לא מזמן הצלחתי ככה בדוחק להספיק להגיע לבית שלום עליכם בתל אביב, ולקנות שם כמה חוברות של "דווקא" - כתב עת שמוקדש ל'ארץ יידיש ותרבותה'. נתקלתי בקיום של החוברות האלה בסתם הזדמנות של נבירה בגוגל, כשחיפשתי פרטים על איזה סופר יידיש. העניין זה שכשנכנסתי למבנה, אחד הספרים שראיתי בויטרינה שם, זה הספר הנוכחי שזכרתי שיש לי ולא ייחסתי לו חשיבות עד לאותו רגע שפתאום עלה בי דחף לקרוא אותו דווקא, אחרי שנודעתי לכל המוסד הזה שאולי נראה גווע, ושכל הנוכחים בו הם מבוגרים (מפתיע) ושגם קראתי קצת מהחוברות.
ככה או ככה, הספר מורכב מנושא אחד כמו השם שלו: 'אמריקה' ויש בו שבעה סיפורים, רובם מתורגמים מיידיש, שמתעסקים בהווי של יהודי אירופה באמריקה. יש שני סיפורים של שלום עליכם, ויש גם את שפירא, משה נאדיר, ל"א אריאלי, ואיך לא - בשביס זינגר.
ומה לעשות שהעובדה שאני לא מתחבר מאוד משום מה לאליל הקלאסיקה היידישאית מר 'שלום עליכם' ועם זה שיש לו דברים טובים, אני פחות מרגיש איזו תשוקה לקרוא אותו עוד למרות האהבה שלי לז'אנר. אז את הסיפורים שלו, פחות אהבתי.
משה נאדיר ול' שפירא בסדר גמור, והסיפורים שלהם דווקא די עמוקים ועם מטען ניכר, ואותם אהבתי מאוד. אהבתי את הגישה שלהם לכל המושג של אמריקה ושל היהודים כלפיה, עם כל המורכבות שבלהיות יהודי 'עתיק' במקום גדול משוחרר ורחוק.
אבל עכשיו אני מגיע לל"א אריאלי-אורלוף שלו הסיפורים הארוכים בספר, וגם הכי מוצלחים לטעמי. פעם ראשונה שאני קורא אותו, שני הסיפורים מובאים בעברית, ואחד מהם זה סיפור בהמשכים שנכתב בזמנו בשבועון העברי-אמריקני "הדאר".
שני הסיפורים מופלאים ביותר, הראשון קצר יחסית ויש בו תיאור יפה ועמוק של יהודי ארה"ב ותיאור מדהים ביופיו של כל הנעשה ביהדות אמריקה, הסיפור הראשון "ניו יורק" מתעסק בעניינים האלה, של מי שעלה לגדולה בתרבות האמריקאית ומי שעוד מוצא את עצמו בלימוד הוראה, מי שכבר זנח את הדת ומי שעדיין אוחז בציפורניו ונקשר באדיקות למה שלימדו אותו בבית אבא, ומתיאור חכם ופשוט הסיפור מקבל בסוף גם קצת תיבול טוב של סתם סיפור טראגי, כאילו כל הסיפור מלכתחילה נכתב באיזה שקט פנימי של תיאור ואז מקבל לאט לאט תפנית של הרס והתמוטטות של דברים שהושתקו.
הייתי תקופה בני יורק, וגם אחרי עשרות שנים, עדיין יכלתי להרגיש מה שקרה שם. אני זוכר טוב את בתי הכנסת הישנים, שעוד היו מסודרים קצת כמו כנסיה ואיך הכל היה עשוי מעץ ושבמשך שנה שלמה המקום עמד ורק לקראת חגי תשרי הוא נפתח והריח החריף של העץ הישן, וכל בית הכנסת שמתפורר כבר, עם בקושי מניין של מבוגרים שכמעט ולא זזים שאיכשהו מגיעים בכל זאת להתפלל, אני זוכר את השיחות שהיו לי עם יהודים מברוקלין, כאלה בעלי עסקים ממש כמו בתיאורים וכאלה שעדיין אדוקים, והסיפור הזה החזיר אותי אחורה לריח הישן הזה, הרגשתי שם משהו מאוד אמיתי, לא סתם התרפקתי על הסיפור הזה.
לאחר מכן יש את הסיפור היותר ארוך בספר שנקרא "יומנו של אדם בודד" והוא גם כן על אותו הסגנון של קודמו רק שמסופר מזווית יומנית של אדם בודד שחי באמריקה ומנסה למצוא את עצמו ביחס לכולם (והיו הרבה מהם), אבל בשונה מהסיפור הקודם יש פה נופך יותר אישי ויש גם סיפור אהבה, ואפילו שם הוא מגלה כמו מורכב זה וכמה קונפילקטים קיימים בין המהגר הצעיר לתרבות הגדולה הזאת של אמריקה. וכמו בסיפור הקודם, גם פה הסוף מתדרדר במהירות טובה לכדי סיפור טראגי שמשאיר חותם.
הסיפור האחרון הוא של בשביס זינגר, שפורסם באיזה קובץ מעשיות מתאר, כמובן, מעשיה אבל שמורכבת מאוד מהזהות הפרטית שלו כמו שאפשר לזהות עם החיבה לקפיטריה (כמו שם הסיפור), האכלת יונים וחיבה לנשים, מן הסתם. מעשיה רגועה ולא מיוחדת מאוד, אבל נחמדה ביותר לחובבי בשביס זינגר.
אז ככלל ספר מצוין, הקיבוץ של כל הסיפורים האלה כתיאור של התקופה ההיא האמריקנית, מוצלחת ביותר ואת המטרה הזאת הספר משיג בקלות.
מה שעוד מייחד את הספר, לפחות בשבילי זה ל"א אריאלי עם התוכן המדהים שלו.
