רבי יהודה ליווא בן בצלאל, או כפי שכולם מכירים אותו בכינויו 'המהר"ל מפראג' היה דמות מרתקת. רב עיר, פוסק הלכה והוגה דעות. הוא אף התעניין באסטרונומיה וניהל תכתובת עם יוהנס קפלר. אך כיום כולם זוכרים אותו רק בזכות דבר אחד: הגולם. שמועה עיקשת הסתובבה ברחבי היבשת שהמהר"ל עסק בתורת הנסתר המעשית והקים גולם כדי להגן על הקהילה. ואין מי שתרם לאותה שמועה יותר מאשר מחבר ספר זה, ר' יהודה יודל רוזנברג. רב יודל, דמות מרתקת בפני עצמה, נולד כ-300 שנה לאחר המהר"ל וניהל במשך מספר שנים בית דפוס בפולין עד שעבר באחרית ימיו לקנדה. יום אחד (לטענתו) שלחו אליו 'כתב יד עתיק מהביבליאטקה הגדולה דעיר מיץ' המיוחס לחתנו של המהר"ל, ובו אוסף סיפורים מופלאים. מיהר ר' יודל לפרסם את אותו האוסף, וזה הפך במהרה להיות רב-מכר לוהט. בהמשך הצטרפו לאוסף עוד סיפורים 'אותנטיים' על הצדיק 'הסבא משפולי', אליהו הנביא ושלמה המלך. הקובץ מתחיל בסיפור הנודע על יצירת הגולם על ידי המהר"ל וקומץ ידידים. בניגוד לאגדה הרווחת המהר"ל לא שיסה אותו מייד בגויים אלא הפך אותו למעיין עוזר-שתקן בשם 'יוסלה גולם', כזה המוכן למלא כל משימה מסוכנת ככל שתהיה. בהמשך המהר"ל נתקל בשלל תסבוכות הנופלות על הקהילה, ובמרכזן עלילות-דם הנרקמות כנגדה על ידי אויבו הנצחי - הכומר טדיאוש שונא היהודים. פה אנו נכנסים לעלילות אקשן בהן המהר"ל משתמש בשילוב של חוש בילוש מפותח יחד עם עוזרו יוסלה גולם הבלתי-נלאה כדי להציל את הקהילה. במקרה הצורך, הוא לא יבחל לקרוא לעזרה גם לאמצעים על-טבעיים. אחרי שקראתי אני מסוגל להבין למה הספר נהיה כה פופולרי והשפיע על ספרות ענפה שבאה בעקבותיו. הסופר משלב בכישרון אלמנטים של מעשייה חסידית יחד עם קוי עלילה מודרניים וקטעי פנטסיה. למשל פייגה עקרת-הבית נחטפת על ידה שד (באשמת בעלה בכלל) ומוצאת את עצמה זרוקה על אי-בודד, שם היא חיה ברוב תושייה כמו רובינזון-קרוזו. או הסבא משפולי שמצליח להציל יהודי רק כאשר הוא לומד מאליהו הנביא כיצד לרקוד מזורקה. כל זאת בלשון עברית מודרנית שמנסה להשמע כמו אגדה עתיקה. בקיצור, מי שיפסיק להכנס לפרטי-פרטים של מה היה או לא-היה ופשוט יזרום עם העלילה, ייזכה להנאה מרובה של מספר סיפורים מוכשר.

מאז "חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק, מלח שחי 28 שנים לבדו על אי בודד לחופי יבשת אמריקה" לא זכינו לספר עם שם כה בלתי סביר ובלתי זכיר כמו ספרו החדש של שלום בוגוסלבסקי. ואף על פי כן אני מוכן להמליץ בכל פה: רוצו לקרוא!
