אין אפילו צל של דימיון.

הבנתי, תודה. אני בכל אופן הרגשתי בדמותו של קומנדטורה הכי קרוב לשוגון.

ניסיתי את שוגון והוא היה פיהוק מתמשך, שננטש. כתיבתו המבריקה בקלילותה של מורקמי היא נכס. כתיבתו של קלאוול היא נטל. אבל יש האוהבים את פרוסת הלחם העבשה הזו.

הספר הזה מסקרן אותי כבר לא מעט שנים. מעניין אם זה שאני מצליח לקרוא את ספריו של
הרוקי מורקמי, גם את הכבדים שביניהם, מכשיר עבורי את ההצלחה בקריאת הספר הזה.
למעט העובדה שאולי השפה שלו ארכאית אבל אחרי הכל אני גם קורא ספרות ישנה אז אני
לא יודע אם זה יפריע לי או לא. אני חושב שאני מתישהו אגיע לנקודה שאהיה חייב לבדוק
את העניין אבל בטוח שלפחות לא בתקופה הקרובה. מחשבות, איפה אתה? מה אתה אומר?