בעצמי יום אחד, "היו כל כך הרבה דברים מדהימים אחרים בעולם הזה הם נפתחו בתוכי כמו נהר, כאילו לא ידעתי שאני מסוגלת לשאוף אוויר ואז שאפתי".
בכיתי כשקראתי על מותה של אמה כאילו זה היה כאב משותף לשנינו, צחקתי מהכינוים שנתנו ההמטיילים אחד לשני ובמיוחד בכינוי שזכה התיק למסע של שריל "מפלצת", הרגשתי בשמחתה בהצלחותיה, נהניתי מהספר ואני עדיין לא מבין למה לקח לי כל כך הרבה זמן לגמור אותו.

הרבה פעמים בספר נתקלתי באמירות שאישה הולכת לבד זה מסוכן ולא בטוח ו קשה מדי, נחמד לסיים את הספר בהצלחתה לסיים את הפק"ט כדי להוכיח לאותם אנשים אחרת.
שריל איבדה את אמה שהייתה חלק גדול בחייה או לא החיים עצמם, הן תמיד היו ביחד והיא הרגישה שאחרי מותה אין מטרה לשום דבר, היא צריכה למצוא דברים בחיים שלה שמשמחים אותה גם הקטנים ביותר שיוכלו למלא את החלל שהשאירה אמה מאחור שהיא לא העריכה מספיק, "היא תמיד תהיה חלק חלל ריק שאיש לא יוכל למלא, אני אצטרך למלא אותו בעצמי, פעם אחר פעם אחר פעם".

בסוף הספר אנחנו מקבלים תיאור של חייה של שריל היום, עצוב לי היה על מותו של דאג לאחר תשע שנים וששריל עדיין שמרה את הנוצה שנתן לה - הקמע שלה שכבר התפורר.
"אני הולך לאט אך לעולם איני חוזר על עקבותי", מבקריו של לינקולן התלוננו על היותו איטי בטיפול בבעיות, הוא בחן אותן טוב כדי לדעת מהו הנתיב הכי טוב לקחת. אני מבין למה הסופרת בחרה בציטוט הזה, הוא מתאים לה.

אני חייב להגיד שהספר בילבל אותי, הוא עשה לי כאב ראש פסיכולוגי ואני שמח שלא ביזבזתי כסף עליו.
מכירים את זה שאתם הולכים לחנויות של ספרים כשיש מבצעים במיוחד בשבוע הספר, ואתם יודעים שאין לכם כסף לקנות אותם אבל אתם עדיין בודקים אם יש משהו מעניין במבצע? אז זה מה שקרה לי, הייתי בקניון והחלטתי ללכת לאחד מהדוכנים של הספרים לבדוק מה המצב שם, הספר היחיד שתפס את העין שלי היה הספר הזה, הכריכה שלו הופיעה בכל מקום שהלכתי אליו והשם סיקרן אותי. הרמתי אותו וקראתי את התקציר, לא משהו מעניין במיוחד, הייתי שמח לראות מבצע על אחד מספרי הארי פוטר או משחקי הכס אבל עם ספרים יקרים ופופלארים כמוהם לא הופתעתי שהם לא נמכרו במבצע של 3 ב-100.
הייתי צריך ללכת אז התכוונתי להניח את הספר וללכת לדרכי כשאישה עצרה אותי ושאלה אם אני מתכוון לקנות ועניתי לה שכרגע לא ושאין לי צורך בשניים נוספים ורק האחד הזה עניין אותי. בלי להגיד מילה היא לקחה את הספר מהיד שלי, הלכה לקופה עם שניים נוספים, קנתה אותו, חזרה אלי ואמרה לי שאינלה צורך בספר נוסף חוץ מהשניים שהחזיקה בידה וזה יהיה בזבוז כסף אם לא תיקח ספר נוסף, היא נתנה לי אותו, הסתובבה והלכה לפני שהספקתי להגיד משהו, והתודה שלי פשוט ריחפה באוויר כשהיא מיהרה ללכת. הייתי די מופתע שקיבלתי סתם ככה ספר במתנה, חברים שלי כינו אותי "מזליסט" אחרי שסיפרתי להם, חבל שלא הה לי מזל גדול יותר עם הספרים שאני בוחר לקרוא.