אספר לכם קודם מה משך אותי לספר. בתור חובב הז'אנר, אני מנוי כבר מספר שנים למגזין 'סגולה' להיסטוריה יהודית. אם יצא ומצאתי במגזין כתבה הנוגעת למזרח אירופה, הייתי נוהג להביא אותה לאבא שלי, היסטוריון מדופלם של יהדות רוסיה. וכמו כל איש אקדמיה מצוי, אבא שלי היה נוהג למצוא שלל טעויות ואי-דיוקים במאמר, חלקם מביכים למדי. עד שיום אחד הבאתי לו כתבה מעניינת על הפיצול ההיסטורי בין רוסיה לבין אוקראינה. אבא שלי ישב בשקט ובאופן מפתיע פשוט וקרא וקרא עד הסוף ללא הערות ביניים. שמו של מחבר הכתבה היה שלום בוגוסלבסקי.
עכשיו, אני ויתרתי בשלב די מוקדם בחיי על קריירה אקדמית ופניתי לעולם החי-שקלים-טק הזוהר. אך עדיין בוערת בי התשוקה לכתוב מאמר או ספר על נושא אקדמי איזוטרי כלשהו ולהרגיש שתרמתי בכך משהו לאוצר הידע האנושי. אם בנוסף הנושא יהפוך במקרה לפופולרי – מה טוב. והנה בוגוסלבסקי, מדריך טיולים במקצועו ללא כל דיפלומה דיפלומטית, פשוט קם וכתב. בעבורי זו השראה.
אוקיי, אז במה עוסק הספר? מדובר בסקירה פופולרית של ההיסטוריה הסבוכה של היהודים ומזרח אירופה. הסקירה מתחילה במאה ה-16, כאשר יהודים החלו להגר במסות לאיזור, ומסתיימת בתחילת המאה ה-20 בעודם עוזבים אותה בהמוניהם ל'די גאָלדענע מעדינע” כולל זרזיף לישראל. אותו זרזיף אגב היווה את הרוב המוחלט של אנשי העלייה הראשונה, השנייה והשלישית.
הספר מנתץ אינספור מיתוסים הנפוצים בז'אנר. מסתבר שיהודים דווקא ידעו טוב מאוד להגן על עצמם, אין דבר כזה 'לבוש יהודי מסורתי' והעזיבה לאמריקה לא הייתה בגלל הפוגרומים. אפילו יש חידוש לגבי טרגדיית הגיוס בכפייה הזכורה בתור 'גזירת הקנטוניסטים', כששלום מסביר שהאשמה לא רבצה רק בצד הרוסי. עכשיו, רוב העובדות הנ"ל היו ידועות לי, אך ההצגה שלהן בתוך קונטקסט היסטורי רחב יותר של המרחב המזרח אירופאי הייתה מרעננת. נושאים נוספים כגון מה גרם ליהודים להגיע למזרח אירופה מלכתחילה, או כיצד הם מצאו עצמם בטעות תחת שלטון רוסי אנטישמי גם הם מטופלים. סה"כ מדובר בסקירה מרשימה מאוד ביחס למספר העמודים, וכמובן הכל מתובל באנקדוטות יפות והומור מזרח אירופאי משובח.
דווקא בגלל ההערכה שלי לספר, לא אתעלם מנקודות החולשה שלו. עצם הניסיון להקיף כל כך הרבה נושאים מוביל מטבעו ללא מעט דילוגי עלילה, מה שיכול להקשות על הקורא. גם בבחירה מה להכניס ומה לא יוצא שמדי פעם שלום מקצר או מאריך מדי לטעמי. למשל, הוא מזכיר בדרך אגב 'סיפור מעניין על לוחמת יהודייה' ואז ממשיך הלאה. לעומת זאת, הוא מאריך בהסבריו על עליית המודרניות העולמית וגילוי אמריקה, כנראה בתור רקע היסטורי, אבל לא בשביל זה קניתי את הספר. ככלל, הספרות משרתת בספר את המהלך ההיסטורי, כך שגם כאשר מוצגות דמויות בעלילה הן לא מתוארות בתור הרבה יותר מפלקטים. זהו פספוס לטעמי, וקצת יותר החייאת רוח בדמויות הייתה תורמת לעלילה.
