"מציאות אחת לכולם!!", ברנע מליטציץ' קרא את משפט הפתיחה בקול רם תוך כדי שהוא מרים ומותח את שתי ידיו לכיוון התקרה, בזמן החזרה במשרדו ל -יש האומרים- הנאום החשוב ביותר בכל חייו.
בכל פעם לפני נאום גדול הוא נוהג לבקש מעוזרו דן קרוקובלצקי שיכין לו קפה שחור ללא סוכר, אך הפעם דן לא היה שם. ברנע קיבל את הבשורה מאשת יחסי הציבור שלו דלילה בראון, היא מסרה לו את הבשורה כשעה לפני הנאום הגדול- דן קרוקובלצקי או בשם הקיצור שלו בלשכה -קרוק, נמצא מחוסר הכרה בחנות יד שנייה עתיקה.
ברנע שאל את דלילה מה לעזאזל קרוק חיפש שם, ודלילה אמרה לו שם שהם לא יודעים עוד דבר, אפילו לא מי היה בעל החנות מכיוון שקרוק נמצא שם שוכב לבדו כשהחנות ריקה מאדם וגם הבעלים של החנות לא היה בה, וגם לא אף מוכר. רק במקרה זה לא יצא לתקשורת כי הלשכה קיבלה טלפון ממישהו שיש לה בתוך המשטרה, מנקה רחובות עבר בשעה מאוד מוקדמת סמוך לחנות וראה שהיא פתוחה הוא מצא את קרוק שוכב שם כשעליו מונח דף לבן שהדבר היחידי שרשום עליו היו שמונה ספרות, דלילה לא ידעה לענות לשאלתו של ברנע לגבי היו מה אותן ספרות, או מה הפירוש שלהן.
ברנע שאל אותה מה מצבו העדכני של קרוק ודלילה מסרה לו שאין שינוי, ושכרגע אין הערכה למתי הוא יתעורר, אם בכלל.
ברנע שתק, לקח את הדף שלו עם הנאום ולא הסיר ממנו את עיניו, הוא לא הסתכל על דלילה כשהוא אמר לה שהוא חייב להמשיך בחזרות, הוא לא יכול להרשות לעצמו לבטל את הנאום החשוב של חייו.
דלילה הנהנה עם הראש בחיוב ואמרה לו שהיא מודעת לעניין ושהיא לרגע לא חשבה על האפשרות כזו. כל הלשכה עבדה יותר מידי קשה בשביל להגיע לרגע הזה ושהיא בכלל לא ידעה אם היא עשתה את ההחלטה הנכונה כשהיא סיפרה לו על זה, היא חיכתה שהוא יבטל את הספק שהיה לה בעצמה. ברנע מליטציץ' הרים את ראשו מן הדף והסתכל עליה לכמה שניות ולא אמר דבר, דלילה הבינה שהוא חושב שהיא הגיעה להחלטה הלא נכונה, כך הוא מתנהג כאשר מישהו בלשכה עושה טעות, בשתיקה רועמת. לאחר דקה דלילה ביקשה לעזוב את החדר והשאירה את ברנע במשרדו עם נאומו, מיד לאחר שדלילה עזבה את המשרד, ברנע הניח את נאומו על השולחן, הניח את ידו על שפורפרת הטלפון, הוא חשב לכמה שניות אם לבצע את השיחה או לא.
המשך בשבוע הבא
נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים
נכתב לפני 10 שנים ו-3 חודשים
מיד אחריי שרונה אמרה לי "אני חייבת לספר לך על חלום מוזר שהיה לי עליך" היא מאוד נבהלה, הסתובבתי לראות את מה שהיא ראתה, והבנתי.
באותו היום אני קמתי בשעה 8 וחצי בבוקר כרגיל , זאת השעה שאני בדרך כלל קם בה . המנהג הקבוע הוא לקום לתת כמה מתיחות לצעוק תוך כדי שאני מפהק , לצאת מהחדר ולפנות ימינה לשירותים , לדפוק בדלת לראות שאין שם אף אחד , לצחצח שיניים , לשטוף פנים ולהתבאס מול המראה שאני צריך עוד פעם להתגלח.
