ביקורת ספרותית על איש ושמו אובה - פרוזה # מאת פרדריק בקמן
ספר מעולה

---

אמא שלי אוהבת את אחותי יותר מאשר אותי. את זאת כולם יודעים, למרות שהיא לא תודה בכך לעולם.
למרות שאני הייתי הילדה הצייתנית, זו שתמיד עשתה מה שאומרים לה, אמי נהגה בי בקשיחות. בניגוד לאחותי, כן?
בזמן שאני שקעתי בין דפי ספרים בספריה, אמי הסיעה את אחותי לחוגים, אל חברות ולמקומות בילוי. בזמן שהייתי בצבא, אחותי טסה לחו"ל אינספור פעמים עם אמי. ואני? אני שתקתי.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר "איש ושמו אובה", גיליתי שבמובן מסויים אובה דומה לי. גם הוא, בתחילת דרכו, נתן לאחרים לדרוך עליו ולא פצה פה. אובה היה אדם שקט, מופנם, ורגוע. עד ש.... ובכן, תצטרכו לקרוא.
לא פעם אנו נתקלים באדם "ממורמר", גס רוח או פשוט אנטי-חברתי בעליל. לא תמיד אנו טורחים לברר מה עומד מאחורי התנהגות זו או להכיר את האדם. לרוב ננסה להתרחק ממנו. הספר מעניק הצצה אל חייו של אדם כזה- אדם שנראה לסביבה כזקן ערירי ונורא, אך במבט מקרוב אי אפשר שלא להתאהב בו.
אובה בן 59. הוא גר לבד בבית טורי עם גינה קטנה מאחור ואחת מלפנים. הוא אוהב שהכל מתנהל כדרכו. מדי יום הוא קם ועושה סיבוב בשכונה- בודק את מנעול החניה, את השלטים ואת מספרי הרכבים החונים (שכן יש שלט המורה על איסור חניה ליותר מ-24 שעות, ואם רכב חונה יומיים ברציפות, הרי שיש לדווח על כך לעירייה). אובה אוהב סדר, ולכן כאשר הוא מחליט להתאבד, הוא מנתק את קו הטלפון, מכבה את החימום בבית ומשאיר אחריו מכתב המפרט מה יש לעשות ברכושו (כולל צמיגי הקיץ במוסך). הוא מתכוון לתלות וו, אליו יחבר חבל, אך אז מתערבים בלא כוונה השכנים החטטנים, החצופים והנוהגים במכוניות שאינן סאאב (שזו כשלעצמה עוולה גדולה, לדעת אובה) ומפריעים לנסיונותיו ליטול את חייו. בניגוד לאובה הקודר, השכנים הם בליל של צבע - איראנית הרה ובעלה הלא-יוצלח ובנותיהם, ג'ימי השמן (שלדעת אובה לבטח עובד כטועם נקניקים), הפוסטמה וכלבה ("מגף חורף"), אויבו הותיק רונה ואשתו. והחתול. בל נשכח את החתול.

הספר כתוב בהומור. הוא נשכני, מצחיק וכואב עד דמעות. הוא כתוב לעילא, והדמויות בו נהדרות (כולל החתול). בין פרקיו שלובים פרקים על עברו של אובה, ומה שהוביל אותו להיות כזה פדנט גס רוח.

"כי אמנם החתול שוהה אצל אובה אך ורק משום שאובה אולץ לארח אותו, אבל זה לא אומר שהוא יכול להשאיר את חתול הפרא הזה לבדו בבית. אז החתול יצטרך להתלוות אליו. גם אם כבר ברגע הראשון הם חלוקים בנוגע למקום מושבו של החתול. אובה סבור שהחתול צריך לשבת על העיתון, והחתול דווקא מאמין בזכותו לשבת על מושב הנוסע. אובה מצמיד את החתול בהחלטיות אל שני גיליונות ממדור הבידור, החתול בועט בהם בעלבון ובתגובה מתרפק בנוחות על המושב הרך. ואז אובה אוחז אחיזה איתנה בעורפו של החתול, מה שמוליד נהמה אגרסיבית למדי, ודוחף תחתיו שלושה גיליונות של ביקורת ספרות וקולנוע. החתול מעיף לעברו מבט זועם, אך למרבה ההפתעה הוא נותר שלבת על העיתונים ומסתפק בארשת פגועה. עד לרגע שבו אובה, המשוכנע שניצח בקרב, מהנהן לעצמו בנחת, מכניס להילוך ראשון ומתגלגל אל הכביש הראשי. כי בדיוק ברגע זה החתול שורט שריטה עמוקה בנייר העיתון ותוקע בהתרסה שלוש ציפורניים ארוכות במושב. תוך כדי כך הוא משגר אל אובה מבט מתגרה, כמבקש לשאול:"ומה תעשה עכשיו?" בתגובה אובה בולם בפתאומיות, והחתול מתעופף, הלום קרב, וחוטמו נחבט בחוזקה בלוח המחוונים. ואובה משיב לו מבט כמבקש לענות: "את זה!"
אחרי התקרית הזאת החתול מסרב להסתכל על אובה ורק יושב שם בפינת המושב וממשש בעלבון את חוטמו. אבל כשאובה יוצא מן המכונית ונכנס לחנות הפרחים הוא מלקק את חגורת הבטיחות, את המושב ואת הדלת הפנימית בצד של אובה.
כשאובה חוזר עם הפרחים ומגלה שבהיעדרו הוצפה מכוניתו ברוק של חתולים הוא מנופף באצבעו בזעם. בתגובה החתול נושך אותו באצבע. אז מגיע תורו של אובה לסרב לדבר עם החתול למשך הנסיעה. "

» ביקורות נוספות של Leilany
» ביקורות נוספות על איש ושמו אובה - פרוזה #