ביקורת ספרותית על הבן הטוב מאת שי גולדן
ספר לא משהו

---

קראתי את הספר ממש מזמן, לפני כמה שנים. מניח שמצאתי אותו ברחוב.
הכרתי את גולדן לא אישית, מרחוק, לפני הרבה שנים (סביב 2002), היה איזה דיבור עליו לרגע עם חברה טובה, שהוציאה ספר גם כן בכתר.
אחר כך ראיתי אותו במחוברים ואהבתי.
כשמצאתי את הספר, הייתי סקרן לדעת סוף סוף אחרי כל השנים איך הוא כותב.
מכיוון שקראתי מזמן, אין לי את הרושם הראשוני, ולכן זה מרגיש לי לא בסדר שאני כותב עליו.
אני כן זוכר שהספר התיש אותי בחלקים מסוימים, והיה נראה לי כמו מקרה קלאסי של העדר עריכה, שבעטיו הספר לא מימש את הפוטנציאל הרב שבסיפור החיים הזה וביכולת ההבעה החדה והדרמטית של גולדן.
ב"מחוברים" הרבה היה תלוי בעורכי הוידאו, שהיו אנשי מקצוע, ובבמאי הסדרה שהחליטו איך לערוך. אז שם שי גולדן יכל אולי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כי חתכו אותו במקומות הנכונים.
כמי שכותב אוטוביוגרפי לחלוטין, לצערי, אני מתענין במיוחד בכתיבה אוטוביוגרפית. ולכן אסיק מהספר הזה שחייבים עריכה, חייבים.

אה, אני רואה שכתבתי בזמנו הערות ספציפיות יותר, בעמוד הראשון הריק של הספר:
פרק 15 - דוגמא לפרק שכולו מיותר. (ופרק שכזה, אני מוסיף עכשיו, רק מחליש את הספר. חבל כל כך).
פרק 14 - פרק שניתן היה לערוך ולקצר מאד או להכניס בו יותר בשר.
פרק 10 עמ' 48 , פסקה שניה ("דבר נוסף שלא זכרתי, והוא מוזר בעיני, הוא הפרידה מן המוסד. אני לא מתכוון לכך שהצוות ערך לנו מסיבת פרידה - אבל קשה לי להאמין שהסתלקנו משם באין יחס. מנהל המוסד, כאמור, היה חביב עלינו, ואני נוטה לזכור אותו כמי שהתענין בנו, כך שבודאי התנהל איזה טקס פרידה מהמקום, בודאי שבהשתתפותו. שיחת סיכום, לחיצת יד, לטיפה על הפדחת .... משהו מעין זה ודאי התרחש, אבל אני לא זוכר דבר") -
אם אתה לא זוכר, למה לכתוב?
עמ' 107 פסקה שניה - מיותרת לגמרי. רק המשפט הראשון אינפורמטיבי וגם הוא הגדה telling במקום הראיה showing . ("אבא ואמא תמיד התבטלו בפני ד"ר פלדמן ואישתו. ולא השגיחו בכך שהשגחנו בכך. וגם אילו היו משגיחים - היו בוודאי מכחישים שהתבטלו בפניהם או מכחישים שהשגיעו בכך שהשגחנו. כך היו הדברים אצלנו , בגולדנלנד: הדברים שעמם לא רצית להתמודד, הייתי מכחיש את קיומם.... " וכו' וכו' במשך עוד 12 שורות ארוכות).
כנ"ל כל עמוד 108 - מיותר כל כך.