אמא שלי הייתה במטבח היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה , אמרתי לה שאני אכין , אני אוהב להכין לעצמי את הקפה , אני אוהב איך שאני עושה אותו ולא אף אחד אחר , אני כל פעם אומר לה את זה והיא כל פעם שוכחת . אני לא גר עם אמא שלי , אבל הפעם נשארתי לישון בבית אז את אותם דברים שעשיתי בבית שלי אני עושה גם בבית שלה . אז עשיתי קפה וכמו כל בוקר שתיתי אותו לאט , וקראתי את העיתון , אמא שלי מנוייה לעיתון הזה כבר שנים ואני כל פעם אומר לה לבטל אותו כי היא לא באמת קוראת ואף אחד בבית לא באמת קורא ושאפשר לחסוך קצת כסף וחוץ מזה זה המון לכלוך וכל פעם כשאני מגיע הביתה זה נופל עליי לפנות את העיתונים לפינת המחזור שלהם וזאת הרבה עבודה בשבילי . היא אמרה לי שהיא צריכה להתקשר ולבטל ,זה כל פעם מה שהיא אומרת לי כשאני אומר לה לבטל את המנוי וכל פעם כשהיא כן מתקשרת היא מאריכה את החוזה איתם בתמורה לכך שישלחו לה איזה מגזין שגם אותו היא לא באמת תקרא . "דן, אני חייבת לספר לך על חלום שהיה לי בלילה ." זה קורה כל פעם שהיא חולמת איזה משהו מוזר ,היא מרגישה את הצורך בלספר לי את זה , ואת האמת כל פעם שהיא אומרת לי שהיא חלמה חלום מוזר אני נהיה סקרן ושואל אותה מה קרה בחלום , האמת שלפעמים באמת יש לה חלומות מוזרים . אז שאלתי אותה מה קרה בחלום .
" אבל אני לא רוצה שתיבהל דן , זה היה סתם חלום , אולי תוכל אפילו לפרש לי אותו כמו שאתה תמיד עושה . " אני תמיד אוהב את הדרמתיות שלה כשהיא מדברת על החלומות שלה ועל זה שאני אפרש אותם , כל פעם כשהיא מספרת לי על איזה חלום שיש לה אני פשוט מוציא את המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש כאשר היא מחכה לפירוש שלי וכל פעם כשהיא שומעת את אותו הסבר היא תמיד מוצאת בו ממש היגיון ואומרת לי שאני כל-כך חכם , זה באמת גורם לי להרגיש חכם אבל אני יודע שאם מישהו אחר היה שומע את ההסברים שלי הוא לא היה תופס ממני יותר מידי חכם .
ביקשתי ממנה להמשיך ולספר לי על החלום שלה ושאני לא אבהל. "אוקיי אז קודם כל בחלום אתה ממש קטן , כלומר אתה דן הקטן , אתה בן 4 או 5 ,ממש ,ממש קטן. ואתה עומד ליד אסלה עם מים ומתחיל לשטוף פנים עם המים של האסלה ואני בחלום עומדת לידך ומסתכלת עליך ולא עושה כלום לגבי זה . לאט ,לאט דן, אתה נכנס יותר ויותר לתוך האסלה עד שכל הגוף שלך נמצא ממש בתוכה, בתוך האסלה, עד הרגליים שלך ואני עדיין לא עושה כלום ופשוט עומדת ומסתכלת עליך ורואה מה אתה עושה ועדיין לא עושה כלום, ואז משום מקום מגיע איזה בן-אדם שאני לא יכולה לתאר לך אותו אז אל תבקש ממני , כי אני לא רואה אותו , אני פשוט יודעת שהוא שם, אני מרגישה אותו. הוא בא אל האסלה ופותח את המים או שהוא עושה איזה משהו שגורם למים לזרום להם ולאט לאט, דן אתה נעלם ביחד עם המים עד שאני לא רואה אותך יותר . אתה נעלמת או טבעת , ואני מתחילה בחלום לבכות ולבכות ולצעוק שמישהו יעזור לי אבל אף אחד לא בא ואני פשוט נשארת שם, לבד , ומחפשת אותך ולא מוצאת, ואני לא יודעת מה לעשות ואז התעוררתי ."