לסיכום, מדובר בספר שאתה אומר לעצמך 'למה לא כתבו אותו קודם לכן'?. מומלץ לכל מי שמעוניין להרחיב את אופקיו בנוגע לאותה פינה פלאית אך לא מספיק זכורה של העבר המשותף שלנו.

יש לי קושי עם ספרות ישראלית מודרנית. כמעט תמיד יש את ההרגשה על איזה סופר מזדקן שיושב לו בדירה הקטנה שלו בחדר מעומעם, ומשרטט לו בקווי מתאר עלילה מדכאת על דמויות חסרות אופי. לפעמים צפה אצלו השתפכות נוסטלגית על העבר. וואו, איך היה אז מאושר כשסבא וסבתא רעו שם עזים בשלג בהרי הקרפטים! כמה חבל שהדור הפקקטה שלנו חושב רק על הייטק ואיך לעשות אקזיט, טפו.
הסיפור שלפנינו לא יוצא דופן. ואולי בכל זאת כן, אחרת למה אני בכלל כותב עליו.
רעיה טילינגר מספרת לנו סיפור נוסטלגי על חבורת ילדים שגדלה אי-אז אי-שם ביישוב קטן בצפון הארץ. העלילה מסופרת מתוך עיניה של ליאורה, אחת מבנות החבורה. ליאורה היא דמות פסיבית, לא מרשימה, שנגררת לרוב אחרי מהלך העניינים – כמו שסופר ישראלי אוהב.
הספר מוליך אותנו סביב קורותיה הנפתלות של אותה חבורה מתקופת הגן עד שיבה.
בציר הזמן הנפתל של העלילה הסופרת עוסקת באינספור נושאים: חרמות של ילדים, נוער מהפריפריה שמגיע לראשונה לעיר הגדולה, יחסי הורים-ילדים, שואה, הזדקנות ומה לא.
החלקים האלה פחות אהובים בעיני. הדמות הראשית פשוט לא הרשימה אותי מספיק מכדי שבאמת אקשיב לה, אאמין שיש לה משהו משמעותי לאמר בעניין.
אבל הלב של העלילה לטעמי הוא תמיד החבורה עצמה, הדינמיקה הפנימית בין חבריה והדינמיקה של החבורה מול העולם שבחוץ.
פה הסופרת מתעלה מעל עצמה ומסבירה בשפה קולחת ובהירה על המערכות המורכבות שיש לנו בתור בני אדם שהם חלק מקבוצה. הרעיון שאנחנו אינדוודואליסטים שחיים חיים בלתי-תלויים אחד בשני נראית מאוד מגוכחת כשאתה עוקב אחרי קורותיהם של ליאורה ושות'.
בתור עירוניסט הצמידות הזאת בין החברים מרגישה לי לחוצה למדי, כך גם הסופרת מתארת זאת, אבל יש בה משהו אמיתי.
וזו כנראה המסקנה שלי מהספר. כאשר הסופרת מתמקדת במה שהיא מכירה היטב קל להתחבר אליה, וזה איפשר לי להנות מהספר. כאשר היא פונה למחוזות רחוקים – גם אנחנו הולכים לאיבוד.
מספר הערות שוליים:
- פתיחת הסיפור יפה, הלשון בהירה וקולחת
- בתחילת הספר מוצגים בני החבורה אחד אחרי השני, והקורא מצפה שהם יהיו הדמויות המרכזיות של הספר, כאשר כל דמות תקבל את הזמן המגיע לה לפיתוח אישי. זה לא קורה. חלק מהדמויות מקבלות זמן מלא זמן מסך, וחלק קטעים בודדים. והמפתיע ביותר הוא שבאמצע העלילה נוספות לפתע דמויות חדשות שמקבלות המון זמן מסך, אפילו יותר מהמקוריות
- לקראת סוף העלילה הוסיפה המחברת סיפור פנטסטי (מלשון פנטסיה) שממש הקריצו אותו משום מקום. מיותר
- העלילה נסגרת יפה, ובזמן טוב בלי למרוח את הקורא

יוצא לי לשמוע יותר מדי בזמן האחרון על סין.
