לפעמים השפה היא לא רק אמצעי אלא חלק מהדבר עצמו. הספר הזה כתוב בשפה של רומנים מהמאה ה-19. גם התרגום כזה ויש בו לא מעט מילים שלא הכרתי, מילים שכנראה נבחרו בקפידה. והיא, הלשון, משתנה עם השתלשלות העלילה או עם ההתפתחות שעוברת גיבורת הרומן הזה, כי בהתחלה הוא כתוב בלשון עדינה עדינה ואחר כך קצת פחות, רוטטת יותר, לא ברורה, מרמזת על שבר מתקרב, עד שיש בה בטחון, גם אם לא מוחלט, מעט שברירי. אפשר להתפעל מזה אבל לא מוכרחים. זה יכול גם להתיש.
פטריק וייט כתב רומן שמתרחש בתחילת המאה ה-19. אלן רוקסבורו, נערה כפרית מקורנוול שבאנגליה, נישאה לג'נטלמן אנגלי שבריאותו רופפת. הוא רוצה להיות פיגמליון, לברוא אותה מחדש כליידי ומערכת היחסים ביניהם מבוססת על הכרת תודה מצידה ועל אהבה גדולה מצידו, אדם שחונך לדכא רגשות ולכן אינו יכול לבטא זאת. יחד הם נוסעים לביקור באוסטרליה בימים שמסע ימי הוא רצוף סכנות, כאלה שמעמתות את הנוסעים עם התכונות הבסיסייות והאינסטינקטים הקמאיים שבתוכם.
עיקר הסיפור מתרחש באוסטרליה, אותה הארץ שתושביה הלבנים רובם אסירים שנשלחו לשם מן הממלכה וחיים תחת עינויים ומדיניות ענישה בלתי מתפשרת, כשחלקם מצליחים להימלט אל פנים הארץ. מלבדם ישנם האבוריג'ינים, שבטים שחיים בעולם אותנטי, עולם שמונע על ידי חוקי הטבע וההישרדות. באמצעות המפגש שהוא יוצר בין "העולם החדש", הקולוניאליסטי, לבין הילידים, הוא שואל שאלות ביחס לטוב ולרע ובאשר לטיבם של בני האדם, על יצריהם ורגשותיהם.
זה ספר מסע, מסע נפשי שמתחיל בתהליך של הזדקקות ומתקדם לעבר גאולה, אך כדי להגיע לשם יש לעבור את כל מסע הייסורים, להגיע אל הביבים על מנת שניתן יהיה לזכות בסופו של דבר בפיוס ובנחמה. מהבחינה הזו הוא ספר דתי שעוסק במידה רבה ברגשי אשמה, בעונש ובכפרה.
רות אלמוג כתבה עליו פעם, על וייט, שהוא סופר של סופרים. יכול להיות. כיוון שאני לא סופרת אני מרגישה משוחררת מהחובה להתפעל. את "עין הסערה" אמנם אהבתי מאד, אבל כאן זה פחות עבד עלי, אולי בשל התרגום שלא איפשר את רצף הקריאה ואולי מפני שהכוונות היו ברורות מידי, רומנטיות מידי ובמידה רבה פגמו ביכולת שלי להתמסר.