אני לא ידעתי מה להגיד לה , ממש לא ,בדרך כלל יש סוג של היגיון בחלומות שהיא חולמת אבל החלום הזה היה גדול עליי , לא היה לי מושג מה הוא אומר , עברו לי כל מיני מחשבות בראש בעיקר הקטע שאולי היא פשוט דואגת לי ובגלל זה היא חלמה את אותו חלום אבל לא ידעתי למה היא חלמה שאני בגיל כזה קטן ולמה זה בשירותים ומי זה האיש הזה שפתח את המים וגרם לי לטבוע , אז מה שעשיתי התחלתי לצחוק . " יופי ידעתי שתצחק דן , אבל אני אומרת לך עכשיו זה אולי מצחיק אותך אבל אני קמתי באמצע הלילה ואני הרבה זמן לא זוכרת שקמתי ככה מבוהלת מחלום באמת שלא . " אני המשכתי לצחוק עוד קצת ואז אמרתי לה שזה בטח כי היא דואגת לי או משהו כזה ושזה באמת חלום מוזר , מוזר מידי אפילו בשבילי בעיקר העניין עם האסלה , בכל אופן נתתי לה איזה פירוש שלא ממש התכוונתי אליו, כל מיני מילים שיצאו לי מהפה שנתנו לה מסתבר הסבר הגיוני לפירוש של החלום כי אחריי שאמרתי את מה שאמרתי לה היא נרגעה ושאלה אותי את השאלות הרגילות – אז מה אתה עושה היום, מה התוכניות שלך, מה עכשיו דן, מה עכשיו.
לא ציינתי את זה אבל הייתי בתקופה שבוא נגיד ככה לא היה לי טוב בה אחרי משבר קטן, קטנ-טוש מה שנקרא . אמרתי לה שיש לי הרבה תוכניות רק צריך להחליט על אחת מהן, ביקשתי ממנה את האוטו ,היא שאלה בשביל מה , אמרתי לה שאני צריך לסדר כל מיני עניינים היא הסתכלה עליי במבט מודאג ואמרה לי שהמפתחות במגירה, הם כמובן לא היו שם, הם היו על השולחן ליד המחשב, היא אף פעם לא יודעת איפה היא שמה את המפתחות של האוטו, אחריי כמה דקות ששנינו חיפשנו את המפתחות , אני מצאתי אותם איפה שמצאתי אותם ואז היא אמרה לי שהיא אמרה לי שהיא שמה אותם על השולחן, יצאתי מהבית והתנעתי את האוטו, חשבתי לעצמי על איך לעזאזל היא הגיעה לשירותים בחלום שלה.
הרמתי צלצול לקובי, לא דיברתי איתו כבר כמה ימים והייתי צריך איזה משהו לשפר לי את המצב רוח קצת, כל פעם שאמא שלי שואלת אותי מה יהיה מה יהיה אני נהיה עצבני, מצוברח , לקובי יש בדרך כלל אחלה סיפורים שבעיקר מתרכזים בו אבל הם משפרים את האווירה, נותנים אנרגיה משהו.
לא היה לו מה לספר לי, אז השיחה הייתה כמעט קצרה , אני אומר כמעט קצרה כי היא לא הייתה קצרה בסופו של דבר, לא כמו שהיא הייתה צריכה להיות אם הוא לא היה מתחיל לספר לי . בדיוק לפני שבאתי כבר לנתק שמעתי אותו אומר " וואלה שכחתי לספר לך, אל תשאל איזה חלום מוזר היה לי עליך."
זו הייתה הפעם ראשונה שזה קרה, בדרך כלל קובי מדבר רק על עצמו, הוא מציל בבריכה והולך לו המון עם הרבה אימהות שבאות עם הילדים הקטנים שלהן בקיץ ובינתיים הם מעבירות איתו את הזמן , הסיפורים שלו מתרכזים על מי הוא הכיר בבריכה , בעיקר על אימהות ועל תיירות בקיצור הבנתם את הכיוון הכללי של הסיפורים של קובי ואז כשהוא בא לספר לי על חלום שלו התחלתי להתפקע מצחוק.
