****




בלקת'ורן, נווט ספינות אנגלי על ספינה הולנדית בראשית המאה ה-17, מוצא את עצמו בשוך סערה על אחד מחופי יפן הפיאודלית. נראה שגם אילו נטרפה הספינה אל חופי מאדים, הניגוד בין התרבויות לא היה יכול להיות חריף יותר. בעוד שבלקת'ורן מורגל בדרכים המערב-אירופאיות הישירות, הפשוטות והמובנות לו מאליהן, אין לו ברירה - אם הוא מעדיף את ראשו על כתפיו - אלא להסתגל, באופן חיצוני ובהדרגה גם פנימי, לתרבות היפנית הזרה לו בכל אספקט שהוא.

קלאוול לוקח את נקודת המוצא הרחוקה לאין-ערוך מחיינו כאן במאה ה-21 - אפילו ביפן - ומתאר ביד אמן עלילה פתלתלה ומורכבת להפליא על אדם מערבי הרואה עצמו נעלה ונאור מוסרית וערכית הפוגש תרבות אבודה, חייזרית כמעט, בעלת ערכים נוקשים וחד משמעיים רוויים בניואנסים של כבוד וטקס, שהפוכים בתכלית לערכיו שלו.

הספר רחוק מלהיות מושלם. הוא לא קל לקריאה, עמוס מלל שחלקו נובע מתרגום ארכאי בפונט קטן, ויש בו לא מעט חלקים שהם משעממים ואפילו מיותרים. הגם שההתלהבות של קלאוול מהתרבות היפנית הנקייה, החדה, ומרובת הרבדים ניכרת בכל משפט, קל לראות על שום מה ההתלהבות הכמעט-גורפת מהספר. קלאוול מצליח - גם אם ביותר מדי עמודים - לספר סיפור סוער אך עדין, וגם סקסי ואלים וייצרי וערמומי, וזאת תוך כדי זינוק כמו-קולנועי בין נקודות מבט שונות של הדמויות. הסיפור חי, אפשר לראות אותו, לדמיין אותו מול העיניים, להרגיש אותו. אם את "מלך עכברוש" הוא כתב תוך התבססות אוטוביוגרפית על חייו שלו במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השנייה, לא ברור לגמרי איך הצליח להמציא את עצמו הפעם מחדש ולכתוב משהו כה שונה, רב דמיון, ידעני ופרוע. שאפו.


אני לא אדם שנעלב בקלות. יצא שגם במקרים שבהם עלבון היה מתבקש, בדרך כלל הייתה מצדי לכל היותר משיכה מנטלית בכתפיים. בקריאת הספר הזה חשבתי כמה פעמים איך אילו הייתי חי ביפן בשנים הרחוקות ההן, היה עליי לערוף ראשים רבים כל כך, עד שעדיף היה לי לעשות "ספוקו" ולגמור עם זה :-)


****

התקשיתי להתמודד השנה עם הסמיכות של יום הזיכרון והעצמאות (מהסיבות הברורות) ומחלה נפלה עליי, הרגשתי צורך להתנתק מהכול והחלטתי למצוא מפלט - הפקדתי את עצמי בידי הרומן רחב היריעה - שוגון.

ג'ון בלקתורן, נווט ימי, נוצרי פרוטסטנטי, הופך לאנגלי הראשון שמקיף את העולם ומגיע ליפן.
השנה היא 1600 וקרב ירושה מתרחש בין שני מצביאים דגולים, אישידו וטורנגה, ואינספור משרתיהם הנאמנים למחצה. הנצרות פשטה בקיסרות, על-ידי הישועים הקתוליים שמינו עצמם בין היתר גם כמתווכי המסחר הפורה בין סין ויפן, בשם ולטובת מלך פורטוגל.
לתוך מארג אינטרסים סבוך זה, נקלע בלקתורן, תוך שהוא עתיד להשפיע על גורל המדינה.

