• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
לאחר מכן

לאחר מכן

מאת רוזמנד לאפטון

הביקורת של רוני pery

תמונה של רוני pery
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
לאחר מכן

לאחר מכן

מאת רוזמנד לאפטון

הביקורת של רוני pery

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של רוני pery
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2013
סדרה:פרוזה
קטגוריה:מתח ריגול והרפתקאות
הקודמת
אלורי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 10 שנים•1 דקות קריאה

אומנם קראתי עד הסוף אבל שטחי והרגשה חלולה

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של IRomi
IRomi
1קורא|גיל ממוצע33|0%נשים

על המבקר

תמונה של רוני pery

רוני pery

ותיק
חבר מזה 18 שנים
1,170 ביקורות•3 נבחרות•1,010 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של רוני pery
רוני pery
ותיק
חבר באתר מזה 18 שנים
ביקורות1,170
ביקורות נבחרות3
לייקים שקיבל1,010
דירוג ממוצע3.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת658ספרות מקורית215מתח ריגול והרפתקאות111

דיון על הביקורת

1 תגובה
אירית פריד
אירית פריד•לפני 10 שנים
הצלחתי לקרוא את הביקורות על הספר אחרי שקראתי את זו שלך, והן חלוקות. בדרך כלל אני נמנעת מאותם ספרים שעיקרם נושאים עוכרי שלווה -גם אם הם בחזקת יצירות מופת. והיות שהרוב המכריע כאן לא "יצא מגדרו" כנראה שהספר הזה לא ייכנס לרשימה העתידית שלי... תודה
1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של רוני pery

אלנה יודעת

אלנה יודעת

קלאודיה פיניירו

תאור מצמרר וקשה של מחלת הפרקינסון אבל כתוב טוב ומעניין.

אתמול•
★★★★★
•רוני pery
דבלינאים (עם עובד)

דבלינאים (עם עובד)

ג'יימס ג'ויס

אוסף סיפורים שלא תמיד היה לי ברור הפואנטה שלהם. הם גם לא היו מספיק מעניינים.

לפני 5 ימים•
★★★★★
•רוני pery
מי את חושבת שאת?

מי את חושבת שאת?

אליס מונרו

לפעמים אני לא מבין את הבקורות מאחורי הספר. ספורים קצרים שחלקם טובים יותר חלקם טובים פחות אבל לא איזה יצירת מופת.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
מסע סנטימנטלי קצר

מסע סנטימנטלי קצר

אִיטַלוֹ (איטאלו) סבֶבוֹ

ספרון קטן ונחמד שכמה פעמים חשבתי לנטוש אותו אבל משהו אחז בי ואני שמח שקראתי אותו עד הסוף.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
ארכיפלג הכלב

ארכיפלג הכלב

פיליפ קלודל

ספר מעניין שכתוב טוב, קריא, שמאוד נהנתי לקרוא וגרם לי להרבה מחשבה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•רוני pery
החיים כמשל

החיים כמשל

פנחס שדה

אין ספק שהכתיבה טובה אך בשלב מסוים נטשתי בגלל הכובד והעומס.

לפני חודש•
★★★★★
•רוני pery
לווייתנים שרים בעמק

לווייתנים שרים בעמק

רונה שפריר

ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו

לפני חודש•
★★★★★
•רוני pery
החנות למכשירי כתיבה בטהראן

החנות למכשירי כתיבה בטהראן

מרג׳אן כמאלי

רומן נחמד. מעניין להיחשף להסטוריה ולאווירה באירן בתקופת השאה. הגורליות האכזרית של החיים.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני pery
ימי שלישי עם מורי

ימי שלישי עם מורי

מיץ' אלבום

אין לי התנגדות לחשיבה חיובית אבל בספר הזה לא התחברתי לזה. מעדיף במקרה כזה ציאניד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•רוני pery

ביקורות נוספות על "לאחר מכן"

לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

באחד האמשים, כמו שהיה אומר אפריים קישון, תנוח נשמתו בשלום, לקיתי בהצטננות מזגנים. לא מחלה אנושה, חלילה, אבל כזו שיכולה לזכות אותי בשלושה ימי חופשת מחלה, חתומים על ידי רופא המשפחה, ולאפשר לי לסיים בנחת, ללא נקיפות מצפון ואפופה ברחמים, שלושה ספרים חדשים.
נחפזתי אל הקליניקה, חמושה בספר אחד, אינני נחותה כשאר יושבי קרנות, המעיינים ב"לאשה" או בוהים זה בזה, או מדסקסים בנייד שלהם בנושאים שיפה להם השתיקה.
התיישבתי ליד אשה אחת, בלונדינית כחושה, שהזדהתה כאחרונה בתור. הקליניקה הייתה מיושבת בצפיפות וידעתי כי עוד נכונו לי דקות ארוכות של המתנה מייסרת. מכיוון שקריאת ספרים בציבור הם רק סוג של דאווין, ממילא אינני יכולה להתרכז כשסביבי אנשים כה רבים, ואני עושה עצמי קוראת כפעולה ממחלקת הרושם, תהיתי אצל שכנתי על מה ולמה סרה אצל הרופא.
"חליתי בתסמונת הספר השני," לחשה לי ואצבעותיה הדקות ממוללות את ידית התיק הלואי ויטון שלה.
"אה?" תהיתי ומוחי הפך והפך בספר המחלות, אשר ההיפוכונדרים בקיאים בו ישר והפוך, "איזו תסמונת זו למען השם?"
"קצת מסובך להסביר," אמרה הגברת בעיניים מושפלות ואני הסתכלתי בפרצופה המוכר והאסימון נפל מיד.
"את רוזמונד לאפטון!"
"רוזמנד," תקנה הגברת.
"זאת את מהספר 'אחות'!" קראתי בהתלהבות לא מרוסנת ובקול רם מדי, ומיד נשאו כל שאר הנוכחים את מבטם ונעצו בי עיניים מוכיחות.
"זאת אני, אכן," היא הבליעה חיוך נבוך.
"הספר היה מדהים! קראת את הביקורת שלי בסימניה? נתתי לך חמישה כוכבים!"
"אני מודה לך, באמת, בכל הצניעות לא היית המתלהבת היחידה, הבעייה שלי היא שאנשים אומרים שלקיתי בתסמונת הספר השני."
גררתי את הכיסא שלי שלושים סנטימטרים שמאלה, רק זה חסר לי, להידבק ממנה. תסמונת הספר השני! השם ישמור.
"מה הסימפטומים של המחלה הזאת? יש לך חום או משהו?"
רוזמנד נשאה אלי עיניים גדולות ובורקות. "התסמינים," אמרה בהדגשה, כאילו סר חינה של המילה סימפטומים, "התסמינים מבלבלים וגם לא גופניים ביותר, אבל זה נורא, ההתלהבות שככה, הביקורות פושרות, הרבה חיצים נורו לעברי, את פשוט לא יכולה לתאר לך איזו תקופה אני עוברת."
ריחמתי עליה. קהל הקוראים והמבקרים אכזרי מאוד. בספר הראשון אתה מבריק כמו מטאור, שופכים עליך סופרלטיבים, מקיפים אותך במחמאות ואתה מרחף על ענן של קבלה ובטוח שאין מוכשר כמוך בעולם. ואז, אתה כותב את הספר השני. אולי אתה גונב רעיונות מעצמך, אולי אתה מרים כמה קטעים שהושלכו על רצפת חדר העריכה, יכול להיות שאתה נוסחתי, שהברק עומעם, ההבזק כבה, השנינות קהתה, ואז בועטים אותך ומשליכים אותך מגובה רב כמו מטאוריט. עצוב. קל לחשוף כוכב חדש בספר הראשון, נעים לבעוט בו ולהתגולל עליו בספר השני.
"את חושבת שהרופא הזה יכול לעזור לך?" תהיתי, "הייתי בטוחה שהוא טוב רק בכתיבת אישורי מחלה..."
"מה את מדברת," רוזמנד הנמיכה את קולה, "תסתכלי מסביב, זאת המומחיות שלו!"
הסתכלתי מסביב. ישבו שם כמה וכמה סופרים מוכרים שלקו בתסמונת הספר השני. ג'ון ורדון, דונה טארט, טום רוב סמית, הרלן קובן, שהתסמונת תקפה את ספריו המאוחרים, דניס ליהיין, מייקל מרשל ועוד רבים וטובים, או בינוניים (הכל תלוי בעיני המתבונן).

