שמעון אדף כותב טוב. הגעתי לספר אחרי שנתקעתי על ׳הודו- יומן דרכים׳ של קרליבך. התחלתי לקרוא את הודו לפני הטיול הראשון שלי להודו ב2013 ולא הצלחתי לסיים אותו. מאז התחלתי לפחות עוד פעם אחת. הפעם השלישית שהתחלתי היתה בפברואר, כשהחלטתי שזהו זה, אני הפעם מסיימת ויהיה מה, ולא מתחילה אף ספר אחר לפני שאני מסיימת את הודו. נחשו מה. לא סיימתי. ופנים צרובי חמה היה קצת גדול עליי, כי לפני זה קראתי את מוקס נוקס של שמעון אדף והוא היה כבד לאללה. כתיבה כבדה, מעיקה, שגרמה לי להרגיש אני לא יודעת עברית בכלל. אבל! פנים צרובי חמה כבש אותי כבר בדפים הראשונים. התמגנטתי אל הספר. גמעתי אותו בשקיקה. נהינתי ממנו, אהבתי אותו, צחקתי ממנו. הייתי שמחה לקרוא אותו שוב אפילו ממש בקרוב, כי הרגשתי שהוא היה כל כך טוב שקראתי אותו מהר מדיי. העיסוק המתמיד במוצא האתני בספר מאוד עניין אותי, ואני רואה את זה חי וקיים בחברה הישראלית עוד היום. ובהקשר זה אספר שאמי תימנייה. שני הוריה מתימן. סבי נפטר לפני המון שנים, אך לאחרונה התקיים אירוע משפחתי מהצד שלו. סבתי אמרה לבתה, דודתי, לא ללכת לאירוע. הופתעתי. מדוע? מסתבר שמשפחתו של סבי לא קיבלה את סבתי, משום שעורה כהה מדיי, וסבתי חשה את הדחייה עד היום. מיותר לציין, ששניהם תימנים. אני לא יכולה לתאר את גודל התדהמה שאחזה בי לנוכח הסיפור שהתגלה לי זה רק לאחרונה. שמעון אדף מדבר על המוצא האתני באופן גלוי, כמו גם על החיים בעיירת פיתוח דרומית. תקראו ותהנו. ובדיחה שרקמתי לסיום: אם אין לחם תאכלו לחוח (הלחם בבית באמת נגמר והיה רק לחוח).

כולל ציטוט מהספר
היה לי קצת קשה להיכנס לספר. אבל אני שמחה שנתתי לו הזדמנות נוספת. לא שהוא טלטל את עולמי. אבל כן נהינתי ממנו, והוא יצר הרבה סקרנות להמשיך לקרוא. יהושע שולט ברמה בלתי ייאמנת בשפה העברית. הוא שוחה איתה כמו דג במים. תענוג לקרוא אותו מתבטא בעברית. ביטויים מנצחים וקולעים. אחת הסיבות היותר טובות לקרוא בעברית.
הספר טוב. הסיפור מעניין. התקופה, שאינה מוכרת לי כלל, תוארה באופן מרתק, שאני בטוחה שיהושע ביצע סקר מעולה לגביה בעת כתיבת הספר.

אבל משהו התפספס לי. יהושע מעלה סוגיה מעניינת, שנכונה להיום מאין כמוה בהסתמך על מצב הקשרים הפתוחים. האם ניתן לחלוק את בן/בת זוגנו? סוגיה שנותרת ללא מענה ברור. כן ולא. לפעמים. אולי. ויכול להיות שזו היתה הכוונה.

מכל מקום, ממליצה. במיוחד בשביל להתענג על הכתיבה.