הקורא נחשף יחד עם בלקתורן, להוויה היפנית - לטקסים, למנהגים ולנימוסים, להיררכיה החברתית ולהלך הרוח וקוד ההתנהגות הייחודיים במינם. כאילו נחת בעולם מקביל, מבין בלקתורן כי עליו לסגל את עצמו, ללמוד את התרבות ולאמצה כדי לנסות להישאר בחיים.

קלאוול מיטיב להעביר את מידת העוינות והשטנה בין הקתולים והפרוטסטנטיים, ובין המעצמות הקולוניאליסטיות הנאבקות על שליטה (אנגליה והולנד מחד, ופורטוגל וספרד מנגד). עמדתו אודות הכנסייה הקתולית, בדגש על חמדנותה, פשעיה והשלכותיה, ניכרת.
יכולתי לחוש כיצד באותה העת החברה המערבית נחלקה לשתיים, קתולים ופרוטסטנטים, ללא יוצא מן הכלל, וכל מי שבמחנה היריב, נחשב באמת ובתמים ככופר ואויב שהגיהינום הוא ייעודו.

תוך שימוש חלקי בגוף שלישי צמוד תודעה, משכיל קלאוול להציג בפנינו את דמויותיו השונות, מפת האינטרסים והקלחת הרותחת של תככים ותחבולות בה לא ברור מי נגד מי, ומי יבגוד ברעהו.
המפגש התרבותי בין המזרח והמערב מתואר לעילה, תוך הדגשת הסלידה, החלחלה והתמיהה המשותפים לשניים (לברבריים ולילידים כביכול), כמו גם משבר הזהות של בלקתורן כתוצאה מכך.

ליפנים יש שישה פרצופים ושלושה לבבות, לומד על בשרו הגיבור הראשי וכך גם אנחנו. נימוסיהם הכרחיים להמשך קיומם, אך לא חושפים מאום אודות המסתתר במוחם - שאיפותיהם, מזימותיהם ומחשבותיהם האמיתיים. התנהגות זו עלולה להתפרש על-ידינו כצביעות, אך מדובר למעשה בלא יותר מסגנון מחשבה שונה מסיבה תרבותית, שמתבקש כביכול לבקר אותו, אך ניתן גם לכבדו.

התפיסה היפנית אודות מונחים כמו אהבה, כבוד וחובה שונה משמעותית מהמוכר לנו, ולכן גם מרתקת. אין מה לפחד מהמוות, נהפוך הוא, רק על סף מוות, נבין סוף סוף את האושר שבחיים. כל אדם נולד להשקפתם עם קארמה (גורל מוכתב מראש), עובדה המסייעת להשלים עם מאורעות חייו (הטובים והרעים). איני שותף לגישה דטרמיניסטית זו, אם כי אין ספק שהייתה מיטיבה עמי.

נאמנותן הטוטלית של הנשים לבעליהם והצמיתים לאדוניהם, נבנתה באמינות, אם כי בכל זאת ממאנת להתיישב עם הדעת. צייתנות מוחלטת? לכל פקודה? גם אם הינך מושפל שנים או נדרש להרוג את צאצאיך לשווא? עם זאת, מדובר בתקופה ובתרבות אחרת, ובחלק מהבושידו הסמוראי.

איני יכול לתאר לעצמי כיצד מרגיש להפליג אל הלא נודע, מבלי לדעת אם אי פעם תשוב. נהניתי ללמוד תוך כדי הקריאה יפנית בסיסית וגינונים מקובלים, והופתעתי מהקלות בה המסיונריים נחלו הצלחה ביפן, לפחות עד שהוצאו מחוץ לחוק.
תמהתי מה היה קורה לו נפל הנווט האנגלי בידי אישידו, והשתעשעתי מהרעיון בו העלילה מתוארת גם מנקודת מבטו (בסגנון "הצל של אנדר").

לא היה פשוט, אם כי מעניין לעקוב אחר כל שושלות היוחסין והמשמעויות הפוליטיות שלהן.
בשלב מסוים שאלתי עצמי, היתכן וכל בניית המתח והאסטרטגיות המפורטות, הינן לשווא? עבור מלחמה שלא תתממש (או תתואר)?