הם יצאו מחדר הרופא, איש-איש בתורו, מרשמים בידיהם וקורטוב של תקווה בעיניהם. מיז לאפטון השביעה אותי לקרוא את ספרה השני ולהביע את דעתי הכנה. מיד כשנכנסתי אחריה, הקביל את פני רופא-הסופרים-החולים שלי: "נו, גם את חולה בתסמונת הספר השני?"
התביישתי לומר שלא. באתי בגלל מחלה ארצית הרבה יותר. כצפוי, הדוקטור היה אדיש לההתקררות שלי. הסלבריטאות שלו הועמדה בסכנה מוחשית.
"כמה ימי מחלה את רוצה?"
"שבוע?..." היססתי.
"שיהיה שבוע," אמר והחניק פיהוק. איזו מחלה משעממת! "כשתגיעי הביתה תנקי את הידיים באלכוג'ל," המליץ בפני, "חדר ההמתנה שלי שורץ חיידקים של תסמונת הספר השני."
חטפתי את האישור ומיהרתי הביתה אל ערימת הספרים שרכשתי בחודש הספר העברי, בראשם הספר "לאחר מכן" של רוזמנד לאפטון. והרי הביקורת לפניכם.

לאחר קריאת הספר "אחות" המופלא, שאין להמעיט ביופיו ובחשיבותו, קניתי את הספר "לאחר מכן" בהנחה שלאפטון אינה יכולה להכזיב.

קראתי את הביקורת היפהפיה של בלו-בלו (יפה הרבה יותר מהספר, יש לציין) והתאכזבתי קשות. ראשית לכל, אספר מעט על תוכנו.

ביום חם אחד, בשעה שילדי בית הספר משחקים במגרש הספורט, בניין בית הספר עולה באש. גרייס יודעת כי בתה ג'ני לכודה בבניין הבוער והיא רצה אל תוך הבניין כדי להציל אותה. גרייס וג'ני נפצעות קשה ומובלות לבית החולים. וכאן מתרחשת מין מטאמורפוזה במצבן, נשמותיהן חורגות מגופן הפצוע והן מתחילות לשוטט בבית החולים וברחבי לונדון, כדי לנסות להציל את עצמן ולמצוא את מי שהצית את בית הספר. לכאורה ספיריטואליזם-מתח-פרוזה-דרמה ומה לא.
לא החריגה מהריאליזם גרמה לספר להיות מתיש ומעצבן. למרות הפן הפסיאודו-רוחני שלו, אפשר היה ליהנות מן הז'אנר החדש אילו לאפטון לא הייתה נעשית חפרנית מוח כזאת. אפשר להאשים בכך את גרייס, שלקתה בפגיעה מוחית קשה, אבל קל יותר להאשים את לאפטון שלקתה כאמור במחלה קלה בהרבה, ששמה תסמונת וכו'.
במהלך הימים הללו, נעשים נסיונות חוזרים ונשנים לרצוח את ג'ני, ולמרות הכל, הספר לא מותח במיוחד. מעגל החשודים קטן מאוד, אפשר להטיל חשד בכל אחד מהם, אבל קורא מיומן יצליח לנחש את האמת כבר באמצע הספר.
מכיוון שניטל עוקצו של המתח, מה נשאר לנו? פרוזה בינונית, רגשנית ודביקה. הרבה מאוד קטעים שמתארים את התפתחות האהבה בין גרייס לג'ני, קטעים שחוזרים על עצמם בלי סוף וסיום אמריקאי במובן הכי רע של המילה. אין שנינות, אין חריפות, אין סרקאזם, אין דו משמעות, והכתיבה היפהפיה של לאפטון בספר אחות, הפכה סתמית בספר הזה.
אם בראשיתו של הספר, המתח נוכח חי ונושם, הרי שלקראת מחציתו המתח נופח את נשמתו האומללה, ומה שנשאר זו פרוזה שלא מצליחה להתרומם אפילו כדי לחבור לשתי הנשמות המרחפות מעל.

