הלב שלי נושם לרווחה כאשר אני ממלאת אותו במצברים של ספרי קלאסיקה שאחריהם אני אומרת לעצמי "אחח.. איזה ספר.. איזה ספר.. "
לפני כשנה קראתי את הספר בין שתי ערים, גם של דיקנס, וגם ממנו יצאתי ממנו בתחושה של 'עוד ספר מדהים לאוסף'. ההבדל הוא שבקריאת הספר בין שתי ערים, לכל אורך הסיפור, ולמרות העלילה המדהימה, נורא התקשיתי להבין את הדמויות, האופי שלהם היה שטוח ולא ראיתי רגשות אמיתיים שעמדו על הפרק.
לעומת זאת, בתקוות גדולות, אנו שומעים כל הזמן את רגשותיו של פיפ, גיבור הסיפור.
כל כך הרבה, עד שזה לפעמים מעצבן. לא בגלל שקשה להכיל מחשבות של דמות בספר, אלא מכיוון שהמחשבות עצמן הצליחו להרגיז אותי.
פיפ עשה הרבה החלטות שגויות בחייו, התנהג ביהירות בהרבה מצבים, ודווקא את אלה שהכי אהבו אותו, הוא העליב ופגע בלי לחשוב.
מה שמדהים, זה שהספר הוא מנקודת מבטו של "פיפ המבוגר", לאחר שכבר עבר את כל העלילה, ולפעמים הוא מביע את צערו על התנהגותו כשהיה צעיר, ומכה על חטאיו. לקראת הסוף הוא כל הזמן חוזר על עצמו "המעשה היחיד הטוב שעשיתי בחיי", בעודו מספר על משהו שעשה למען חברו, ובשלב הזה כבר כל כך התרככתי כלפי פיפ, שעבר שינוי לא מבוטל, עד שריחמתי עליו מאוד, למרות היותו דמות בדיונית.
הספר מתחיל לספר על פיפ בהיותו ילד קטן, ומסיים בשנות העשרים המאוחרות שלו.
מהפנט לראות את כל הקשרים שדיקנס טווה בין הדמויות, שבהתחלה נראה שלאף דמות אין קשר אחת לשנייה.
במהלך הספר, הכי נהניתי משיחות של גילויי הלב, (ופה יש קצת ספוילרים אז אם מישהו מתכוון לקרוא את הספר כדאי להפסיק)
לדוגמה זאת בין עורך הדין שלקח את פיפ תחת חסותו, עורך דין ממולח שכולם פוחדים ממנו, פיפ ביניהם, אבל כאשר פיפ מגלה אמת כלשהי ומתעמת איתו, השיחה נהפכת למרתקת ווידויו של עורך הדין משובב, לאחר 300 עמודים בהם הבן אדם מתמהג כבונקר אנושי.
או למשל, השיחה של פיפ עם הגברת העשירה שרוצה כל חייה לנקום בגברים, בגלל עוול מהעבר שנעשה לה, ופיפ נתן לה במשך שנים להוליך אותו שולל בתקוות שווא להתחתן עם הבת המאומצת שלה, שהגברת גידלה אותה כך שתשנא גברים, עד שהוא מתעמת איתה יום אחד מתוך כאב גדול, והיא נדהמת כל כך ומצרה על התנהגותה הנבזית ולא מפסיקה להגיד "מה עשיתי, מה עשיתי?".
הרגעים היפים ביותר בספר הם של פיפ ומערכת היחסים שלו עם וומיק, עוזרו האישי של עורך הדין.
אדם מקסים, שגרם לספר לא להיות עצוב לחלוטין, והביא רגעים של אושר טהור והיה חבר טוב לפיפ.
והסיפור המרתק מכל.. פיפ והאסיר. מרע לטוב. מטוב לרע. משנאה תהומית לאהבה אין סופית. לא אגולל כאן את סיפורם, אך אציין שבהחלט היה שווה את הקריאה.
דמות נוספת היא ה"דוד" פאמבלצ'וק, דמות לא אהודה, אך היה פרק בו נקרעתי מצחוק, כאשר נישק לפיפ את הידיים ולא הפסיק להגיד "היורשה לי?" "היורשה לי?" מתוך חנפנות.
יש עוד כמה אנשים שלא הכרתי להם טובה כאן בביקורת.. ולמרות שזה אולי נשמע כמו נאום בטקס חלוקת פרסים, אסיים בלהודות לג'ו ובידי היקרים, שמעולם לא כעסו למרות שהיו להם הרבה הזדמנויות לכך, והתנהגו ממש כמו מלאכיו השומרים של פיפ, התנהג איך שהתנהג.
