ביקורת ספרותית על לאחר מכן - פרוזה # מאת רוזמנד לאפטון
ספר בסדר

---

באחד האמשים, כמו שהיה אומר אפריים קישון, תנוח נשמתו בשלום, לקיתי בהצטננות מזגנים. לא מחלה אנושה, חלילה, אבל כזו שיכולה לזכות אותי בשלושה ימי חופשת מחלה, חתומים על ידי רופא המשפחה, ולאפשר לי לסיים בנחת, ללא נקיפות מצפון ואפופה ברחמים, שלושה ספרים חדשים.
נחפזתי אל הקליניקה, חמושה בספר אחד, אינני נחותה כשאר יושבי קרנות, המעיינים ב"לאשה" או בוהים זה בזה, או מדסקסים בנייד שלהם בנושאים שיפה להם השתיקה.
התיישבתי ליד אשה אחת, בלונדינית כחושה, שהזדהתה כאחרונה בתור. הקליניקה הייתה מיושבת בצפיפות וידעתי כי עוד נכונו לי דקות ארוכות של המתנה מייסרת. מכיוון שקריאת ספרים בציבור הם רק סוג של דאווין, ממילא אינני יכולה להתרכז כשסביבי אנשים כה רבים, ואני עושה עצמי קוראת כפעולה ממחלקת הרושם, תהיתי אצל שכנתי על מה ולמה סרה אצל הרופא.
"חליתי בתסמונת הספר השני," לחשה לי ואצבעותיה הדקות ממוללות את ידית התיק הלואי ויטון שלה.
"אה?" תהיתי ומוחי הפך והפך בספר המחלות, אשר ההיפוכונדרים בקיאים בו ישר והפוך, "איזו תסמונת זו למען השם?"
"קצת מסובך להסביר," אמרה הגברת בעיניים מושפלות ואני הסתכלתי בפרצופה המוכר והאסימון נפל מיד.
"את רוזמונד לאפטון!"
"רוזמנד," תקנה הגברת.
"זאת את מהספר 'אחות'!" קראתי בהתלהבות לא מרוסנת ובקול רם מדי, ומיד נשאו כל שאר הנוכחים את מבטם ונעצו בי עיניים מוכיחות.
"זאת אני, אכן," היא הבליעה חיוך נבוך.
"הספר היה מדהים! קראת את הביקורת שלי בסימניה? נתתי לך חמישה כוכבים!"
"אני מודה לך, באמת, בכל הצניעות לא היית המתלהבת היחידה, הבעייה שלי היא שאנשים אומרים שלקיתי בתסמונת הספר השני."
גררתי את הכיסא שלי שלושים סנטימטרים שמאלה, רק זה חסר לי, להידבק ממנה. תסמונת הספר השני! השם ישמור.
"מה הסימפטומים של המחלה הזאת? יש לך חום או משהו?"
רוזמנד נשאה אלי עיניים גדולות ובורקות. "התסמינים," אמרה בהדגשה, כאילו סר חינה של המילה סימפטומים, "התסמינים מבלבלים וגם לא גופניים ביותר, אבל זה נורא, ההתלהבות שככה, הביקורות פושרות, הרבה חיצים נורו לעברי, את פשוט לא יכולה לתאר לך איזו תקופה אני עוברת."
ריחמתי עליה. קהל הקוראים והמבקרים אכזרי מאוד. בספר הראשון אתה מבריק כמו מטאור, שופכים עליך סופרלטיבים, מקיפים אותך במחמאות ואתה מרחף על ענן של קבלה ובטוח שאין מוכשר כמוך בעולם. ואז, אתה כותב את הספר השני. אולי אתה גונב רעיונות מעצמך, אולי אתה מרים כמה קטעים שהושלכו על רצפת חדר העריכה, יכול להיות שאתה נוסחתי, שהברק עומעם, ההבזק כבה, השנינות קהתה, ואז בועטים אותך ומשליכים אותך מגובה רב כמו מטאוריט. עצוב. קל לחשוף כוכב חדש בספר הראשון, נעים לבעוט בו ולהתגולל עליו בספר השני.
"את חושבת שהרופא הזה יכול לעזור לך?" תהיתי, "הייתי בטוחה שהוא טוב רק בכתיבת אישורי מחלה..."
"מה את מדברת," רוזמנד הנמיכה את קולה, "תסתכלי מסביב, זאת המומחיות שלו!"
הסתכלתי מסביב. ישבו שם כמה וכמה סופרים מוכרים שלקו בתסמונת הספר השני. ג'ון ורדון, דונה טארט, טום רוב סמית, הרלן קובן, שהתסמונת תקפה את ספריו המאוחרים, דניס ליהיין, מייקל מרשל ועוד רבים וטובים, או בינוניים (הכל תלוי בעיני המתבונן).