הנה כבר עברנו את השלב של מלחמות-סחר ועטלפים-זומבים. המחאות בסינגפור דעכו, ההכנות לפלישה אמפיבית לטיוואן (עקב אלרגיה מוגזמת לננסי-דרו) נדחו לאחרי החגים, ונראה שמותר לנו לשוב להרגע ולשקוע בצרות הרגילות שלנו. רקטות, פצצת אטום, תקופת החגים, אתם יודעים. והנה, התחיל לצוץ בארץ איזה קמפיין שיווק מוגזם לספר 'קיצור תולדות סין' -די חלאס!
מה טוב ומה נעים שהסיפור הנוכחי על סין העתיקה מעולם לא היה ולא נברא.
וכשהתחלתי לקרוא את העמודים הראשונים גם חשבתי שטוב שכך. בוגארט מתחיל את הסיפור עם הצמד-חמד פאנג המשכונאי ומא החמדן, וממשיך מייד לסיפור אסונם של אנשי הכפר. פארסה וטרגדיה, שתיהן מוגזמות, מתערבבות אחד בשנייה. ומצאתי את עצמי שואל - מה לעזאזל אני קורא?!
רק לאחר ששור מספר-עשר יוצא למסע הצלה ופוגש את לי-קאו, מלומד סיני חכם וזקן ולו פגם-קל-באופיו, דברים מתחילים להסתדר.
אין ספק שבארי האמריקני שלנו קרא את 'המסע למערב' ושאב ממנו השראה.
מדובר בסיפור הרפתקאות משעשע בסגנון עליסה בארץ הפלאות, יחד עם אלמנטים של סיפור בלשי מודרני. שור מספר עשר ולי-קאו, צמד כוח-מוח שלנו חוצים את רחבי סין במטרה למצוא את שורש הג'ינסנג המופלא ולהציל את ילדי הכפר. כל מקום בו דורכת כף רגלם נוצר תוהו ובוהו, ובדרך אנחנו פוגשים דמויות צבעוניות שכל אחת יותר מטורללת מהשנייה.
מה עבר שם בראש של המחבר זו תעלומה, אבל התוצאה מצחיקה, והסיום הפתיע אותי כשהצליח לסגור את הקצוות של העלילה יחד באופן מושלם.

שואה. מילה טעונה במיוחד. משהו שהוא יותר מ"סתם" רצח עם, משהו שהוא מעבר לנתפס.
והטייטל הזה הוקדש לשני עמים בלבד: אנחנו, והארמנים.
בלי הספר זה, אלה היו רק אנחנו.
קצת על התוכן: הספר עוסק בתקופת שהותו של הנרי מורגנטאו באינטנבול בתור שגריר ארצות הברית. התקופה: קצת אחרי השתלטות "הטורקים הצעירים" על האימפריה העותמנית, משם בצעדים קלילים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולסיום עגום של אותו רצח-עם מתוכנן ואיום.
השגריר מורגנטאו הוא מהדמויות הגדולות של פעם. מייצג מצד אחד את האינטרסים של המדינה שלו, אבל לא מהסס לפעול גם על דעת עצמו למען אחרים, בין אם חברים משגרירויות אחרות או מיעוטים נרדפים בטורקיה עצמה. יהודי ממוצא גרמני, בתקופה שקבוצה זו שלטה ביד רמה ביהדות ארצות הברית. אלה לא היססו להתערב גם בעניינים בינלאומיים, כמו הבנקאי שיף שתמך פיננסית ביפן במחלמתה נגד רוסיה הצארית האנטישמית, והקימו ארגונים גדולים וחזקים כמו הג'וינט, שעד היום נשאר ארגון הסיוע היהודי הגדול בעולם. היום הכסף נשאר אבל הרוח כבר איננה. חבל על דאבדין.