אני לא יודע כמה מהמנטליות היפנית שתוארה בספר נשמרה, אך זה בהחלט עושה חשק לבקר,
האם זה יקרה?
קארמה, אה?

רומן היסטורי מרשים, מותח ומעשיר,
מומלץ.

עלילה מרתקת, שלמרות אורכה הלא שגרתי, לא יכולתי להניח מהיד וממש הצטערתי שהספר הסתיים.
העלילה מכניסה את הקורא להתנגשות החזיתית בין התרבויות האירופית והיפנית בתחילת המאה ה-17, הניגוד האולימטיבי בין חובת הציות לבין האהבה, מתפתחת לסיפור מפותל של תככים פוליטיים, רציחות, התאבדויות, נאמנויות, בגידות דתות וכפירה והכל תוך כדי כניסה לראש של הדמויות הראשיות בצורה עשירה ומרתקת.

לא מזמן קראתי אותו שוב. 1000 עמודים בשני כרכים ואין רגע דל. קלאוול מפליא לתאר תרבות זרה דרך עיניו של הנווט בלאקתורן, אנגלי בן המאה ה 17, איש ים הגאה ביכולתו המקצועית, אינטליגנטי ומנהיג, שחי (כשהוא ביבשה) בלונדון - עיר סואנת ומלוכלכת, שהשמירה על עקרונות של נקיון ויופי ממנה והלאה, המגיע בדרך מקרה לחופי יפן שהיתה אז מסוגרת מפני זרים, וצריך להתמודד עם פוליטיקה זרה לו, מניעים שהוא לא מכיר ואורחות חיים שכל חינוכו נוגד אותם (רחצה שחושפת את הגוף למחלות! אוויר צח בלילה! אוכל במשורה, בלי בשר!)

קלאוול יליד אוסטרליה כתב את הרומן המפורסם ב 1975, והצליח לתאר את התרבות עליה כתב בצורה כה אמינה שההרגשה היא של מישהו הכותב "מבפנים" ומצליח להעביר את התרבות וגם לקבל את הצדדים הרצחניים שלה - אלה שלאדם שחונך על עקרונות היהדות-נצרות נראים ברבריים ומוזרים. הוא אינו שופט את התרבות הזרה (אולי הוא קצת מאדיר אותה, אפילו) ומפליא להעביר את גווניה העדינים. על הדרך הוא מעמת את שתי התרבויות בנות המאה ה - 17 וברור מי יוצאת כשידה על העליונה...

הספר עוסק ביכולתו של היחיד לשנות את גורלו (מה שמשאיר את קלאוול בצד התרבות המערבית, עליה גדל. התרבות היפנית המתוארת בו אינה מייחסת שום חשיבות למעשי היחיד, אפילו הוא שוגון). הוא גם מתייחס לכוח שיש לחברה הרותמת את יחידיה לאינטרס שלה. אבל קלאוול, מהיותו מערבי, מספר סיפור של גיבור עימו אנו מזדהים ולא של החברה. הספר - גם בקריאה שנייה - כתוב טוב, מעניין ומשכיל. לדעתי אחד הספרים הבודדים המצליחים להביא את תרבות יפן האותנטית שנכתבו על ידי סופר מערבי. נהניתי ממנו גם הפעם, וכדאי למי שעוד לא קרא או מי שקרא מזמן לקרוא אותו.