אין בי אפילו קורטוב של שמחה לאיד. יש בי עצב עמוק על כשרון גדול שהכזיב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אפרתי
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

כשהייתי ילדה רציתי להיות כמו דנידין. רואה ואינה נראית. להסתובב לי בעולם, לפחות בשכונה, להציץ למקומות שלא הייתי אמורה להיות בהם, להקשיב לשיחות שלא הייתי אמורה לשמוע מבלי שמישהו ישלח אותי לחדרי. רציתי לדעת הכל. לעבור דרך קירות, לקרוא ביומנים חבויים. מעין בלשית שיכולה לפתור את כל התעלומות שבעולם. מעולם לא חשבתי שארצה שיבחינו בי. שזה שאינו נראה גם לא נשמע ולא יכול להזהיר. לא העלתי בדעתי כי הרואה ואינו נראה מזהיר בבדידותו, מתבוסס בידע שלו ללא שום אפשרות לחלוק בו. ובעיקר, שזה שאינו רואה נבצר ממנו לגעת.

כשנולדת עטפתי אותך בחיבוקי. חפנתי בידי את כפות רגלייך הזעירות משתאה על מושלמותן של האצבעות הקטנטנות. חשבתי שתמיד אוכל להגן עלייך מהעולם. כשהגענו הביתה גרבתי לך את הגרביים הורודים הקטנטנים שנתנה לך סבתא. בגידה ראשונה בעקרונותי שלא להלביש אותך בורוד. כאילו שכבר ידעתי כמה תאהבי את הצבע הזה. ואת גדלת. לא הספקתי לשים לב מתי זה קרה. הגרביים הורודים הפכו לנעליים רכות סוליה, ואחר כך לנעלי צעד ראשון. את הסנדלים הראשונים שלך קניתי בלעדייך, מודדת אותם על כף ידי כדי לודא שיתאימו. ופתאום בחורף האחרון בחרת במגפיים שחורים ארוכים שמידתם כמעט כשלי. מתי נעלם הורוד ואני לא הרגשתי?
אני מתבוננת בגופך ארוך האיברים, ללא שום רמז לשמנמנות תינוקית, ומבינה שאת מתקרבת בצעדי ענק לגיל ההוא המפחיד.

כשהיית תינוקת ידעתי עלייך הכל. העיקול הקטן בזוויות הפה רגע לפני שאת בוכה, החיוך שלך כשאת רואה את פני, מה את אוהבת לאכול, מתי את עייפה למרות שממשיכה להתרוצץ במרץ. וכמובן, איך נראה הקקי שלך לפרטי פרטים. קרבה פיזית גדולה כל כך מייצרת אהבה עצומה. מאז שהפכת אותי לאמא אני מכריחה את עצמי לשחרר עוד ועוד. הפעם הראשונה שהשארתי אותך עם מטפלת. הפעם הראשונה שהלכת לגן, שנשארת אצל חברים לבד. שלום כיתה א'. כיום כבר כבד לי להרים אותך, וכשאני עושה זאת את צוהלת בקול ילדותי עדיין, והרבה ידיים ורגליים מתנפנפות לכל עבר מתוך החיבוק שלי. את כבר לא מרשה לי לנשק אותך בכניסה לבית הספר. במגרה שלך בכיתה כבר ילד הניח פתקי אהבה- "אני דלוק עלייך". לא שיא הכשרון חשבתי אחרי שעברה התדהמה הראשונית. לבת שלי אני הרי רוצה את השמיים.
ועכשיו את בת שבע וחצי ומאוהבת בעידו. ואני רואה את עינייך המצטעפות כשאת הוגה את שמו. זו אהבה אמיתית, למרות שקל לי לזלזל בה, הרי אתם רק ילדים קטנים. באחת המריבות ביניכם אמרת לי שהוא שבר לך את הלב ואני הרגשתי שליבי התפרק לרסיסים. איך אוכל לחסוך לך את מכאובי האהבה.
"אהבה זה כואב" אמרתי לך, "וזה גם הדבר הכי נפלא בעולם".
את עדיין משתפת אותי בחוויות היום, מתייעצת איתי. אני מתפללת שזה לא יעבור לעולם. הרבה פעמים אין לי תשובות בשבילך, והרבה פעמים אני לומדת ממך. באמת. לא אמרתי לך סתם. ואני מפחדת מהיום שבו חיבוק ונשיקה לא יספיקו להמס את מכאובייך, מהיום שבו תסתירי ממני דברים כדי להגן עלי. אני מנסה להראות לך באותות ובמופתים שאני לא אמא דאגנית כמו שאת חושבת, כדי שתאמיני שאוכל להכיל את כאבך. זה לא עוזר לי – את קוראת בי כמו בספר פתוח.

