ביקורת ספרותית על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184 מאת ארווין ד' יאלום
ספר מעולה

---

[מתנצל מראש - אני כותב באופן מאד אישי, יומני, ואולי יש שיראו בזה חוסר כבוד לספר או אליהם כמי שרק רוצים לדעת אם זה ספר שווה או לא. אבל אני לא יודע לכתוב אחרת. סליחה].

כמים חיים בצום הנורא
~~~~~~~~~~~~~~~~

את הספר מצאתי בספריה הקטנה בבית ההארחה של רפיק בבית אורן, לשם הגעתי ברוב פזיזותי לצום מיצים.
תמיד סקרן אותי לקרוא את "כשניטשה בכה", שכולם דיברו עליו, גם בעת שהיה רב מכר, וגם שנים אחרי.
התחלתי לקרוא באחת ההתכנסויות שלנו באולם הקטן, בו היינו מחכים לתורנו, רעבים ומוכי כאב ראש (לפחות במקרה שלי), לקבלת מיץ הפירות והעשבים או המרק. ההמתנה הזו היתה מביכה – לא הכרתי איש מסביבי – והבריחה אל הספר היתה טבעית, מה עוד שמן ההתחלה הוא משך אותי ומאד מצא חן בעיני, כך שזנחתי את הספר הישן שהבאתי איתי לקרוא (משהו של קונארד, בטח מדכא אימים. אני לא יודע כי הנחתי אותו בצד עד היום).
הספר הזה היה הדבר הטוב בסופשבוע הארוך של צום המיצים, שהפך במהרה לסיוט עלי אדמות.
כיוון שמצבי הגופני הדרדר במהלך הצום האכזרי, עד שהתקרב לזה של ניטשה (כמוהו, סבלתי בעיקר מכאבי ראש בלתי נסבלים, שמעולם לא תקפו אותי בדרגה כזו, וגם כדורים לא עזרו כאן) - לא הצלחתי אפילו לסיים את הספר, ושאלתי אותו בסופו של דבר מספריית האוניברסיטה.

יש בספר, מצד אחד, התעסקות לא קלה ברעיונות פילוסופיים ופסיכולוגיים (ואחת השאלות שיכולות לעלות בעקבות הקריאה בו, היא האם בכלל יש הבדל בין רעיונות פילוסופיים לפסיכולוגיים? האם ניטשה ופרויד אומרים אותו דבר בעצם, במלים אחרות? האם פרויד הוא עוד פילוסוף בשרשרת, או – כפי שהוא נהג לראות עצמו – מדען ורופא? ומדוע בעצם לא עסק יותר ברויר, משלב מסוים, ב"ניקוי ארובות", כלומר בפסיכואנליזה, אלא התרכז ברפואה? לדעתי אחת ממעלותיו של הספר היא שהוא משאיר את השאלות הללו פתוחות ). גם החומרים המובאים בו מדכאים, לעתים: שתי הדמויות הראשיות שרויות במשבר – ברויר במשבר אליו התוקף אותו דווקא בעמדה של הצלחה כבירה, אליה הגיע במו ידיו; וניטשה, לכאורה ניגודו של ברויר, דמות חולנית ואומללה, במשבר תמידי.
מצד שני, יש בספר תקווה שהדברים יסתדרו, והיא זו שעוזרת לקורא לצלוח את החומרים הכבדים הללו. מה עוד שבסופו של דבר מגיע הספר לסוג של סוף טוב.
לטעמי,הצליח כאן יאלום להנגיש להמוני בני אדם נושאים חשובים, מבלי לוותר על עומק. אין לי מושג איך הוא עשה את זה. אני לדוגמא, ככותב (כמובן, למגירה בעיקר), מוותר מראש על הקהל הרחב, על העלילה, על הדמויות המרתקות – כל הדברים שיאלום בכשרונו מצליח לברוא.

משהו שעבר לי בראש כשקראתי את רשימת התודות הארוכה של יאלום בסוף הספר:
בזמן שקראתי את הספר, למדתי על ניטשה ופרויד באחד מהקורסים שאני לוקח באוניברסיטה.
אבל בעוד שאת הספר אהבתי, הלימוד בקורס עורר בי אנטגוניזם: שוב השרלטנות הזאת, העיסוק העקר במה שמישהו אחר כתב, הטפילות הזאת, "החוקר" איש מדעי הרוח כעלוקה על גב האמן /ההוגה/היוצר, ועלוקה מסוג מיוחד: כזו שחושבת שהיא טובה וחכמה מהגוף ממנו היא יונקת. וזאת, למרות שהתוצרים של אותה עלוקה אקדמאית הם תמיד משמימים יותר, חשובים פחות למרות הדרת חשיבותם בעיני עצמם, תמיד עקרים, בסופו של דבר. [כמובן שאני מקצין מאד את האכזבה שאני חש מהאקדמיה. אין לקחת את דברי ברצינות גמורה ואין להעלב מהם. סליחה מראש].
והנה , יאלום הוא גם פרופסור בסטנפורד (הוא נעשה תחילה רופא פסיכיאטר, ורק אחר כך פסיכותרפיסט , שתרם רבות לטיפול הקבוצתי , ואחר גם פיתח את מודל משלו לפסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית). רשימת התודות שלו כוללת יותר מעשרה מרצים בסטנפורד, תלמידים ("חברי הסמינר הביוגרפי של סטנפורד בהנחיית ברברה באבקוק ודיאן מידלברוק"), וכן את "בטי וודבונקר, ספרנית הספריה לתולדות הרפואה בסטנפורד, שהרימה תרומה רבת ערך למחקר".
כלומר, אנחנו רואים כאן שהאוניברסיטה כן סייעה ליאלום לכתוב את היצירה הזאת, שהיא כל כך עליונה על תוצרי מדעי הרוח מבחינת עניין, איכות, חשיבות וכו' (בעיני, כמובן).
אז איך הופכים את האוניברסיטה למקום פורה? האם היא יכולה להיות כזאת גם עבורי?

אחד הדימויים שאשאר איתם כנראה גם הרבה אחרי שקראתי את הספר, הוא הדימוי של ברוייר הממלמל לעצמו בלילה כשאינו נרדם את משפטו של אפיקורוס:
"במקום שבו אני קיים, המוות איננו; ובמקום שהמוות קיים, אני אינני"
ממלמל ואינו נרגע...
כי ברגע של כאב ראש מתמשך, ברגע שנזכרים בחולשת הגוף והנפש, ב"חידה המכאיבה הקרויה מוות, אשר כנגדה לא נמצאה עדיין כל תרופה, וכנראה עדיין לא תמצא" (כניסוחו של פרויד ב"תרבות והדת" בתרגום א.קנטור, ספריית פועלים) – שום מנטרה לא עוזרת.
וצום מיצים ממש ממש לא עוזר.

» ביקורות נוספות של suddenh
» ביקורות נוספות על כשניטשה בכה - ספרית אופקים #184