הרקע של השגריר הסביר לי גם נקודה שהפתיעה אותי בספר (אזהרת ספוילר):
מורגנטאו לא רק מספר על הטורקים הצעירים והמזימות שלהם, אלא מתמקד באופן משונה בשגריר הגרמני וכיצד הוא וצוותו מנסים לכפות את מהלך העניינים באיסטנבול. זהו חוט שני שעובר בסיפור, וכמדומני נועד להטיל לפחות חלק מהאשמה של הטבח על גרמניה, שאימנה את התורכים בשיטותיה הטווטוניות המדויקות לטיפול בעמים סוררים. הייתי אומר שהתמקדות זאת אובססיבית מצדו של הסופר ואולי נובעת ממקורותיו היקיים, אלמלא ידעתי מה התרחש רבע מאה לאחר מכן. (סוף ספוילר)
מלבד זאת, הספר מכיל עוד שלל פנינים של תובנות מקוריות על התקופה, ואיך התנקשות אחת הובילה למלחמה כלל-עולמית.
ועוד משהו מפתיע - הספר כתוב טוב. לא סתם טוב, הוא זורם והרבה פעמים מאוד משעשע. ברוב חוכמתו בחר הכותב לייצג כל עם באמצעות דמות מרכזית אחת עם תכונות אופי בולטות, המייצגת אותה באותה סצנה. ככה הבינלאומי מתערבב באופן טבעי עם האישי, וקל לעקוב אחרי המאורעות. בנוסף, תמיד מעניין איך הדמויות מנסות להשפיע ולתמרן אחת את השניה כדי להשיג את מבוקשן, בין אם ממניעים אצילים בין אם מאכזריות איומה.
אין פה ניסיון להיות אובייקטיבי, זה לא ספר מחקר ויש חלוקה ברורה לצד טוב וצד רע, אבל גם הדמויות הרעות מתוארות בצורה הוגנת וההתנהגות שלהן כנובעת מהאופי האישי והאקלים התרבותי.
יש אף הטוענים שלא מורגנטאו עצמו כתב את הספר, אלא נעזר בסופר צללים. עבורי זה היינו הך, כל אחד והמומחיות שלו.
בקיצור, למי שמעוניין לקרוא ספר על תקופה מעניינת וחשובה, שפחות מדברים עליה בגלל חלק ב', מדובר במסמך מאלף.
* אגב, ארגון הג'וינט קם בזכותו של מורגנטאו. הוא כתב מכתב מאיסטנבול לחבריו היקים, בו ביקש סיוע כספי דחוף עבור יהודי היישוב הישן. אלה סבלו מחרפת רעב עקב איבוד כספי החלוקה, שהפסיקו לזרום מאז פרוץ המלחמה בין האימפריה העותמנית לאירופה.
* על ההקדמה לספר אין הערות. דילגתי כהרגלי בקודש.

דבר ראשון שעלה לי לראש כשקראתי את הכותרת: "או, לא רק לי זה קורה!"
העולם מלא באידיוטים, בעיקר בכבישי ישראל אבל לא רק: רעש בלתי פוסק של אנשים שמקשקשים בארוחה על משחק הכדורגל או מסע הרכישות האחרון, בוסים חירשים שמנסים להפיל עליך מטלות, אנשי מכירות נלהבים מדי ונותני שירות שרק מנסים לברוח מאחריות.
זו דרך אחת לראות את מהלך העניינים, מה שחכמינו היו מכנים "עין צרה" ואני "מציאות". או לפחות ככה יוצא לי לחוות את הדברים לעתים קרובות, מעיין נתק ביני לבין רוב האנשים, במיוחד באירועים חברתיים.
לעומת זאת, יש אנשים שאיתם זה בכלל לא ככה, שהשיחה זורמת בטבעיות גם אם פגשת אותם בפעם הראשונה, פשוט כיף לא נורמלי. או כאלה שהם קצת יותר שקטים, אבל אתה לומד מהר שניתן לסמוך על מילה שלהם כאילו היא חקוקה בסלע.
אז למה זה קורה? זאת השאלה הבסיסית של הספר, ואחת החשובות לדעתי מבחינה קיומית. אם אפשר היה ללמוד איך להסתדר גם עם מי שפחות "בא לך בטבעי" זה היה מקל מאוד על החיים וגם הופך אותם להרבה יותר מהנים, לא?