אפרופו ספרים – את קוראת את הכריכה האחורית של כל ספר שלי שאת מוצאת ושואלת אותי עליהם. לפעמים אני מסתבכת עם התשובות, את בכל זאת רק בת שבע וחצי. בדיוק שאלת אותי על הספר הזה.
הוא מספר על אמא אחת, גרייס, שרואה את בית הספר של בתה ג'ני עולה באש. היא יודעת שג'ני בפנים והיא רצה לתוך הבניין הבוער כדי להציל אותה. "גם את היית רצה להציל אותי" ספק קבעת ספק שאלת. ברור. אני אמא שלך.
גרייס וג'ני נפגעות מהשריפה ומאושפזות. בעוד גופן שוכב חסר אונים במיטת בית החולים, נפשן מרחפת מעל המתרחש כמו דנידין רואה ואינו נראה והן מנסות לפענח את התעלומה שלב אחרי שלב כדי להבין מה קרה. תוך כדי קריאה אנו נחשפים למארג הלא פשוט של חיי משפחה, על מה שמבצבץ מעל לפני השטח ומה שמתחת. מה שג'ני סיפרה ומה שהסתירה, ולומדים שאנשים לא תמיד באמת כפי שהם מצטיירים ולפעמים דווקא כן.
"אז איך אפשר לדעת?" את שואלת. אני לא יודעת מה לענות, הלואי והייתה לי תשובה.
"אני תמיד אספר לך הכל" את אומרת. הלואי.

הלואי והייתי דני דין שיכולה לרחף מעלייך לכל אשר תלכי כדי לודא שאת תמיד בסדר. כנראה שאצטרך להסתפק בזה שאבטח בך, וזה הרבה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

מצוין!!!
אגרוף בבטן -זוהי התחושה שליוותה אותי בקריאת הספר.
מותחן פסיכולוגי מנקודת מבט מפתיעה ומיוחדת( לא אגלה על מנת לא להרוס ) של גרייס -אם הנכנסת להציל את בתה מבניין בוער,בית הספר בו היא לומדת.
גרייס משתפת אותנו באופן מלא ומתארת לאורך כל הדרך את ניסיונותיה לגלות את המצית ולהגן על ילדיה ,אנו חווים באופן מלא ומטלטל את קשת הרגשות שלה במערכות היחסים שלה עם בתה המתבגרת(17)ועם בנה הקטן (8),עם בעלה, עם משפחתה,ועם כל מכריה בסביבתה הקרובה .

לאורך כל המותחן הזה,מלווה אותנו ההרגשה שגרייס היא בראש ובראשונה אימא.
כל אישיותה זועקת אהבה לילדיה,הדאגה לשלומם הפיזי והנפשי בעבר,בהווה ובעתיד. כואבת,רגישה,אכפתית,שוגה ומכירה בטעויותיה-אנושית.
היא רעיה מסורה לבעלה ונאהבת על -ידו ,מסורה לאמה ואישיות חברתית עדינה,מנומסת וחברותית לכל מכריה מסביבה.
לפני הכל,וגם לאחר מכן היא אימא מלאת אהבה עם עוצמות שלא תתוארנה,לביאה שנלחמת על גוריה לאורך כל העלילה.

רוצו לקרוא !!! אי אפשר היה להניח את הספר מהיד !!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•זהבי
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

אני יכולה לראות אותך בעיני רוחי. יושבת בחדר העבודה המרווח שלך, בוהה במסך המחשב, מסתכלת בעד החלון על הנוף העירוני שלפנייך, קמה בשביל עוד כוס קפה, חוזרת לבהות שוב במסך. יש לך סיפור, באמת. יש תעלומה, יש קווי אופי לדמויות, יש הטעיות בדרך. יש גם נושא חשוב, או אפילו כמה נושאים חשובים שאפשר לדון בהם במהלך גלגול העלילה. יש הכל. רק מה? חסרה נקודת מבט.