*הביקורת תכיל ספויילרים*
כמו שאמרתי התחלה פשוט כאב ראש, בצורה מילולית חצי מהספר הזה סובב מכאבי הראש של קיידנס (שלאורך כל הספר קראתי לה קנדיס כי חשבתי על פיניאס ופרב) שעברה טראומה מהקיץ האחרון שלה ובני משפחתה ולא זוכרת כלום. למה אני תמיד נופל על ספרי נוער מעצבנים? בדרך כלל אני תמיד מצליח לפענח סופים של ספרים, נתקלתי בקושי בספר הזה, הכתיבה עיצבנה אותי רוב הזמן, זה הרגיש כאילו הילדה חיה בעולם פנטזיה משלה, ואני לא אתחיל לדבר על סיפור האהבה שהתרחש בו, פשוט נורא, לא ריאליסטי.
מצאתי את עצמי במצב שאני חושד שמישהו מבני המשפחה הוא רוצח שרוצה לרצוח את כולם בשביל לקבל את הכסף, כי זה מה שבאמת מעניין את כל משפחת סינקלר "הנהדרת" הזאת במשך כל הספר הזה, אנשים יפים ועשירים שלא יודעים איך להרוויח כסף ביושר.
באיזשהו שלב כבר הבנתי פחות או יותר שהילדים מתים, אני לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לחשוד, עבר חודש מאז שקראתי את הספר הזה ואני בקושי זוכר את השמות. היו הרבה רמזים: כשקנדיס רוצה לקפוץ למים אחרי שאר השקרנים שקפצו בלי לפחד מהסכנה אבל כשקיידנס מנסה הם פתאום חששו לחייה, לא היה להם את הפחד מהסכנה כי הם כבר מתים.
שאר בני המשפחה לא רואים או מדברים איתם ( אני חייב לומר שהפלשבקים לעבר בילבלו אותי, כי באיזשהו שלב הייתי צריך להבדיל בין העבר וההווה בקו הזמן של הסיפור ובגלל הכתיבה לא היה ברור איפה אנחנו נמצאים).
אחת מהדודות בוכה עם הגקט של בנה
כל פעם כשניסו לספר לקיידנס מה קרה בקיץ ההוא היא שכחה הכול (הדחקה של טראומה)
אימיילים שלא נענו לקיידינס
ועוד המון רמזים לזה שאני לא אפרט או פשוט לא זוכר

אני חייב לומר שלא אהבתי אף דמות במיוחד, היה חסר להם תוכן או אופי, קיידינס רוב הספר ריחמה על עצמה ולא בצדק, בכללי כל המשפחה מפונקת ובני הנוער מתנהגים כמו בני נוער טיפוסיים והטיפשות שלהם לשרוף בית מבלי לתכנן את הכול ולהיהרג? שיא הטיפשות של כל הספר הזה. ובנוסף לזה הם הרגו גם את הכלבים כל הכבוד.
כן הרגשתי עצב בסיום הספר ובסופו של דבר האירוע הטרגי שינה את המשפחה וקירב אותם, לכולם היה אבל משותף.
מה כן אהבתי בספר? אני מניח שאהבתי את סיפורי הנסיכות שכביכול התאימו לאירועים המציאותיים בספר, זה הוסיף עניין לספר, אני לא זוכר משהו ספציפי אחר שאהבתי.
בואו נסכם שבספר בכללי היה פשוט כאב ראש של קיידנס, של בני המשפחה וכמובן כאב הראש שאני קיבלתי רק מלקרוא את הספר הזה, לא ממליץ.

הביקורת תכיל ספויילרים***
ג'ון גרין הוא אחד מהסופרים הכי טובים שיש, לא נסחפתי ל"אשמת הכוכבים" כמו אנשים אחרים אבל הכתיבה שלו נהדרת ועל זה צריך לשבח אותו.
הספר ישב אצלי די הרבה זמן, ראיתי אותו הרבה פעמים בחנות והרבה המליצו לי עליו ובכל זאת לא היה לי חשק לקנות אותו, אי אפשר להסביר את זה, הכריכה נראית מעניינת והשם מסקרן ובכל זאת לקח לי הרבה זמן לקנות אותו, מזל שיש את שבוע הספר. הגעתי למסכנה שאני פשוט לא בנאדם שהולך אחרי הזרם ומעדיף בדרך כלל להתווכח עם אנשים אם הספרים האהובים שלהם טובים או לא, כי לא כל מה שהכי נמכר הוא זהב.

הספר הוא לא מה שציפיתי שהוא יהיה, הייתי תלוי בין אכזבה לבין גאונות, לא יודע למה ציפיתי לספר פנטזיה או הרפתקנות שזהו בעצם ספר על חיי נוער, וכמה אני לא מתחבר לספרים כאלה. הכתיבה נהדרת זו לא הייתי הפתעה, הספירה לאחור כל פרק מושכת את הקורא לקרוא מהר יותר כדי לדעת מה קורה ביום האחרון. אבל בגלל שאני יודע להרוס לעצמי סופים ומגלה לפני מה יקרה זה לא הפתיעה אותי שאלסקה מתה. אני לא אגיד שבכיתי (אבל כן בכיתי), למרות שלא הייתי מופתע בכלל, ריחמתי על הדמויות שלמדתי לאהוב, המפקד הוא הדמות האהובה עלי כל הספר הזה, אני לא ארחיב על כל השאר אבל דמות כמוהו, כל כך אופטימית ושמחה, מישהו שחי בעוני כל חייו, לומד טוב, דואג לאמא שלו ולחברים שלו ושיום אחד החברה הכי טוה שלו מתה והדמות הזו נשברת, מצטער אם זה לא גורם לכם לבכות אז מה כן? פחות התחברתי לדמות הראשית אבל מיילס כמו הרבה דמויות אחרות בספר כתוב טוב.

אחרי מותה של אלסקה יש הרבה תסבוכת ותעלומה בין האם התאבדה או האם זו הייתה תאונה, אם היא הצליחה לברוח מהמבוך? האמת שאותי זה פחות עניין אם היא התאבדה כי הייתי בטוח שזו הייתה תאונה, ויותר עניין אותי מה משך אותה לנסוע שיכורה וכמובן קיבלנו את התשובה בסוף.
לבסוף הספר היה נחמד, כיף לקרוא אותו, לא הייתי אומר מרתק אבל כן סוחף דמעות ונותן לנו לחשוב הרבה על החיים שלנו והמבוך שאנחנו נמצאים בו.