התשובה הקצרה היא שאנשים שונים. לא קצת, בהעדפות פה ושם, אלא מבחינה מהותית. מה שרואים על פני השטח זאת ההתנהגות המותאמת, זו שמאפשרת לנו להסתדר אחד עם השני. מה שלמטה שונה בהרבה. לב המנוע הפועם הוא ייחודי, ונובע משילוב של אופי בסיסי ואמונות עמוקות.
לגבי אמונות אין הרבה מה לעשות, אבל לפי הסופר תומס אריקסון את האופי של אנשים ניתן לקטלג למספר סוגים סגור וסופי. הצלחת לזהות את האופי הבסיסי של האדם היושב מולך? עם קצת הכוונה תדע מראש באיזה אופן הכי מוצלח לגשת אליו, וכבר הרווחת 'קשר' מוצלח חדש.
עד פה למעשה אהבתי את הגישה של הספר. אמנם זה לא אריק אריקסון המפורסם, אבל תומס (מותר לקרוא לו "טומי"?) שאל שאלה מצוינת והציע כיוון לפתרון. הבעיה הבסיסית היא, כמו בכל ספר עזרה עצמית, מאיפה לי שזה יעבוד?
אז בוא נראה: אריקסון מציע לחלק את האנושות לארבעה סוגים של אופי: אדום-שתלטן, צהוב-חברותי-מדי, ירוק-פשוט וכחול-חכם (טוב, יש עוד כמה דרכים לתאר את החלוקה אבל זו האהובה עלי).
האדום יודע מה הוא רוצה ויעשה מה שצריך כדי להשיג אותו, הצהוב יודע מה הוא רוצה להרגיש ויספר את זה לכולם, הירוק רוצה שיעזבו אותו בשקט והכחול רוצה הוכחות. נשמע נחמד, אבל אחרי שקראתי את התיאור המלא בספר (שחוזר על עצמו יותר מפעם אחת), פתאום קלטתי שאני לא מכיר אף אדם שעונה באופן מלא על אחד ההגדרות. התחלתי לבחון אנשים סביבי וראיתי כל מני שילובים חלקיים של צבעים. כאשר תגיעו לחלק מתקדם של הספר (וכנראה אתם לא צהובים), תראו שטומי עצמו אומר שצבעים מובהקים הם רק 5% מהאוכלוסייה.
עכשיו – האם אתם הייתם מנסים דיאטה כאשר הרופא אומר לכם שאחוזי ההצלחה שלה הם 5%?
גם בדרכי ההתמודדות, העצה הכללית הייתה לפנות לצד השני באותו סגנון שהוא פונה אליך, רק באופן מודע ומכבד. או בקצרה: "כמים פנים אל פנים כן לב האדם לאדם". נקודה יפה, אבל איך זה מוכיח את תזת ארבעת הצבעים?
ועדיין, רק התבוננות בסופר (שהוא גם מטפל) מנסה למצוא היגיון בטבע האנושי כאשר האינטואיציה לבדה כושלת זהו תהליך מרתק. חבל רק שכמו בספר "כוחו של הרגל" שסקרתי בעבר, העולם הרוחני והניסיון של טומי לא מרשימים במיוחד.
בקיצור, כמו שאומרים אצלינו במשפחה, "אסור לסמוך על שוודים". יאללה, חוזרים לפרקי אבות.

"אראסט פטרוביץ', חוקר פרטי"
היכונו. אחרי שרלוק הולמס ומיס מארפל הגיע טאלנט חדש לשכונה.
המוח האנליטי שלו מפצח תעלומות לארוחת בוקר, הגוף שלו מכונת קונג-פו מהלכת ופאות הלחיים שלו ממגנטות בחורות ברדיוס של קילומטר.