נקודת מבט בתעלומה בלשית, את יודעת כבר, היא חלק מפתח מן הסיפור. בחירת נקודת המבט הנכונה היא חשובה, כי כך אפשר לשלוט בזרימת המידע המגיע אל הקורא, וכנגזרת מכך - במינון המתח בספר. לאור ריבוי ספרי המתח וספרי התעלומות הבלשיות, את כבר יודעת שקייים דבר כזה נקודת מבט נדושה. כמו סיפור נדוש, זו בעיה קשה, כי הקורא כבר מיצה סיפורים מהסוג הזה, ולכן צופה את השתלשלות העניינים מראש, ואינו מעוניין בקריאה. כבר אגתה כריסטי חיפשה נקודות מבט מקוריות. על כן אחד מהספרים שלה מסופר מנקודת המבט של הפושע. אין ספק שזה הפתיע את הקוראים בזמנו. כבר ראית נקודות מבט שונות, ואפילו משונות. החוקר / הבלש עצמו הוא בחירה נדושה. היא גם בעייתית, כי הקורא רואה את כל מה שהחוקר רואה, ועל כן המתח עשוי להתבזבז. אז מה כן? הכלב של הבלש. רעיון מקורי. אבל כבר נעשה בו שימוש. אדם שנקלע במקרה למקום. אז איזה עניין יהיה לו בחקירה עצמה? בני משפחתו של הקרבן. רעיון יפה. אלא שגם בו נעשה שימוש רב למדי בספרות, ואת רוצה להיות מקורית. קרבן הפשע בעצמו. המממ... רעיון.

וכך את בוחרת לך נקודת מבט. מקורית, בלי שום צל של ספק. אמנם אליס סיבולד כבר כתבה על "מבט מגן עדן" ובו קרבן רצח אלים מסתכלת מלמעלה על האדם שרצח אותה, ובסופו של דבר, בדרך קריפית משהו, מביאה למותו. אבל את לא מעתיקה. את מוצאת נקודת מבט שונה במקצת, מקורית אפילו. גרייס, בת שלושים ותשע ואמא לשניים, מגיעה ליום ספורט בבית הספר של הבן שלה. כאשר בית הספר עולה בלהבות, היא רצה פנימה, כדי להציל את הבת הגדולה שלה, ג'ניפר, ששהתה בפנים באותה שעה. פצעת את שתיהן, ובאופן אנוש. גרמת להן להיות בחוסר הכרה. את גרייס הבאת לידי מוות מוחי. רעיון, אין מה לומר. אנשים שנקלעו למצב של מוות קליני, והתעוררו לאחר מכן, מרבים לספר על חוויות חוץ גופניות. וזה עיקר הרעיון - נשמותיהן של גרייס וג'ניפר נפגשות בחלל בית החולים, והן עוקבות אחרי הכל: אחרי הניסיונות להציל את חייהן, אחרי הדואגים לשלומן, ואחרי חקירת המשטרה.

וכאן, לדעתי, פספסת. ואפילו בגדול. נכון שהרעיון יפה, אבל הוא מעקר את המתח. גרייס לא יכולה לעשות כלום. היא יכולה לראות, ולשמוע, ולצותת, ולקרוא. נגיד אפילו (זה היה קטע לא אמין, באמת!) שהיא יכולה לצאת מגבולות בית החולים. אבל היא לא יכולה לעשות כלום עם המידע שזורם אליה. לא לספר אותו לאף אחד, לא להזיז דברים, אפילו לא לדפדף במחברת אל המקום המתאים. כלום. מבחינת הקורא יש כאן היפוך של יצירת מתח, שכן הוא מגלה דברים מוקדם. כאשר חקירת המשטרה עולה על הדברים האלה, הוא רק מפטיר בליבו "סוף כל סוף, הטפשים האלה". ומאחר שגרייס לא יכולה לעשות כלום - היא חופרת. "חופרת" זאת מילה בסלנג, שמתארת אישה שדנה שוב ושוב ושוב באותם נושאים ולא מפסיקה. נתת לגרייס לפטפט על הזוגיות שלה, על ההורות שלה, על החברות שלה, על מקומה כאישה שעזבה את הלימודים בגלל ההריון, ונשארה בבית לגדל את הילדים, על בית הספר. על מה לא.