״כי האשה השניה, לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון. ולפיכך שום תקנת חכמים לא תבטל אותה. אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה, כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו, וכל מה שתשדל אשתו יחידתו, לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה. אולם כאשר הרשה השניה אינה חלום אלא מציאות בשר ודם, תוכל האשה הראשונה למדוד עצמה עימה, ושמא גם לנצחה, לפעמים גם להשלים איתה, ואם תרצה, אפילו לאהוב אותה.״

אזהרה חשובה: לא לבעלי/ות לב רגיש. התגובה כוללת פרטים מהעלילה.
שמתי לי למטרה לקרוא ספר בחודש. ׳קורות׳ שייך לאפריל. 500 עמודים. מעט לפני שהגעתי לסצנה האלימה, ממש שמחתי על קצב ההתקדמות שלי. ואז הגעתי לסצנה האלימה. נכון, זה ספר, לא סרט. אלו חלקים/פרקים, ולא סצנות. אבל מה שמתואר שם לפרטי פרטים קרם עור וגידים לכדי תמונה אמיתית שלא עזבה אותי במשך ימים שלמים ואפילו שני לילות. חשבתי: ׳למה קראתי את זה? למה אני קוראת את מורקמי בכלל?׳. אבל האמת היא שזה ספר טוב. מורקמי יודע לכתוב, והספר כתוב מעולה. למרות הסצנה המבחילה, כן נהינתי מהספר, ואני חושבת שזה אחד הספרים של מורקמי שיותר נהינתי מהם מבחינת עלילה, כתיבה, וטשטוש בין דמיון למציאות (הכי ברור שלו עד כה). הלוואי רק שמישהו היה מזהיר אותי לפני.

בינואר חשבתי אולי אני אשים לי מטרה לקרוא השנה ספר אחד בחודש. קראתי ספר אחד בינואר, ופברואר עבר לו בלי שאפילו נגעתי בשום ספר וחשבתי, ׳זה היה רעיון נחמד׳. אבל ב.27.2 התחלתי את שלוש קומות, ותודה ליום הנוסף בפברואר כל שנה רביעית, ב29.2 התאכזבתי לסיים אותו כ״כ מהר. אז כן, ספר בחודש יכול לקרות!

זה הספר השלישי שאני קוראת של אשכול נבו, אחרי משאלה אחת ימינה וארבעה בתים וגעגוע. סגנון הכתיבה והעומק נמשכים גם בספר הזה, אבל אני חושבת שעד כה משאלה אחת ימינה הוא המועדף עליי. בכל אופן, קריאה מאוד זורמת, מהנה ועם עומק. ממליצה.

המקום הכי טוב בעולם הוא זה שמצאנו בו את מקומנו. אחח. איזו שורה.
את הספר קיבלתי במתנה מאחד מחברי האתר, בעת פגישתנו הראשונה על בסיס ידידות שנרקמה ביננו בחודשים האחרונים. הגעתי אל הספר מסרטון על יהדות תימן שדודה שלי שיתפה בפייסבוק. בדרך כלל אני לא נוהגת לצפות בסרטונים וכתבות שהיא משתפת, אך משהו גרם לי לצפות. מכל המשתתפים בסרטון, איילת צברי הותירה בי רושם עמוק, וגם הרגשתי הזדהות עמה, מכיוון שגם אני בעלת שורשים תימניים ומתגוררת בחו״ל.
התחלתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב שקיבלתי אותו, והמשכתי למחרת לאחר הבידוק הבטחוני וביקורת הדרכונים בנתב״ג. סיימתי ביום שנחתתי חזרה בהלסינקי לאחר ביקור של שלושה שבועות בארץ. הטמפרטורה צנחה למינוס שבע בבוקר ההגעה, ובאופן קלישאתי ביותר, זו הפעם הראשונה שזיהיתי מבנים ושכונות מהאוויר. שכחתי איפה הנחתי את הכפפות, שיצאו מכלל שימוש בחורף הישראלי, ולמרות שתיכננתי להגיע חזרה הביתה בתחבורה ציבורית, התעצלתי לחפש את הכפפות בתיקים, והתפנקתי במונית הביתה. הופתעתי שיכולתי להתנהל בפינית מול הנהגת החביבה, שזיהתה את המבטא הלא-פיני שלי, והגיבה עם חיוך ב״הבנתי״.