וטיפלה יותר ברצינות, הסופר בוריס אקונין הוא סופר פורה במיוחד, ואני שמח-עצוב שהתוודעתי אליו רק עכשיו, בעזרת אסופת סיפורי-בלשות קצרים אותם אני הולך לסקור. הספר האוגד אותם הוא חלק מסדרה גדולה יותר הנקראת "תיבת פנדורין" (כלומר, שם משפחתו של הבלש. פטר הוא שם האב כאילו דא) וזה מה שבחרתי אקראית. אז איך התרשמתי מהסיפורים?
דבר ראשון שרואים הוא ידע עצום בתרבויות ותקופות שונות. תורם לכך מן הסתם היות אקונין חוקר באקדמיה של המזרח הרחוק, מה שמסביר גם את אחת המוזרויות של הגיבור שלו. בכלל, אקונין מצליח ליצור סצנות מעניינות עם שכבות היסטוריות בכל מקום על המפה שתיגע בו. וכן, סטטיסטית זה יצא יותר רוסיה, כי מה לעשות היא הכי גדולה

על ברנדון סנדרסון שמעתי לראשונה במקרה, כשהגעתי לכנס אייקון עוד בתקופה ההיא, שאנשים אשכרה יצאו החוצה להפגש. הוא הגיע לארץ לסבב חתימות על ספרים, וכזאת התרגשות סביב סופר מזמן לא נצפתה. עד אז הכרתי בעיקר את סנדרסון שלנו, גאון שירי הנונסנס על כוורותיו וגזוזיו, אבל מסתבר שכמו א.איינשטיין, לפעמים גם לשם יש חשיבות.
אז יצאתי לחקור:
ספר ראשון שיצא בהגרלה היה מסדרת דרך המלכים. וכמו שאומרים, הדרך ארוכה היא ורבה... נא להמנע, זה למתקדמים ואפשר לצלוח עם הרבה סבלנות. מה שאגב לא היה לי בזמנו.
ספר שני, כבר בעידננו אנו, היה אלנטריס. ספר אחד עם שלוש דמויות ראשיות מובילות במקביל,עולם פנטסטי בנוי דיו, עלילה נחמדה ואינטלגינטית וסגירה יפה. התרשמתי.
וכעת הגענו לטרילוגיית הערפילאים. גם כאן סנדרסון בונה עולם פנטסטי שלם, על רקע עידן פוסט-אפוקליפטי המכיל מגוון של יצורים, תרבויות ומעמדות. מדובר בתקופה אפלה למדי, שאפר ניתך בה מן השמיים, ובכל ערב עולים מן האדמה ערפילים מסתוריים, העוטפים את העולם ומסתירים את הראייה לכל מי שמעז לצאת בלילה. לכולם, חוץ מי שיש לו את "הקסם". קסם, המוענק לכל מי שיודע להשתמש במתכות האלומינטיות, הן המנוע הייחודי של העלילה.
כי לברנדון, אם להודות על האמת, אין יכולת מדהימה ביצירת דברים כמו שפה ייחודית לדמויות שלו. עם כל הכבוד, "טריס" ו-"סקאא" (מי תרגם את זה?) לא נשמע מרשים כמו " בן-לילית " או "איש נומנור". גם הדמויות שהוא יוצר הן בעיקר חביבות ואינטליגנטיות. הוא בחלט מנסה ליצור אותן כמה שיותר ריאליות-אנושיות כדי שהפעולות האפיות שלהן לא ייראו מלאכותיות, אבל יש סופרים חדים ממנו בנושא.
הכשרון האמיתי של סנדרסון לטעמי הוא בבניית עולם הקסם, שאת חוקיו המיוחדים הוא מגלה לנו טיפין-טיפין במהלך העלילה, כשתמיד נשאר מקום לעוד. התפתחות הדמויות והעלילה נמשכות יחד עם חקר העולם וחוקיו, וכך אנחנו גדלים איתן. ההתפתחות מובילה לכך שקטעים בלתי מוסברים בספר הראשון (העומד בפני עצמו אגב, שזה יפה), מתבררים בספר השני והשלישי, מה שמאפשר את "אהה עכשיו הבנתי", יחד עם מלא טוויסטים עלילתיים לגיבורינו.
