ביקורת ספרותית על לאחר מכן - פרוזה # מאת רוזמנד לאפטון
ספר בסדר

---

אני יכולה לראות אותך בעיני רוחי. יושבת בחדר העבודה המרווח שלך, בוהה במסך המחשב, מסתכלת בעד החלון על הנוף העירוני שלפנייך, קמה בשביל עוד כוס קפה, חוזרת לבהות שוב במסך. יש לך סיפור, באמת. יש תעלומה, יש קווי אופי לדמויות, יש הטעיות בדרך. יש גם נושא חשוב, או אפילו כמה נושאים חשובים שאפשר לדון בהם במהלך גלגול העלילה. יש הכל. רק מה? חסרה נקודת מבט.

נקודת מבט בתעלומה בלשית, את יודעת כבר, היא חלק מפתח מן הסיפור. בחירת נקודת המבט הנכונה היא חשובה, כי כך אפשר לשלוט בזרימת המידע המגיע אל הקורא, וכנגזרת מכך - במינון המתח בספר. לאור ריבוי ספרי המתח וספרי התעלומות הבלשיות, את כבר יודעת שקייים דבר כזה נקודת מבט נדושה. כמו סיפור נדוש, זו בעיה קשה, כי הקורא כבר מיצה סיפורים מהסוג הזה, ולכן צופה את השתלשלות העניינים מראש, ואינו מעוניין בקריאה. כבר אגתה כריסטי חיפשה נקודות מבט מקוריות. על כן אחד מהספרים שלה מסופר מנקודת המבט של הפושע. אין ספק שזה הפתיע את הקוראים בזמנו. כבר ראית נקודות מבט שונות, ואפילו משונות. החוקר / הבלש עצמו הוא בחירה נדושה. היא גם בעייתית, כי הקורא רואה את כל מה שהחוקר רואה, ועל כן המתח עשוי להתבזבז. אז מה כן? הכלב של הבלש. רעיון מקורי. אבל כבר נעשה בו שימוש. אדם שנקלע במקרה למקום. אז איזה עניין יהיה לו בחקירה עצמה? בני משפחתו של הקרבן. רעיון יפה. אלא שגם בו נעשה שימוש רב למדי בספרות, ואת רוצה להיות מקורית. קרבן הפשע בעצמו. המממ... רעיון.

וכך את בוחרת לך נקודת מבט. מקורית, בלי שום צל של ספק. אמנם אליס סיבולד כבר כתבה על "מבט מגן עדן" ובו קרבן רצח אלים מסתכלת מלמעלה על האדם שרצח אותה, ובסופו של דבר, בדרך קריפית משהו, מביאה למותו. אבל את לא מעתיקה. את מוצאת נקודת מבט שונה במקצת, מקורית אפילו. גרייס, בת שלושים ותשע ואמא לשניים, מגיעה ליום ספורט בבית הספר של הבן שלה. כאשר בית הספר עולה בלהבות, היא רצה פנימה, כדי להציל את הבת הגדולה שלה, ג'ניפר, ששהתה בפנים באותה שעה. פצעת את שתיהן, ובאופן אנוש. גרמת להן להיות בחוסר הכרה. את גרייס הבאת לידי מוות מוחי. רעיון, אין מה לומר. אנשים שנקלעו למצב של מוות קליני, והתעוררו לאחר מכן, מרבים לספר על חוויות חוץ גופניות. וזה עיקר הרעיון - נשמותיהן של גרייס וג'ניפר נפגשות בחלל בית החולים, והן עוקבות אחרי הכל: אחרי הניסיונות להציל את חייהן, אחרי הדואגים לשלומן, ואחרי חקירת המשטרה.

וכאן, לדעתי, פספסת. ואפילו בגדול. נכון שהרעיון יפה, אבל הוא מעקר את המתח. גרייס לא יכולה לעשות כלום. היא יכולה לראות, ולשמוע, ולצותת, ולקרוא. נגיד אפילו (זה היה קטע לא אמין, באמת!) שהיא יכולה לצאת מגבולות בית החולים. אבל היא לא יכולה לעשות כלום עם המידע שזורם אליה. לא לספר אותו לאף אחד, לא להזיז דברים, אפילו לא לדפדף במחברת אל המקום המתאים. כלום. מבחינת הקורא יש כאן היפוך של יצירת מתח, שכן הוא מגלה דברים מוקדם. כאשר חקירת המשטרה עולה על הדברים האלה, הוא רק מפטיר בליבו "סוף כל סוף, הטפשים האלה". ומאחר שגרייס לא יכולה לעשות כלום - היא חופרת. "חופרת" זאת מילה בסלנג, שמתארת אישה שדנה שוב ושוב ושוב באותם נושאים ולא מפסיקה. נתת לגרייס לפטפט על הזוגיות שלה, על ההורות שלה, על החברות שלה, על מקומה כאישה שעזבה את הלימודים בגלל ההריון, ונשארה בבית לגדל את הילדים, על בית הספר. על מה לא.

רוזמונד יקירתי, (את מרשה לי להשתמש בשמך הפרטי, נכון?), זה לא היה מוצלח. בניגוד לאפרתי, לי אין בעיה עם עלילת מתח קלושה, כל עוד הסיפור טוב, ותיאור הדמויות אמין. אבל לא הצלחת לתאר שום דמות, חוץ מאת גרייס עצמה, והיא די משעממת. לא היה אכפת לי שהפושע היה צפוי ושעליתי על הקנוניה מוקדם, אבל לא היה שום דבר אחר לקרוא. והכתיבה. תסלחי לי, אבל הכתיבה בגוף שני מעצבנת. אותי לפחות היא עיצבנה מאוד. כבר יצרת לגרייס גיסה, חוקרת במשטרה, דמות מורכבת מאוד. היית יכולה לכתוב את הסיפור מנקודת המבט שלה. בגוף ראשון. או בגוף שלישי. או מנקודת מבט של "מספר כל יודע", ולתאר כמה דמויות. או מכמה נקודות מבט: קחי את מייזי, קחי את בעלה של גרייס (איך קוראים לו בכלל), קחי את הגיסה-השוטרת. לא הכל חייב להיות מקורי. לפעמים הבחירה בדרכים שכבר נעשו לפנייך יכולה להפנות אותך לכתיבת הסיפור עצמו, בדרך טובה יותר.

ולא שלא היו נושאים טובים. נושא ההורות המגוננת. נושא ההורות למתבגרים, והקושי להכיר את התינוקות שלנו כשהם כבר בני 17 ובונים לעצמם חיים. בעיית ההורים המעורבים יתר על המידה בבית הספר. בעית בתי הספר הפועלים כארגונים לשם קבלת רווח ומחפשים הורים כלקוחות. נושא האלימות במשפחה. הזוגיות ארוכת הטווח, האב הקרייריסט. העלית בספר כר פורה לנושאים, שהיו יכולים לחפות בצורה טובה על המחסור במתח. אבל כולם התפספסו להם במסגרת החפירות של גרייס. ואני לא אגיד מילה על הסוף שהוא נוצרי מדי וקיטשי מדי כאחד.

חבל. זה מה שיש לי לומר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לאחר מכן - פרוזה #