“עבר שבוע מאז שסיימתי לקרוא את הספר, באותו יום שבת שרבי, בזמן שהשקיעה הייתה בעיצומה ושירת הברבור של השבת נשמעה חרישית. סיימתי את הספר אבל רשמיו נותרו בי והדהדו בי, וכאשר הגיעה שקיעה אחרת של כניסת שבת זו, ראיתי את הספר מונח על המדף, מעל שורת ספרים אחרים – ישנים, דפדפתי בו לרגע, כמו אדם החוזר אל מקום שהיה בו לא מזמן ומנסה לשחזר את מאורעותיו ורשמיו מאותו מקום, והתיישבתי אל מול צג המחשב והתחלתי לכתוב. ברקע נשמעה מוזיקת אינדי בארשבעית, ענוגה ונוגה והדף הלבן בוורד החל להתמלא במילים שהתגבשו לכדי משפטים, עם פסיקים ונקודות.
הספר בנוי מסיפורים קצרים, מרביתם בגוף ראשון, הממחישים מעין אוטוביוגרפיה סמויה ונסתרת. תחושת ה 'אני' ממחישה איזו הזדהות קוסמית, שהקורא מתקשה לדלג עליה. בכל מקרה, אני התקשיתי.
הסיפורים מדברים על אהבה, אושר, הניסיון לקבל אהבה או להשיג אושר, אם בכלל. ישנו סיפור מסגרת מסוים, על אדם שהתגרש ואשתו שהתחתנה שוב, אך הדברים מפותלים ואינם חד משמעיים. קמטי החיים ניבטים בין השורות, והדקויות הקטנות גורמות לריגושים שונים, ולמעשה, להזדהות ואמפתיה. המספֵר נקשר לדמויות עימם הוא בא במגע, והמגע עימם הינו חשוב לחייו שלו, לממשות שלו, לרגשות שלו.
הכתיבה של רווה שגיא, מרגשת וסוחפת. כתיבה חכמה. כשהוא כותב בסיפור 'גונדוואנה' על הגעה לראיון עבודה: "זה היה באחד ממגדלי הזכוכית האלה, שכל מי שעובד בתוכם מחויב להרגיש נורא חשוב, כי מבחוץ כל מה שרואים הוא רק השתקפות", למעשה הוא מדבר על הנוכחות בחייו הוא, וזה מתקשר לתשוקה שדעכה בינו לבין האשה שהוא מדבר עליה בתחילת הסיפור. ובסיפור המקסים 'הילד של השכנים', הכנות מהולה עם אמת ושקר ואינך יכול שלא להתפעם מהמילים האלה: "השקרים השנואים עלי ביותר הם אלה שאתה מספר לעצמך. כי אז, כשהאמת נגלית, אתה נשאר עם הרגשה כאילו פשטו ממך את עורך". אלו פנינים שהולכים ונגלים לאורך כל הסיפורים. לעיתים יותר ולעיתים פחות. אבל הם שם. קיימים. מהדהדים. נושמים. משפיעים. מרגשים.
כשהבטתי בכריכת הספר ובשמו 'ספינות של קרבה', עלה בי איור, של ספינה על ים, כאשר רק קווים דקים בעיפרון ממחישים את הספינה, הים והגלים, וחשבתי על משט רגוע בים, אבל גם על בדידות כלשהיא, על לבד בתוך העולם הגדול. הסיפורים של רווה שגיא, קשורים לבדידות זו וניכרים בערגה, תשוקה, חיפוש אל עבר אושר ואהבה מושגים או בלתי מושגים.”

“רווה שגיא כותב בספר זה סיפורים קצרים. כל סיפור כולל מעט מאוד עמודים. לפעמים שני עמודים. הסיפורים מתארים יחסים בין גברים לנשים, עבודות בהם הגיבורים עוסקים. עוד נושאים שעולים בספר היפה והעצוב הזה הם מוות, זיקנה, חוסר תוחלת, כעס והרבה מחשבות שעוברות בראשן הטרוד של הדמויות. היחסים בין המינים מורכבים וכוללים עליות ומורדות. הסופר כותב בצורה עדינה ורגישה על הנפש האנושית ועד כמה היא מורכבת. אני חייב לציין שמאוד נהניתי מהספר וחשתי קירבה רבה לדמויות.
לצד הדיכאון והעצבות בספר יש גם הומור ורגעים של שמחה. כל הדמויות בספר מחפשות אהבה ואושר.”

