ספר משגע, עצוב ומצחיק, אינטיליגנטי ומפוקח,על הקרע המוחשי והנפשי שבין מזרח למערב, על מהגרים הודים שרוצים להגר בכל מחיר, צחקתי המון כי אני מכירה את התרבות הזאת מקרוב ושמחתי שקיראן דסאי הסופרת שהגרה בעצמה כנערה לארה"ב, לא נפלה בפח ולא נהייתה יותר קתולית מהאפיפיור. בחדות וביושרה, כמו סייד קשוע ב"עבודה ערבית", היא פתחה את התחת לכולם, גם למזרח וגם למערב. ספר גדול ומומלץ בלי אבל (תתעלמו מהביקורות האחרות, עוד תודו לי).

קשה לי להבין איך "ירושה של אובדן" זכה בפרס ה"בוקר". ספרה של קיראן דסאי כל כך שטוחה, כל כך איטי, וכל כך משעמם.

אין הרבה ספרים גרועים ו"ירושה של אובדן" בכל זאת לא מגיע לרמה של ספר "גרוע", אבל הינה דוגמא לספר "לא טוב". לדסאי אכפת יותר מהעומס וחשיבות של הכתיבה והיא לגמרי מזניחה את חוזק הפשטות של תיאור, ובאותו עת מנפחת את חשיבות הפשטות של התפתחות הדמיות, הדיאלוג ועלילת הספר.

"ירושה של אובדן" משתמש בנוסח מוכר ונדוש - עולם מרוחק (עדיפות למדינות אסייתיות...), דמות אישה צעירה תמימה, מצב משפחתי קשה ועצוב... ודרמה. אבל לא דרמה ברמה שהקורא מתעניין. ממש לא.

עיקר "ירושה של אובדן" נמצא בכתיבה. הכתיבה אמורה למשוך קורא אל תוך הסיפור (אם היה סיפור, בכלל...) אבל במקום זה, מראה שלסופרת יש יכולת לתאר מקומות ומצבים. יפה. אבל תוכן אין, רגישות אמינה ואנושית אין, ותחושת עומק גם כן אין. לספר יש רדידות מעצבנת, חוסר תוכן ועניין שגורר את הקורא למשך מאות עמודים מבלי לשחרר טיפת בשר. היה לי קשה להתחבר לדמויות ולאחר שנה, הספקתי לשכוח כמעת כל מה שקרה מעבר לכמה סצנות מעורפלות.

בסופו של דבר, ספר כתוב בצורה מתנשאת מבלי להיות כישרוני, משעמם, ורדוד. יש חשיבות אולי לאספקטים מן הסיפור, אבל סך הכל ספר לא טוב בכלל.

* לא קראתי את התרגום לעברית ולכן אין זו ביקורת על איכות התרגום.

לספר הגעתי עם ציפיות מאוד גבוהות, לאחר קריאת התקציר. עם העמודים הראשונים מעט התאכזבתי מהכתיבה עמוסת התיאורים, והמעברים המוזרים בין הדמויות, שהיו מעט מאולצים וחדים בעיני. הספר מאוד מכניס לאווירה ולסיפור המורכב של האיזור המדובר. סך הכל ספר חביב אם כי ציפיתי ליותר.