הוא לא הבין מה אני צוחק, הוא התחיל להגיד לי שהחלום הזה היה ממש רע , הוא התעורר ממנו באמצע הלילה ,כמעט רצה להתקשר אליי לשאול אם אני בסדר. אמרתי שיתחיל לספר לי מה קרה לי בחלום.
"אחי אני בבריכה מתחיל את המשמרת , הבריכה מלאה במים אבל ריקה מאנשים , אני הולך מתיישב בתוך הסוכה שלי , ואז הבוס שלי בא ומתחיל לצעוק עליי אומר לי שאסור שבשעה הזאת יהיו אנשים בבריכה אני לא מבין על מה הוא מדבר ומתחיל להגיד לזין הזה שבדקתי ואין אף אחד בבריכה ואז הוא מצביע לבריכה ושואל מי שם האנשים אז , אני מתסכל, וואלה אתה ואיזה עוד בן אדם שאני לא מכיר עומדים בבריכה , ההוא עומד אתה מנסה לצוף, ההוא נעמד לידך , ומנסה ללמד אותך לשחות אני חושב, לא בטוח, בכל מקרה אני צועק לך מהסוכה מה אתה עושה בבריכה , שאסור לך להיכנס אליה שאתה צריך לצאת ואתה וההוא לא מקשיבים לי אתה מסתכל עליי מנסה לצוף וההוא עומד לידך ומסתכל עליך, לא עושה כלום, אני רוצה לבוא אליך, רוצה להוציא מהמים אבל לא מצליח לרדת מהמדרגות והבוס שלי כל הזמן צועק, הזין הזה, ואני אומר לו שאני לא מצליח לרדת מהסוכה והוא דוחף אותי למטה ואז אני נופל מהמדרגות כשאני קם מהנפילה אני רואה שאתה מתחיל לטבוע , ההוא לידך מחייך ואז נעלם והבוס שלי צועק עליי יאלה מה אתה מחכה תציל אותו אני מסתכל עליו הוא בסוכה , אני קופץ למים ומתחיל לחפש אותך וזהו אתה לא שם אתה נעלמת , טבעת כנראה , ככה זה הרגיש לי ואז התעוררתי אחי."
כשהוא סיים לספר לי את הסיפור שלו, את החלום שלו לא ידעתי מה להגיד חוץ מזה שאמא שלי גם חלמה איזה משהו שאני נעלם ויש איזה מישהו שמעלים אותי, החסרתי את הפרטים שהייתי בתוך שירותים והוא פתח את המים, זה היה נשמע לי מוזר מידי שאמא שלי חולמת כזה דבר, אז בטח שלא רציתי לספר את זה לאף אחד אחר. ואז קובי אמר לי שהוא התעורר מהחלום בבהלה הוא חשב באמת נעלמתי, ואז שאלתי אותו אם הוא כבר נרגע ,הוא התחיל לצחוק ואז עוד פעם היה לו סיפור של איזה גרושה שהיה לו משהו איתה אתמול ושנינו התחלנו לדבר כבר על דברים אחרים , העביר לי את החצי שעה נסיעה .
היה לי איזה סידור בקופת חולים, בדיקת דם שהייתי צריך לעשות, כשהגעתי לשם קראתי בהפניה שהייתי צריך לצום 12 שעות והטעם של הסנדוויץ של הבוקר עוד היה בפה שלי, התיישבתי על הספסל שהיה שם מייאוש ולידי היו בסלסלה עיתונים ומגזינים, לקחתי אחד עם תמונה של השחקנית המוכרת הזאת שאני ממש לא זוכר איך קוראים לה, הסתכלתי לצדדים לראות שאף אחד לא הסתכל עליי אחריי שקלטתי שאני פשוט כמה דקות מסתכל על התמונה שלה וחושב לעצמי מחשבות אסורות. הסתכלתי הצידה אף אחד לא הסתכל עליי פתחתי את המגזין בדיוק בסוף שלו כי ידעתי שרק בסוף יש את הכתבות הבאמת מעניינות הייתה שם כתבה על חלומות ובכותרת היה כתוב בגדול "מזה אומר עליך כשמישהו חולם שאתה מת?" השמטתי את העיתון מהידיים והתחלתי להתגרד כי זה נהיה כבר קצת מוזר. הנחתי את העיתון מבלי לקרוא את המשך הכתבה ולא יודע למה הסתכלתי בפתאומיות הצידה וראיתי בחור עם כובע מצחייה שחור , כתפיים מאוד רחבות ומגפיים שחורות יושב בדיוק מולי, כשהוא מחייך, הוא פתאום הופיע, הוא פשוט צץ "אתה יודע מי אני ?" הוא שאל אותי ולא הבנתי למה הוא חושב שאני אמור לדעת מי הוא, משום מה חייכתי ואמרתי לו שהוא מתבלבל עם מישהו אחר בנימוס.