לסיכום ההתרשמות, סדרת הערפילאים סיפקה לי הרבה שעות קריאה מהנות, באווירה שיכול לספק רק החורף. את החתימה כבר פספסתי וחבל, כי מדובר בסופר איכותי, גם אם לא אינשטיין.

2019, ספינה ישראלית מבצעת מחקר ימי בסביבות קפריסין, ומגורשת באופן בלתי חוקי ע"י ספינות חיל הים הטורקי. אותה שנה, צוללת רוסית מתגלה ואז נעלמת מול חופי ישראל. קצת רחוק ומאחור יותר איראן משתלטת על מכלית בריטית, ושודדי ים סודאנים מתנפלים על אוניות בדרכן לתעלת סואץ ברגילה.
אז מי אמר שבים לא חם?
הספר שלפנינו מספר על תקופה מרתקת ומעט נשכחת באיזורנו. תקופה של שודדי ים אכזרים, נפילת אימפריות ישנות לצד גילויי יבשות חדשות, והתגוששות חדשה-ישנה של כוחות על במרחבי הים התיכון.
מצד אחד נח סולימאן המפואר ומצד שני מדינות אירופה כשהדומיננטית שבהם הוא בית הסבורג עם ספרד האינקוויזטורית שבשליטתו. מי יצא וידו על העליונה? אתם תשפטו. בתור קורא שלא חש זיקה מיוחדת (בלשון המעטה) לאף אחד מהמשתתפים, בהחלט היה מהנה לקרוא מתוך גישת "בהצלחה לשני הצדדים".
הסיפור כתוב קולח, עם מפות ואיורים וכמו כן לא מעט הומור בריטי. קרואלי עצמו התגורר ותייר במלטה,טורקיה ולא מעט מהמקומות עליהם הוא מדבר. מהצד הצבאי, מהנה לראות איך לנסיון ותכנון טוב מראש יש השפעה מכריעה על תוצאות הקרב (או מניעתו) הרבה יותר מאשר אגו והצהרות לרוב. כמו כן יש דוגמאות מכביר על מנהיגים אמיצים שמצילים מצב אבוד לכאורה לעומת כסילים שהורסים עמדת יתרון.
עלתה באחת הביקורות טענה שהסופר לא היה "מספיק אובייקטיבי". אני לא מצפה שאדם שרושם על עניין שבוער בו יהיה חסר פניות כמו מכונה. מה שחשוב שהוא גישה הוגנת כלפי כל אחד מן הצדדים, וקראולי בהחלט עומד בקריטריון הזה. אמנם הוא מפרט יותר על קרבות עם נצחון אירופאי, אבל הוא גם לועג להססנות והפלגנות הנוצרית באותה מידה שהוא מבקר את השחיתות והאכזריות המוסלמית. בנוסף, הוא מציין ביושרה שלעתים דווקא שלטון ריכוזי יכול להוציא לפועל תוכניות גרנדיוזיות ומתוכננות היטב שמדינות "מתקדמות" יותר לא מסוגלות להתחרות בו. הסגר המוחלט שהוחל בסין לעומת השתוללות המגפה בארצות הברית הוא דוגמא מודרנית לכך. נראה שהיחידים שזוכים ליחס שלילי באופן קבוע אצל קראולי הם, ובכן, אנחנו. כל היהודים שהוזכרו בספר צוינו בקונוטציה שלילית בהקשר של אכזריות ובגידה.
יצאתי מהספר עם המון פנינים מעניינות. הידעתם שג'רבה, הידועה כיום כ'אי הכוהנים', שימשה בעבר כבסיס פשיטה של שודדי ים? ולא סתם שודדים, אלא השודד בהא הידיעה, ברברוסה. אותו אחד על שמו נכתבו מחזות מוסיקליים ואף מבצע צבאי אחד ידוע לשמצה (עריכה: תיקון, המבצע על שם אדום זקן אחר).
בקצרה, זהו ספר היסטוריה פופולרי ראוי לשמו. רק בגלל הנימה האנטישמית אני מוריד נקודה. הא לך קראולי!