אני חושבת שרק בפארק השלום בהירושימה התחלתי להבין. לפני כן היו לא מעט דברים, קטנים, אבל לכל אחד מהם התייחסתי בנפרד. אבל שם, מול אישה אחת, בערך בת גילי, שתיארה בפני תוך שאנחנו הולכות בשבילים של הפארק את המימדים האיומים של הזוועה באמצעות הרבה מאד פרטים טכניים, שלא תיארה לא קורבנות וגם לא נוגשים, אלא דיברה על טמפרטורות, על תהליכים כימיים וביולוגיים, על איך בוחרים מטרה, על מה הושג ומה לא הושג, התחלתי להבין שזו באמת תרבות אחרת וכל מה שהספקתי לקרוא מאז שעליתי על המטוס בתל אביב ובשעות הארוכות בפרנקפורט ואחר כך בטיסה לאוסקה ומידי פעם בערבים, הכל רלוונטי גם כאן ועכשיו, עם האישה הזאת והאופן שבו היא מספרת לי על הפצצה בהירושימה.

כששאלתי אותה באיזשהו שלב אם ביפן מציינים את היום הזה, איזה יום אבל לאומי אולי, היא הסתכלה עלי קצת מופתעת. אנחנו עושים פה איזה טקס קטן, בפארק השלום, שום דבר לאומי, היא אמרה. ואני הייתי קצת מופתעת.

אף פעם לא רציתי לנסוע ליפן למרות שהיו לא מעט הזדמנויות. קודם כל החברים שלי נסעו כדי למכור תמונות באוסקה ואז אח שלי עבר לגור בקיוטו למשך שנה. אחר כך גם בן הזוג שלי בילה בהאצ'ייוג'י רבע מהזמן במשך כמה שנים ולא הפסיק להגיד לי בואי, ולא רציתי. גם עכשיו זה לא היה יעד שאני בחרתי. הילדים רצו. זרמתי.

ואני מרגישה כאילו טיילתי פעמיים. טיול אחד במאה העשרים ואחת, זאת עם האסלות המחוממות והשינקנסן ומסכי הענק והתאורה המטורפת והמכונות והאנימות, זמן שבו אפשר לראות המוני אנשים, צעירים מאד ומבוגרים מאד, רצים בבהילות לקראת משהו ולהגיע לשם אחריהם רק כדי לגלות שהם כולם, באמת המונים, מרוכזים במסכי הטלפונים הניידים שלהם, מנסים לתפוס איזה פוקימון, והטיול השני שמבליח כל הזמן, לא רק כשאני קוראת את הספר, אלא גם תוך כדי השיחות וההתבוננות באנשים ובכל מה שמסביב, בנקיון הבלתי מתפשר, בבתים הצפופים, בדרכים הקשות, בטקסים שהם עורכים, טיול שאני מניחה שבלי לקרוא את הספר את חלקו הייתי מחמיצה.

בלקתורן, נווט אנגלי, נטרף עם ספינתו לחופי יפן במאה ה 17. שלא כמו יתר הזרים שנמצאים שם, ההולנדים שהגיעו איתו והפורטוגלים שהיו שם לפניו, בשל הידע שיש לו, על הים, על כלי נשק ועל מלחמות, והעובדה שהוא יכול לשמש כלי במשחק הפוליטי שמתנהל בין השליטים היפניים, הוא לומד את השפה ואת התרבות, ומשום אופי הקשרים שהוא יוצר, קשרים שיש בהם כבוד ואהבה, אין ביחס שלו, אל התרבות ואל האנשים, היהירות הקלגסית שמאפיינת את האירופאים בבואם במגע עם כל מי שלא נברא בדמותם.

1000 עמודים מסעירים שתחת מעטה רומנטי פורשים תרבות וערכים באופן ששום מדריך תיירים לא יוכל אף פעם לעשות.

אם ספר מתחת לכל ביקורת הוא ספר שאינו ראוי לשום ביקורת,
זה אומר שביקורת מתחת לכל ספר היא ביקורת שאינה ראויה לאף ספר?
ואם היא לא ראויה לאף ספר, האם זה הופך אותה לביקורת מתחת לכל ביקורת?
אבל מהי ביקורת מתחת לכל ביקורת, האין זו הביקורת הראשונה בדף הראשון בסימניה, קבורה תחת כל הבאות אחריה?