“כבר אמרתי את זה לא פעם - סיפורים קצרים לא מדברים אליי, הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שאני לא מספיקה להבין את הדמות ומיד נגמרת לי כל החוויה איתה.
אבל ספר, כמו הספר של רווה שגיא גורם לי לתהות שמא מסתתר לו איזה יופי בסיפורים קצרים, שמא אני מפסידה כשאני לא קוראת יותר סיפורים קצרים.
סיפורים קצרים הם חוויה אחרת לגמרי! העובדה שמצליחים להכניס כל כך הרבה אל תוך שניים עד שלושה עמודים גורמת לי לפקפק בכל אותם הספרים המכילים 300, 400 עמודים ושבעצם לא אומרים לי כלום.

רווה שגיא הוציא קובץ של סיפורים שמדברים על היחסים בין האדם לאדם, רובם על דגש האינטימיות שיש בין שני אנשים או יותר. את היחסים הקרובים-רחוקים שאנו חשים לעיתים לאדם כזה או אחר וכיצד אנו רואים בעצם כל יחס כזה או אחר ביננו לבין אדם מהמשפחה שלנו, לבין בן או בת הזוג שלנו, הילד שלנו, מכר קרוב וכו׳. ישנה נגיעה כמעט בכל ספקטרום היחסים וחדירה לנפשו ופרטיות מחשבותיו של אדם וכל זה נעשה, כפי שכבר ציינתי, בין שניים לשלושה עמודים בממוצע לסיפור.

לא אשקר, ישנם סיפורים שלא הצלחתי לחבר את עצמי לראש של הדמות, אבל היופי זה שאף אחד גם לא הבטיח לי שזה יקרה. ולעומת זאת, היו סיפורים שאחריהם אמרתי שאני חייבת הפסקה קטנה לפני שאעבור לסיפור הבא מכיוון שהם באמת התיישבו לי בנקודה שגרמה לי לחשוב לתהות הן על הסיטואציה והן על הדמות או אולי אפילו רק על אחד מהדברים.

אני חושבת שיש פה ספר טוב, רווה שגיא הצליח להכניס בתוך ספרון קטן, מעט מילים עם הרבה משמעות. ואני חושבת שכדאי לנו לעיתים להניח את הספרים הכבדים מהידיים לקחת ספר כזה לחשוב שנצלח אותו בשעה אבל אז להיכנס עמוק לתוכו ולתוך הסיפורים ולהתעכב עליהם.

בין הסיפורים שאני אהבתי: האבולוציה של הצילום, אף אחד לא ידע, חדר חושך, חברה של סבא.

ממליצה!”

“אנתולוגיית הסיפורים הקצרים של שגיא רווה דיכאה לי את הצורה. וזה גם מה שכל כך מופתי בה. חתיכות של חיים במשבר שמקבלות טיפול בנזעי זיכרון, התרפקות מדכדכת על הבלתי מושג, הכרה איטית ופתטית בנחיצותו של עיבוד אוטומטי את תהליכי הניוון הרגשי מהן סובלות שלל הדמויות, למשל זו של אישה נטולת שם (כמו כמעט כל דמות בספר) ששוכבת עם בן זוגה האטום רק כי זו הדרך היחידה להוציא כעסיה על היעדרו מרצונותיה האמיתיים: ''אחרי שיצאתי מריאיון העבודה, הלכתי למוזיאון. הוצגה שם מכונה שבנה אמן צרפתי, שמדמה מערכת עיכול. בצד אחד של המכונה יכלו המבקרים להאכיל אותה ובצד השני הופרשה צואה. הסתכלתי על כל שלבי התהליך שהוצגו בשקיפות מסריחה וחשבתי לי, הוא צודק. הכל חרא.''”