ושני דברים שאהבתי (אז כשקראתי מזמן, וכתבתי זאת על הדף הראשון הלבן בספר):
המונולוג של האמא בחלק השני פרק 10 עמ' 211 - מצויין. איכות חנוך לוינית.
(הפתיחה: "אמא אמרה, "מה יש לו עם האישה הזאת? מה הוא רוצה ממנה? מה היא מסוגלת לתת לו? מה היא נתנה לו שאני לא? למה הוא רוצה כל כך בקשר איתה? למה חשוב לו כל כך לפגוש בה, לדבר איתה? אני הייתי אמא טובה, נתתי לו הכל. עשיתי בשבילו הכל. טעיתי הרבה. אני יודעת שטעיתי הרבה. לא, ארי [בעלה]. אני טעיתי. אני. רק אני. אני משלמת עכשיו את המחיר של כל הטעויות שעשיתי. אלהים לא מרחם עלי ולא סולח לי. אני יודעת, שי, שגם אתה לא סולח לי ואני יודעת שגם את שונא אותי, ואני יודעת שגם אתה תרצה לפגוש את אמא שלך [הכוונה לאמא הביולוגית של שי] . ואז, כשתרצה לפגוש את אמא שלך, אני לא יודעת מה אעשה ....")

גם פרק 11 טוב, כתבתי בזמנו. הראיה ולא הגדה, בערך הסוד היחיד בכתיבה. (הפתיחה: "פניתי לשירות למען הילד ואמרתי לפקידה בטלפון ששמי שי גולדן ואני רוצה לפתוח את תיק האימוץ שלי ועם מי עלי לדבר ואיך עושים ומה. אז כבר גמגמתי הרבה פחות, אבל עדיין גמגמתי. וכשהפקידה ענתה לי גמגמו אוזני ושמעתי דברים שאולי היו חשובים אבל לא הצלחתי להבין...")

כשקראתי דיברתי עם ידידה שלי שהיא משוררת ובת מאומצת, והיא חשבה שהספר נפלא. (מה שמראה שקריאת הספר לא היתה כנראה לפני 2019, אני מכיר את אותה ידידה רק מאז). בהתנשאות (אופיינית. אם כי אצלי זה ברור שההתנשאות באה עם תחושת חוסר בטחון עמוקה ובסיסית, ועם הלקאה עצמית) אני חושב: "טוב, היא לא קראה מספיק ספרים. בטח לא פרוזה. "


*** עדכון - מצאתי אצלי עוד משהו שרשמתי על הספר, מ- 13/7/2019 כנראה :

כל ממואר מענין אותי בתור כותב לא פחות מאשר בתור קורא. ועוד יותר ממואר שיש בו אלמנט וידויי.

זה לא ספר גרוע, אבל אני מופתע מהכשלים בעריכה שנעשו כאן - הם כל כך בולטים ובוטים ובסיסיים, שאני די בטוח שנועה מאנהיים , עורכת הספר, התחננה בפני שי גולדן להוריד ולקצר מקומות מסוימים שמחלישים את הספר, ולא הצליחה בכך.
אני חושב שגולדן נחשב אז כשהוציא את הספר סוג של ילד פלא, וכנראה שגם היה לו בטחון עצמי רב.
בכל מקרה התוצאה פוגעת בספר שיכול להיות הרבה יותר שלם אילו היו מורדים ממנו קטעים של הגיגים והתבחבשות בדברים שכבר נאמרו.

אני לא אומר את זה בהתנשאות כלל. גם לי קשה כשמישהו בא ואומר לי להוריד משהו , ולא פעם בתגובה אני משתכנע שדווקא הקטע הזה שנדרשתי להוריד הוא הקטע הכי חשוב או טוב בטקסט.

דוגמאות:
כל פרק 15 , עמודים 63 עד 65. כל מה שנאמר שם כבר נאמר קודם לכן, ובצורה יותר טובה, יותר מרומזת, שמניחה לקורא להבין את הדברים בעצמו. הפרק הזה טוב אולי לתרפיה

** עד כאן הקטע שמצאתי . (עכשיו אני יכול להעביר את הספר מהערימה של הספרים שנמצאת ליד המחשב בשולחן צפוף מדי, לאיזו ערימה אחרת בבית, במקום צפוף לא פחות , אבל שפחות יפריע) ***

» ביקורות נוספות של suddenh
» ביקורות נוספות על הבן הטוב