רוזמונד יקירתי, (את מרשה לי להשתמש בשמך הפרטי, נכון?), זה לא היה מוצלח. בניגוד לאפרתי, לי אין בעיה עם עלילת מתח קלושה, כל עוד הסיפור טוב, ותיאור הדמויות אמין. אבל לא הצלחת לתאר שום דמות, חוץ מאת גרייס עצמה, והיא די משעממת. לא היה אכפת לי שהפושע היה צפוי ושעליתי על הקנוניה מוקדם, אבל לא היה שום דבר אחר לקרוא. והכתיבה. תסלחי לי, אבל הכתיבה בגוף שני מעצבנת. אותי לפחות היא עיצבנה מאוד. כבר יצרת לגרייס גיסה, חוקרת במשטרה, דמות מורכבת מאוד. היית יכולה לכתוב את הסיפור מנקודת המבט שלה. בגוף ראשון. או בגוף שלישי. או מנקודת מבט של "מספר כל יודע", ולתאר כמה דמויות. או מכמה נקודות מבט: קחי את מייזי, קחי את בעלה של גרייס (איך קוראים לו בכלל), קחי את הגיסה-השוטרת. לא הכל חייב להיות מקורי. לפעמים הבחירה בדרכים שכבר נעשו לפנייך יכולה להפנות אותך לכתיבת הסיפור עצמו, בדרך טובה יותר.

ולא שלא היו נושאים טובים. נושא ההורות המגוננת. נושא ההורות למתבגרים, והקושי להכיר את התינוקות שלנו כשהם כבר בני 17 ובונים לעצמם חיים. בעיית ההורים המעורבים יתר על המידה בבית הספר. בעית בתי הספר הפועלים כארגונים לשם קבלת רווח ומחפשים הורים כלקוחות. נושא האלימות במשפחה. הזוגיות ארוכת הטווח, האב הקרייריסט. העלית בספר כר פורה לנושאים, שהיו יכולים לחפות בצורה טובה על המחסור במתח. אבל כולם התפספסו להם במסגרת החפירות של גרייס. ואני לא אגיד מילה על הסוף שהוא נוצרי מדי וקיטשי מדי כאחד.

חבל. זה מה שיש לי לומר.

לפני 12 שנים•נצחיה
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

לפני זמן מה קראתי את הספר "אחות" של אותה הסופרת, ואהבתי אותו מאוד. לאחר מכן מיהרתי לקנות את "לאחר מכן", חדורת ציפיות. מה רבה הייתה האכזבה... פשוט לא להאמין שמדובר באותה הסופרת...

איך ההרגשה להיות רואה ואינו נראה? אני חושבת שכל אחד היה מעוניין לחוש את התחושה המשונה הזו, אפילו רק לזמן קצר. הספר הזה הותיר בי תחושת מרירות בנוגע לתחושה הזו ולהשלכותיה.

זהו ספר מתח, כביכול, אבל הוא נעדר מתח לחלוטין. יש בו נגיעות על טבעיות שרק תורמים להפרכת העלילה, שהיא ממש לא מעניינת ומשעממת. יש בספר טעויות הגהה ותרגום צורמות ויש בו גם חמישה עמודים תמימים שפותחים את הספר ואשר מוקדשים לתשבחות שהוא קיבל בעיתונים בחו"ל. ככה מוליכים שולל את הקורא...
בזבוז זמן.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•רוחי ליליאן
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

מסוג הספרים שאתה לא בטוח לאן זה אמור לקחת אותך בהתחלה.
אבל הסיפור שואב אותך החל מהפרק הראשון. אין הרבה סופרים ( לעניות דעתי הבלתי קובעת) שמצליחים לשלב ספירטאליות מבלי לצאת קצת מגוחכים או לגלוש לתחום הפנטזיה ( אולי מלבד "העצמות המקסימות" של אליס סיבולד ). פה אני פשוט נפעמתי מהיכולת להעביר את מגוון התחושות והניואנסים מבלי להפוך את הסיפור לשמאלץ.האהבה של ההורים לילדים שלהם, חוסר האונים של ההורה , כאשר אינויכול לסייע לילד שלו בשעת מצוקה,חוזק הזוגיות ארוכת השנים.. ועוד כל כך הרבה דברים שהסופרת מצליחה לגעת בהם בצורה כל כך מדוייקת. תענוג.