אני אוהבת סיפורים קצרים. ובמיוחד כאלו שחוט השני עובר בינהם. וחוט השני במקרה הזה, הוא סיפור החיים שלי. זהות חצויה, שייכת לשני מקומות ולשום מקום. אני מרגישה שאני שייכת לדור מעורבב, דור של חומוס עם ווסאבי, וצברי, בדיוק כמוני, מצליחה להעלות את תחושת הזרות וחוסר השייכות על הכתב.
נהינתי מכל הסיפורים, אבל אהבתי את ׳בלתי נראית׳ במיוחד. מומלץ. במיוחד לישראלים שמתגוררים בחו״ל:)

אני חושבת שיותר חשוב ממה שקרה בספר, זה איפה הספר תופס אותי בחיים. הספר חיכה על המדף שנתיים בדיוק. קיבלתי אותו מחברה שהגיעה לבקר ומאז הוא נשאר על המדף ועבר איתי שלוש דירות. התחלתי לקרוא אותו בתקופה עמוסה אבל למרות העומס (ואולי בגלל) נכנסתי אליו והוא נכנס לי ללב. וכן, הזלתי דמעה. למרות שהיום זה לא ממש קשה. אהבתי את הישראליות שנוטפת מהספר. השכונה, האוכל, המשפחה והשואה (אבל לשם שינוי מנקודת מבט שונה). ולמרות שביקרתי בארץ לא מזמן, הישראליות שמתוארת בספר מדגדגת את הגעגועים מחדש.

שלושה עולמות, שלוש עלמות, ואליוט לא מסוגל לבחור. האמת היא שאני מזעזעת בבחירות. רוב הפעמים אני מחכה שהחיים יחליטו בשבילי, עומדת דרוכה, מוכנה לכל מצב, והיום יותר מתמיד. מחכה לתשובות מהאוניברסיטה, החוזה בעבודה תיכף מסתיים, וכמובן שתמיד יש גם אפשרות שלישית בפתח כדי לסבך את הכל. וגם אחרי שהחלטתי, לא תמיד ההחלטה היא בלב שלם. אבל גם לא לבחור זו בחירה.
אני שמחה על הרענון של סופר ישראלי חדש. כל הזמן חוזרת לקלאסיים- עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן. אולי יש הרבה סופרים ישראליים חדשים, אבל מהגולה יותר קשה לעקוב אחריהם. הכתיבה בסדר, אבל מפצה על עולם עשיר ועלילה סוחפת. ספר מאוד מהנה, שלא הצלחתי להוריד מהידיים בימים (והלילות) האחרונים. קראתי אחרון מתוך שבעה ספרים שרכשתי לפני כמה שבועות. שמחה שנשאר משהו מתוק לקינוח.

אני לא אוהבת לכתוב ביקורות על ספרים שלא אהבתי. כמו שאני לעדכן את הפרטים ב״חדשות רעות״ מהיום של הילדים בגן, או כמו שאני לא אוהבת להעלות נושאים כאובים שדורשים טיפול במסגרת המשפחה והזוגיות. אבל זה משהו שאני פשוט צריכה להתרגל לעשות. לא אהבתי את הספר. נראה לי שזה הספר הראשון של קאמי שאני קוראת. כשאני קוראת יצירה של סופר קלאסי שלא התחברתי אליה, אני מרגישה כאילו אני הבעיה, ולא הספר. כי מי יגיד על שייקספיר שהוא חרא או על מוצרט שהוא אידיוט?
קראתי עד הסוף ולא התחברתי. הספר פשוט עבר מעליי, לא נשאר כלום. נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה, כמו שאבא שלי אומר.

עלילה, חברים, עלילה. חבל על הזמן. ואני מתה על סיפורים אמיתיים. אני לא רוצה לחשוף שום פרט מהעלילה, בואו רק נגיד שמה שכתוב בגב הספר כבר חושף יותר מדיי. אבל הכתיבה דיי מבעסת, שאני יכולה להבין למה. חסרים המון פרטים ותחושות, שאני מניחה שהיה קשה לדלות ממנה. אבל בכל זאת ציפיתי לקצת יותר מסיפור של מי שחיה לבדה על אי במשך 18 שנים. לפני שקראתי את הספר ניסיתי לחשוב (בלי קשר לספר) על הרגעים הכי מפחידים והכי מאושרים בחיים שלי. אין ספק ששלה מתעלים עשרות מונים על שלי.
מכל מקום, מומלץ.