ספר על יכול הישרדות שמתגלה באישה שלא נחשבה חזקה.

פוקנר, לדעתי האישית בלבד, הוא סופר הטוב ביותר מאז שהתחיל לכתוב. בכל הספרים והסיפורים שלו יש מוסיקה, יש ריח. פוקנר הוא גם מלחין, יש קצב פנימי בתוך המשפטים שלו, יש רעש רקע מהסביבה, יש חזרות כמו בכל יצירה מוסיקלית. לפעמים צריך לקרוא קטעים שלמים יותר מפעם אחת כדי לחוות אותם טוב יותר. אבל זה שווה. כתיבה וגם קריאה הן גם חוויה אינטלקטואלית. ולכן העיסוק בהן מסובך.
החלק הראשון של הספר "הקול והזעם" נכתב מתוך מוחו של בנג'מין, מפגר שכלית (כך קראו לזה פעם). דמיינו לעצמכם שכל מה שאתם רואים זה דרך חלון צר, אתם רואים תמונה קטנה של העולם. אין לו מרחב ראיה והתבוננות, אין לו זיכרון, על כל צעד ושעל נלווה אליו בחור שחור ממשפחת עבדים לשעבר שמשגיח עליו. מתוך מבטו הצר והמוגבח אנחנו שומעים את האנשים בסיבה מדברים, מפנטזים, מרגישים אנשים שעסוקים בעיקר בעצמם. עם כל מוגבלותו של בנג'מין הוא זוכר ומתגעגע אל אחותו שעזב את הבית מסיבות לא ברורות. המעין המונולג מתוך ראשו ונפשו של בנג'מין הוא אחד מפסגות הספרותיות.

סאראמגו הוא המספר הקלאסי, מספר סיפורים בעת ובעונה אחת על תקופות שונות, אנשים שונים, מפטפט עם הקורא. בהומור, חדות עין, ולפעמים גם בחדות לשון ועוקצנות. יש פה שני סיפורי אהבה אקרעיים (כמו שקורה בדרך כלל בעצם) בשתי תקופות שונות. כחובב היסטוריה אהבתי מאוד את התייחסותו של סאראמאגו לאירוע היסטורי, התייחסות שנעשית דרך אחת הדמויות. כשהוא מנתח ובוחן את האירוע ההיסטורי הוא מניח שבעצם יכול להיות שמה שמסופר איננו נכון. לא היה. היה אחרת. וזו לדעתי צורת חשיבה רדיקלית מאוד בעולם של מיתוסים ודעות קדומות כמו היום. (בעצם כמו תמיד, כי בני האדם לא השתנו).

כמו שכתבתי על המחזה רומיאו ויוליה, גם את המחזה הזה קראתי שלוש פעמים ברצף, והתברר לי שהסיפור שונה ממה שמספרים עליו. שיילוק, הסוחר היהודי, הוא דמות שולית לגמרי. הדמות המרכזית, החשובה, החכמה היא אישה. זהו שיר הלל לאישה בשם פורציה. היא עומדת מעל כולם בכוח שלה, בחוזק שלה. שיילוק היהודי מלווה כסף לאנטוני הסוחר הכושל ושניהם מסכימים ברוב טימטומם לכך שהתמורה להלוואה תהיה ליטרת בשר מגופו של אנטוני. אבל הסיפר לדעתי הוא על יכולתה של אישה שלא הייתה לה זכות בחירה לגבי הגבר שהיא תינשא לו אבל היא מצליחה לבחור אותו בצורה מתוחכמת. ואחר כך היא זו שמוצאת פתרון משפטי לסבך שנכנסה אליו מערכת המשפט הנוקשה של ונציה שבה חוב הוא חוב, מילה היא מילה ואי אפשר להפר אותם.

זהו בעצם סיפור על איש קטן בלי יכולת מיוחדות שרק בזכות אינטואיציה, חוכמת חיים ואומץ אנושי מצליח לעשות דברים שאחרים לא מצליחים. והאחרים הם קוסמים, אנשים בעלי יכולות מיוחדות, בעלי כוחות על. לדעתי הרגע הכי פיוטי, הכי חזק בספר הוא קרב החידות בין ההוביט לבין גולום. כשכבר אין להוביט שום שאלה או חידה חדשה לשאול ולהפתיע את גולום הוא שואל אותו שאלה שאין בה שום תיחכום, שום שנינות. שאלהב טריויאלית ולגולום שום תשובה. זהו קרב הישרדות יוצא מן הכלל שכתוב כשירה מופלאה.

אחרי שקראתי את המחזה שלוש פעמים ברצף הבנתי אותו הרבה יותר מאיך שמסבירים אותו בדרך כלל. אז קודם כל חשבתי לקרוא אותו במקור אבל זו אנגלית של ימי הביניים. קראתי אותו קודם באנגלית קלה (יש עיבודים טובים) ואחרי זה באנגלית המקורית. ואז הבנתי שרומיאו בכלל לא היה בחור תמים. הוא היה פירחח, היתה לו כבר מישהי והוא עזב אותה.(כן, הכל כתוב במחזה). והוא גם עשה מעשה טיפשי לחלוטין וחסר אחריות. להגיע למסיבה אצל היריבים. תארו לעצמכם שמישהו הולך למסיבת חתונה במחנה פליטים של משפחה מהחמאס. זוהי בדיוק אותה הסיטואציה. המשפחות של רומיאו ושל יוליה היו משפחות יריבות שנלחמו זו בזו ואף נהרגו שם אנשים והיתה שם שינאה גדולה. ושני הצעירים לא הבינו את זה, לא הבינו שיש גבולות שאי אפשר לעבור ולכן שילמו את המחיר. אני רוצה לראות צעיר יהודי שמתאהב בצעירה פלסטינאית ממשפחה של שונאי ישראל נוסע לשטחים ולמחנה הפליטים לבד, בלילה.

מעבר לשירה ולסגנון יש פה סיפור על אדם שהורס את עצמו במו ידיו, שלא מסוגל לשמוע בעצות של הקרובים אליו ומוביל את עצמו לבור עמוק. לא צריך להירתע מהעובדה שהמחזה נכתב לפני אלפיים וחמש מאות שנים, שהוא כתוב כשירה, שיש בו מקהלות וכו'.

לטעמי סיפרו הטוב ביותר של דיקנס. יש בו כמה דמויות שמוחזרו והועתקו על ידי סופרים אחרים. אמילי הזקנה, בסיפור ורד לאמילי של פוקנר, היא בעצם מיס האווישם אצל דיקנס. איזה זקנה שאהובה נטש אותה ביום חתונתה ומשמרת כל חייה את הרגעים הרעים של חייה בלי יכולת או רצון להשתנות ובסופו של דבר מתרסקת לרסיסים. בספר הזה, בניגוד לספרים אחרים של דיקנס, אין דמויות קריקטוריות. לא שאני נגד הצגת הדמויות בצורה קריקטורית, כי דיקנס עושה את זה מצויין בספריו אחרים, למשל אוליבר טוויסט ופייגין היהודי הזקן