לפתע הוא לא חייך בכלל פניו נהיו רציניות כאילו אמרתי לו משהו פוגע, לא התייחסתי וקמתי מהספסל יצאתי מחדר ההמתנה החלטתי לוותר על בדיקת הדם, בחדר מדרגות שמעתי צעדים כבדים מאחוריי, זה היה הבחור עם הכובע הסתכלתי וחייכתי אליו שוב, הבעת הפנים שלו נשארה קפואה, אני התחלתי לרדת במדרגות קצת לפניו, הוא ירד בקצב יותר מהיר משלי כשרציתי לתת לו לעבור הוא לא המשיך ופשוט חיכה זה גרם לי להגביר את הקצב ,ואז הגברתי את קצב ההליכה שלי אל כיוון האוטו ויצאתי מן הבניין מבלי לראות לאן הוא פונה, לפני שפתחתי את האוטו ראיתי אותו עומד ליד פח ירוק גדול שהיה ליד האוטו שלי ופשוט מסתכל עליי , אני עשיתי את עצמי כאילו לא שמתי לב אליו התנעתי את האוטו וקיוויתי לא לראות את הפרצוף שלו יותר.
החלטתי לנסוע לקניון אחריי רבע שעה הגעתי לקניון ואז ראיתי את רונה במקרה- ואז היא אמרה לי ""אני חייבת לספר לך על חלום מאוד מוזר שהיה לי עליך.." רציתי להגיד לה שאני כבר יודע מה היא הולכת להגיד, אבל אז ראיתי את הבעת הפנים שלה אם יכולתי להגדיר את הבעת הפנים שלה במילה אחת אז בוודאי שהמילה הייתה בהלה, היא ניסתה לצעוק משהו שלא הבנתי, הסתובבתי ואז ראיתי את מה שהיא ראתה, את מי שהיא ראתה, והרגשתי שאני נעלם, והבנתי שחלומות אכן מתגשמים.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
בהתחלה זה היה רק אני שמסתכל לתוך התהום, אבל היו אחרים, אחרים בדיוק כמוני אשר מסתכלים לאותה חשיכה זוהרת, עומדים שם, פשוט עומדים שם ומחכים שמשהו יקרה, שמשהו ישתנה ויהיה שלם שוב. אני רוצה להגיד שאני יודע למה חיכיתי, שאני יודע למה כולנו חיכינו, אבל אני לא יכול להגיד את זה, אני פשוט לא יכול.