הם יצאו מחדר הרופא, איש-איש בתורו, מרשמים בידיהם וקורטוב של תקווה בעיניהם. מיז לאפטון השביעה אותי לקרוא את ספרה השני ולהביע את דעתי הכנה. מיד כשנכנסתי אחריה, הקביל את פני רופא-הסופרים-החולים שלי: "נו, גם את חולה בתסמונת הספר השני?"
התביישתי לומר שלא. באתי בגלל מחלה ארצית הרבה יותר. כצפוי, הדוקטור היה אדיש לההתקררות שלי. הסלבריטאות שלו הועמדה בסכנה מוחשית.
"כמה ימי מחלה את רוצה?"
"שבוע?..." היססתי.
"שיהיה שבוע," אמר והחניק פיהוק. איזו מחלה משעממת! "כשתגיעי הביתה תנקי את הידיים באלכוג'ל," המליץ בפני, "חדר ההמתנה שלי שורץ חיידקים של תסמונת הספר השני."
חטפתי את האישור ומיהרתי הביתה אל ערימת הספרים שרכשתי בחודש הספר העברי, בראשם הספר "לאחר מכן" של רוזמנד לאפטון. והרי הביקורת לפניכם.

לאחר קריאת הספר "אחות" המופלא, שאין להמעיט ביופיו ובחשיבותו, קניתי את הספר "לאחר מכן" בהנחה שלאפטון אינה יכולה להכזיב.

קראתי את הביקורת היפהפיה של בלו-בלו (יפה הרבה יותר מהספר, יש לציין) והתאכזבתי קשות. ראשית לכל, אספר מעט על תוכנו.

ביום חם אחד, בשעה שילדי בית הספר משחקים במגרש הספורט, בניין בית הספר עולה באש. גרייס יודעת כי בתה ג'ני לכודה בבניין הבוער והיא רצה אל תוך הבניין כדי להציל אותה. גרייס וג'ני נפצעות קשה ומובלות לבית החולים. וכאן מתרחשת מין מטאמורפוזה במצבן, נשמותיהן חורגות מגופן הפצוע והן מתחילות לשוטט בבית החולים וברחבי לונדון, כדי לנסות להציל את עצמן ולמצוא את מי שהצית את בית הספר. לכאורה ספיריטואליזם-מתח-פרוזה-דרמה ומה לא.
לא החריגה מהריאליזם גרמה לספר להיות מתיש ומעצבן. למרות הפן הפסיאודו-רוחני שלו, אפשר היה ליהנות מן הז'אנר החדש אילו לאפטון לא הייתה נעשית חפרנית מוח כזאת. אפשר להאשים בכך את גרייס, שלקתה בפגיעה מוחית קשה, אבל קל יותר להאשים את לאפטון שלקתה כאמור במחלה קלה בהרבה, ששמה תסמונת וכו'.
במהלך הימים הללו, נעשים נסיונות חוזרים ונשנים לרצוח את ג'ני, ולמרות הכל, הספר לא מותח במיוחד. מעגל החשודים קטן מאוד, אפשר להטיל חשד בכל אחד מהם, אבל קורא מיומן יצליח לנחש את האמת כבר באמצע הספר.
מכיוון שניטל עוקצו של המתח, מה נשאר לנו? פרוזה בינונית, רגשנית ודביקה. הרבה מאוד קטעים שמתארים את התפתחות האהבה בין גרייס לג'ני, קטעים שחוזרים על עצמם בלי סוף וסיום אמריקאי במובן הכי רע של המילה. אין שנינות, אין חריפות, אין סרקאזם, אין דו משמעות, והכתיבה היפהפיה של לאפטון בספר אחות, הפכה סתמית בספר הזה.
אם בראשיתו של הספר, המתח נוכח חי ונושם, הרי שלקראת מחציתו המתח נופח את נשמתו האומללה, ומה שנשאר זו פרוזה שלא מצליחה להתרומם אפילו כדי לחבור לשתי הנשמות המרחפות מעל.

אין בי אפילו קורטוב של שמחה לאיד. יש בי עצב עמוק על כשרון גדול שהכזיב.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על לאחר מכן - פרוזה #