מדוע יש ספרים שראויים לביקורת אך אינם זוכה לה? מדוע ספרים רבים שהם מתחת לכל ביקורת זוכים להרבה ביקורות? ומעל הכול – מה הופך ספר למעל לכל ביקורת? כזה שכמעט כולם אומרים עליו יחדיו שהוא מדהים, סוחף, עוצר נשימה, חובה, בלתי-נשכח, כמו שוגון?

האמת, קראתי את הספר מזמן, ומרוב עונג כל מה שהצלחתי להפיק הייתה מחרוזת סתמית של נפלא, נהדר, מרתק, עשיר...
והנה חזרתי שוב, שנתיים מקריאת הספר ועם אותה מחרוזת סתמית אך כנה, נחושה שתחת שהספר הזה - תהייה גם ביקורת נלהבת שלי.

שוגון מורכב משני כרכים, כ-1000 עמודים צפופים. אילו פורסם היום היה מכיל כ-1300 עמודים. מיטיבי קרוא אינם נרתעים מעמודים רבים כל כך לו מדובר בספר מרתק. לא כך המצב בספר שלפנינו.
אני לא נוהג לסקר ספר שלא קראתיו עד תומו. בתחילה קראתי את מלך עכברוש, ממנו לא התרשמתי ביותר. שוגון הוא ספר מפורסם מאוד ולכן חשבתי שכדאי לתת לו סיכוי. נתתי עד עמוד 340 ונשברתי. שליש זה די והותר כדי להבין שאין תקווה.
הספר עמוס מלל, לא בשל כמות דפיו, אלא מלל עודף, דיאלוגים שאינם נגמרים וניסיון ללמד את הקורא כיצד בני העולם המערבי אנגלים-פורטוגלים-ספרדים הם עמים ברברים וגסי רוח, ואילו היפנים מעודנים, אוהבי חיים, בעלי קוד התנהגות מוקפד, חובבי סקס מכל סוג ומין, אוכלים מעט, מתרחצים הרבה ושוחרי כבוד. הכבוד מביא אותם להתיז ראשי יריבים כעניין של מה בכך, כי הם הרי סמוראים – לוחמים ללא חת – ולבצע מיני התאבדויות על התנהגויות לא הולמות.
קלאוול מקפיד ללמד אותנו מיהם היפנים הללו. הבעיה היא, שאותם יפנים כלל לא קיימים יותר, אפילו לא אותם היפנים, שמדינתם נסגרה בפני העולם עד לפני מאה ויותר. סיום מלחמת העולם השניה, וליתר דיוק, הטלת שתי פצצות האטום, שינו את היפנים לבלי הכר. רוצים להכיר יפנים? קראו את שפרה הורן בחוויה יפנית, או את זיכרונותיה של גיישה, את בן-עמי שילוני ואפילו את בננה יושימוטו והרוקי מורקמי. רוצים לסבול קשות ולא להבין כיצד נפלה עליכם הצרה הזו, קראו את שוגון.
שוגון הוא ספר מתיש, גס רוח, ארוך כאורך הגלות, מתחכם ולא חכם והגדול בפשעיו, נכתב ע"י במאי סרטים. למה זה פשע? משום שבכל כמה עמודים יש פאוזות רבות משמעות, היכולות להיות עצירות רבות משמעות בסרט, מה שמגביר את הדרמה ומעלה את לחץ הדם. בספר זה פשוט מתיש, מה גם לצלוח ים של טקסט ששיאיו מועטים. אחד השיאים, תרתי משמע, זה הצחקוקים של הנשים היפניות הזעירות לנוח השטרונגול המתגלה במלוא אורכו של האנגלי הברברי. זה קלאוול במיטבו.
ועל מה הספר? על בלאקתורן, נווט האניה, שהגיע עם ספינתו נציגת בריטניה/הולנד אל חופי יפן בשנת 1600. ההגעה היא מקרית, רוב המלחים כבר מתו ממחלות ורק קומץ נותר. הנווט הוא בדרך כלל אדם יקר ערך במסעות שכאלה ובלאקתורן נשבה ע"י טורנגה, החזק באנשי הצבא היפנים, סמוראי כמובן, המתכוון להתחזק עוד יותר בסיוע המסחר בים. נשמע דרמטי? רק חשבו על זה: עורך מודרני היה מוריד 80-90% מהטקסט, מזה היה נותר ספרון של מאתיים ומשהו עמודים מרווחים מודרניים. הספר היה הופך לספר נוער ואז היה צריך להתמודד מול משחקי הרעב ולקוות שיהיו קהלים מפוצלים הקוראים גם את משחקי הרעב וגם ירודונים כמו שוגון. אז היה צריך לחכות לדמדומים ולקוות שכמה מאלה המבקרים בתיכון לילה יעדיפו גם את שוגון.
אשליות.

