ביקורת ספרותית על ספינות של קרבה מאת רווה שגיא
ספר בסדר

---

ספר אחר, מושך,עם הרבה אבל..
באחת מתקופות השירות במילואים במוצב בבקעה, הגיע אלינו עיתונאי לשהיה של יממה.
העיתון עבר שינוי מתכונת ממאמרים ארוכים וכבדים, אל כתבות קצרות יותר ותמציתיות.
ובאמת , כיום מתחרה העיתון הזה עם תמצית הצעקנות,כתיבה מקוצרת שדורשת מספר אלמנטים:
- משיכת תשומת לב.
- מיצוי שבמיצוי של הנושא הנכתב.
- חד צדדיות.
היום אני מרפרף בעיתון זה ומסיים אותו בזמן קצר ביותר. בהרבה מקרים איני זוכר מה בדיוק נכתב שם.

לפעמים אני שואל את עצמי : מדוע אני לוקח אותו ליד בכלל, והתשובה, הרגל, סקרנות, יצר החטטנות , הצורך להיות בענינים.
זאת ההרגשה שלי בתום קריאת ספר זה.
כל סיפור הוא בין שניים לארבעה עמודים. והקיצור הזה מחייב צביעה עזה עם פואנטות.
לזכות הכותב יאמר כי יש בו תובנות.אמיתיות ובהרבה מקרים , בעלות תוכן.
אין בו תיאור דמויות ומקומות , זמן ומרחב, אלא אם כן הדבר משרת את הפואנטה.
בסיום הספר, כל הדמויות המשניות לוטות בנוכחות של ערפל , חסרות אישיות ספציפית, למעט, אולי המתאבקת שנוסעת לסין, שגובהה 1.90 מטר.
גם הדמות הראשית מעורפלת מעט:, מסכן, נבעך נצחי, חסר יוזמה ונגרר אחר הארועים.

לעתים היתה לי הרגשה כי בעצם הספר הוא לקט אטיודים בקורס כתיבה יוצרת, או סקיצות ראשוניות לפירסומת.

ובכל זאת מדוע שווה לעיין או לקרוא בו?
- הספר קצר, והסיפורים קצרצרים כל שבהחלט ניתן לעיין בו.
- הסיפורים גדושים בתובנות וביטויים מיוחדים.
לדוגמה:
- "זה שאמרת לי כי אהבה היא כמו יד קטועה, גם כשהיא כבר לא שם, עדיין מרגישים אותה".
-"מרירות היא מחלת זיקנה, ואני הזדקנתי מוקדם, ועד גיל שלושים ושש כבר פשו גרורותיה בכל אברי גופי."
- " נמאס לי להרגיש לבד ביחד אתך, אפילו שתמיד אמרת ככה".

ממליץ לעיין בספר לכשיזדמן.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על ספינות של קרבה