לא רוצה לסיים... ואיזה כיף למי שעוד לא קרא... :-)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•julia1
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

ספר חזק,חודר לנפש ומבין אותה את כל הכוכים האפלים ביותר של האדם. במהלך קריאתו לא אחת הרגשתי הזדהות לגיבורה הראשית והערצה לנוכח המסירות המדהימה שלה.
הסיבה שנתתי לזה רק "טוב" ולא יותר היא שבגלל שרק קצת יותר אחרי החצי הפסקתי להרגיש כאילו אני בתוך טלנובלה מוגזמת..ושהסופרת מושכת את זה יותר מהרצוי..
אבל לאחר מכן הספר באמת תופס תאוצה ורוזמנד שוב חושפת את הקסם ואת כישרון שיש בה להבנת וניתוח נפש האדם וגם מובילה ביד אמן את הקוראים להבין באותו רובד כמוה.הוא היה מעניין,מעורר חרדות ופלצות-מחריד לחשוב עד לאן מגיע הטבע האנושי ובאילו צורות ועם זאת לא יכולתי להניח אותו מהיד,
באמת מעורר מחשבות ורגשות קשים.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלורי
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

להבדיל מהביקורות האוהדות שהספר קיבל פה מקוראים, לדעתי הספר גרוע מאוד. אין בו טיפת מתח, אלא רק אותם משפטים ורעיונות שחוזרים על עצמם. הוא משעמם ומעצבן לכל אורכו.
הציור המופיע על גבי עטיפת הספר דומה מאוד לספר הקודם של אותה מחברת ("אחות").
יש בספר קטעים מטופשים לגמרי. לדוגמא- חוקר בכיר במשטרה חוקר ילד בן 8, ששרוי בטראומה ולא מסוגל לדבר. לשוטר הזה אין כל הכשרה בתור חוקר ילדים, וחוקרת אחרת צריכה להסביר לו שקיים מצב של פוסט-טראומה. החוקר לא שמע מעודו על מצב כזה. החוקר מאיים על הילד שהוא לא יוותר לו, עד שהוא יהיה יהיה מוכן לדבר.
בנוסף, הספר מתורגם בצורה איומה. יש בו משפטים שמנוסחים בצורה מסורבלת ולא מובנת, ושימוש רב במילים גסות או במילה "לעזאזל". המתרגמת (עידית שורר) המציאה מילים שלא קיימות בשפה העברית כמו " קשרתי סרט כחול למתנה כדי שתהיה יותר מתנתית" או מידברים (הכוונה למידבריות- רבים של מידבר- DESERT) .

לפני 13 שנים•יסמין
לאחר מכן

לאחר מכן

רוזמנד לאפטון

ספר מתח מעולה לא שגרתי, ממש כמו אחות
של אותה סופרת.
כשריפה פורצת בבית ספר פרטי בלונדון, גרייס רצה לחלץ את בתה גיני שנמצאת בקומה בקומה השלישית
האש כה חזקה והאם והבת נחנקות ומאבדות הכרה. האם במצב צמח היא גם המספרת , הבת עם כוויות.

אז אנו מתוודעים להיסטוריה של המשפחה , אב השפחה מייק כוכב סדרות הישרדות בבי בי סי
הבן אדם ביישן מעין כמותו מקסים אוהב את המורה שלו.
אז מי עומד מאחורי הדליקה המוגדרת כעת כהצתה.
ולמה מנסים עדיין להרוג את הבת - מה היא יודעת

האם והבת כעת שתי רוחות רפאים מנסות לפענח את התעלומה מי עמד מאחורי ההצתה
וגם שרה אחותו של מייק - למי יש יד בהצתה - האם חש לזה קשר לכך שג'יני הוטרדה בדואר,
האם זה המורה לשעבר שהודח המזכירה לשעבר. האם יש אלימות במשפחה של החברה הטובה יותר של גרייס

מעולה עם סוף חזק ביותר ולא שגרתי,כולל מתח יחסים בינמשפחתיים, יחסים של עשירים- עניים, אלימות ועוד

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עופר
2.0
2.0
דירוג
4.0
לפני 13 שנים

“ספר חזק,חודר לנפש ומבין אותה את כל הכוכים האפלים ביותר של האדם. במהלך קריאתו לא אחת הרגשתי הזדהות לג”

8/24
ביקורות על לאחר מכן
הבאה
יסמין
לפני 13 שנים

“להבדיל מהביקורות האוהדות שהספר קיבל פה מקוראים, לדעתי הספר גרוע מאוד. אין בו טיפת מתח, אלא רק אותם מ”