ביקורת ספרותית על שוגון (שני כרכים) מאת ג'יימס קלאוול

---

כמו בלאקתורן, גם אני הגעתי ליפן בלי שום צל של ידיעה על הצפוי לי.
שלא כמוהו, ספינתי לא התרסקה אל סלעי הוקאידו. הגעתי לשם בגיל 21 כדי למכור תמונות ולממן טיול במזרח.
ממה להתחיל? מהטכנולוגיה המהממת במדינה בה האנשים חיים לפי מסורת של אלפי שנים והניגוד הנוצר כתוצאה מכך יוצר חברה שאין באף מקום אחר? מהחך שלי, חך של קיבוצניק שהיה רגיל לדייסה וקלופס ולומד לתדהמתו שמכמה חתיכות דג נא ניתן להרכיב גן עדן? מהטירוף של האנשים לכל דבר שנודף ממנו ריח של אמריקה, אחרי שזו האכילה אותם באורניום מועשר? בגזענות המובנית כלפי כל זר - אבל בכמיהה הבלתי נשלטת לדבר עם כל זר - מה שהישראלים מיד תרגמו למכירת תמונות בכמויות כסף בלתי יאומנו? המו"מ שהייתי מנהל עם היאקוזונר השכונתי שכרטיס הביקור שלו שהיה נשלף מהארנק שלי הניס כל שוטר שרצה לתת לי דו"ח?
בקיצור - אחרי 3 חודשים בלתי נשכחים העבודה הזו מימנה לחברתי דאז ולי שנה וחצי במזרח - בין היתר משום שזוגתי הנהדרת הייתה מצויידת בשני דברים שאין ביפן: שדיים גדולים ושיער בלונדיני. אז כדי לעמוד ולבהות בה שילמו היפנים המון כסף על תמונות, כי זה הרי לא מכובד לעמוד ולבהות סתם, לפי המסורת היפנית :)
אבל בואו נדבר על בלאקתורן ועל קלאוול. אני חושב שמאז שקראתי את הספר בפעם הראשונה כילד, ידעתי שיום אחד אגיע למדינה המשונה, מרתקת, ולעיתים בלתי אפשרית הזו.
יש ביפן וליפנים תפיסת חיים שאין בשום מקום אחר בעולם. הסגפנות אל מול הנהנתנות, העבר הנוכח כל כך בכל רגע בהווה ובעיקר היחס האמביוולנטי לזרים.
ומתברר שכלום לא השתנה מאז המאה ה-17. אז תקראו את היצירה הנהדרת הזו ואם יוצא לכם, ממליץ מאוד על כמה חודשים ביפן - עדיף עם ארנק תפוח וחזייה נפוחה. שניהם יעזרו מאוד שם.

» ביקורות נוספות של ליאור
» ביקורות נוספות על שוגון (שני כרכים)