רק ספר. לא לראות את הסדרה.
תנו לדימיון להשתולל

יצירת אומנות.

גאונות מטורפת שלוקחת פסיק קצר מההיסטוריה האמתית של יפן ואירופה, ובונה סביבו עולם שכאילו לוקח אותך במנהרת זמן כדי שתחיה את מה שקרה שם ותבין.
ביצירת מופת אומנותית לא משנה אם אתה אוהב את הנושא או לאו אתה פשוט מבין, מבין שנתקלת במשהו מיוחד, שיגרום איזה רטט במרחב זמן שלך, ויעשה לך משהו בתת מודע, שאחרים לא יכולים לעשות.

שוגון הוא כזה.
עצב ירד עלי שסיימתי את 1000 עמודיו.
כי כאילו בבת אחת שלפו אותי מהעבר.
כי החיזיון נגמר.
וכי הבנתי מה חמקמק המושג תרבות, וכמה סובייקטיבי הוא. כמה חיים פשוטים, אלימים ונקיים ניגפים בקלות מול סיבוך חמדן מלוכלך ואלים יותר. כמה כולנו את את הופכים להיות אותו הדבר.

ההיסטוריה מרתקת אם מספרים אותה נכון.

אפשר לעשות את זה כך:
"חוזה טורדסיאס נחתם ב-7 ביוני 1494. בחוזה נקבעה חלוקת העולם שמחוץ לאירופה בין האימפריה הספרדית והאימפריה הפורטוגזית - כחוצץ בין שתי האימפריות נקבע קו האורך 46° 37' מערב. ההסכם קבע כי הארצות שממזרח לקו יהיו תחת שלטונה של האימפריה הפורטוגלית, ואילו אלו שממערב לו - תחת זו הספרדית. ההסכם אושר בשנת 1494 בידי ספרד (2 ביולי) ופורטוגל (5 בספטמבר)."

ואפשר לעשות כמעשה שוגון. לספר סיפור מרתק מלאי צבע, על החיים של היפאנים ב-1600 – שדרך אגב שומעים שאיזה איש זקן, שהברברים קוראים לו אפיפיור, שחי באיזה עיר מזוהמת בחצי אי קטנטן בשלולית ים-התיכון החליט לאשר את חלוקת העולם בין שתי מדינות. ושהם, היפאנים, שייכים לפורטוגל של רונאלדו.

אפשר באותו אופן לנסות לדמיין איך היינו מגיבים, אילו בקטריה שלא גילינו עדיין, על אסטרואיד שמקיף את מערכת השמש, החליט שמושבת הבקטריות אומף תקבל את כל כוכבי הלכת כולל כדה"א, ואנחנו בתוכו.
מגוחך הה? – לא ממש... זאת ההיסטוריה שלנו.

אז אם אתם כמוני, זקוקים לטיט של דמיון, ועדשות רחוקות ראי, כדי להדביק את לבני העובדות ההיסטוריות היבשות כדי שיצרו מבנה שאפשר להבין... שוגון הוא היצירה המושלמת לכך.
ואם לא, ורוצים רק סיפור הרפתקאות טוב... שוגון הוא היצירה המושלמת לכך.

ספר מעולה - חמש חרבות סמוראים בסולם הקרמה.