החור בתוכך ממשיך לגדול וכשאתה מסתכל לתוך הריבוע, הריבוע הזוהר, הכל שוב טוב, הכל רגוע, החיים משתנים אז אל תדאג לגבי זה. אתה רק צריך להמשיך לעמוד שם ולשמור שעיניך מסתכלות על הריבוע הזוהר, האור יראה לך את כל מה שאתה צריך לדעת ושום דבר אחר פרט לזה, האמת נמצאת שם, פשוט תמשיך להסתכל לתוך האור ,הסר דאגה מליבך.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
סתימות שיניים , זה כל מה שזה. אני אוהב לקרוא לזה ככה זה כי זה בפועל אותו עיקרון. אתה הולך יום אחד, חי את החיים הרגילים והמשעממים שלך, ואז מתחיל לכאוב לך , אתה מתעלם מזה בהתחלה , אתה אומר לעצמך שזה לא כל-כך נורא. עובר קצת זמן , והכאב מתגבר , אתה מבין שאתה צריך לטפל בזה לפחות לבדוק מה המקור של הכאב הזה. אז אתה הולך לבדוק מה הסיפור עם זה , ואז אתה מגלה שהיית צריך לגלות את זה כבר מזמן ואם היית עושה משהו בהתחלה, מטפל בשיניים שלך כמו שצריך בצורה הנכונה לא היית מגיע למצב הזה, למצב שלך עכשיו . ואם לומר את האמת אין הרבה מה להסתבך עם זה, פשוט לטפל בזה בזמן. וכמו תמיד אתה מוצא את עצמך ,צעד אחד מאוחר מידי ,ועכשיו יש נזק, וסיפור וצריך לעשות סתימות ועכשיו לך תקבע טורים, תפנה זמן, תפספס אפילו יום עבודה ואתה כל הזמן חושב ,אם רק הייתי יותר שומר, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לטפל בשיניים כמו שצריך, להעביר חוט דנטלי פעם ביום, באמת שלא יותר מידי. ואז החרטות מתחילות להגיע ואז הכחשה ואז ההשלמה. ואז אתה אומר לעצמך שהפעם למדת את הלקח . אחריי חודש אתה מתעורר בבוקר מסתכל על עצמך במראה, שוטף את הפה עם מים קרים ואז פתאום אתה מרגיש כאב, מחכה כמה שניות ואז אתה אומר לעצמך שזה לא כל-כך נורא והולך לעבודה ונמנע מלשתות שתייה קרה, הכאב יעלם יש דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם.
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
יש איזה אמת שאני רוצה לכתוב עליה רק אני לא יודע לבטא אותה במילים, אמת שאני יודע שהיא קיימת רק שאני לא מצליח לראות אותה בבירור מול עיניי, לפעמים כל מה שאני צריך זה רק לדעת שהיא שם מחכה לי שאני רק אבוא ואעשה את מה שהיא אומרת לי לעשות, והדבר העצוב זה שלמרות שאני יודע אותה, אני לא תמיד מקשיב לה ופשוט מתעלם ממנה, אבל מבחינתה זה לא משנה בין אם אני רוצה או לא רוצה, היא שם מחכה, קבועה בזמן ולא נעלמת, לא מסתתרת מאף אחד, פשוט שם, אובייקטיבית לחלוטין, יודעת מי ומה היא ואז אני שוכח אותה לגמרי כי המנגינה חייבת להשתנות, הסוף יוצר את ההתחלה.
השמש עמדה בדיוק מעליו ברגע שהוא השתעל, הוא לא השתעל בגלל שהגוף שלו ניסה להוציא איזה גורם זר מקנה הנשימה שלו, לא, הסיבה שהוא השתעל היתה כי הוא ראה את הדבר שעומד מולו, וכל מה שהיה לו בראש זה הקול שאומר לו תעשה משהו, תעשה משהו, אז כשהוא הקשיב לקול הזה, הוא בחר להשתעל בתקווה שזה יגרום לו לעשות משהו אחר, והוא צדק, אותה פעולה גרמה לו לעשות משהו אחר ובעקבות המשהו האחר הזה הוא עשה עוד כמה פעולות והוא מצא את עצמו במקום אחר לגמרי נע בין שינוי לשינוי, הקולות, הוא ידע שהם שם והוא התחיל לשמוע מנגינה במקצב שהוא לא יכל לתאר מקצב שגרם לו להבין שהוא לוחם שנלחם בעצמו, המלחמה בין שני הצדדים, בין להמשיך לנוע לבין השארות במקום, קולות שאומרים לו לא לקחת סיכון ולהשאר איפה שהוא, לא להחליט, לא לזוז ,הסיכון גבוהה מאוד ולא כדאי , הקול השני אמר לו לזוז ולא משנה מה, רק לזוז, שהדבר הכי גרוע שהוא יכול לעשות זה להשאר במקום, שזהו השד שישאב ממנו הכל עד שלא ישאר ממנו דבר, עד שהוא יהפוך להיות חפץ דומם במרחב, זה מה שהקול הזה רוצה ואסור לו לתת לקול הזה לנצח. הוא ידע מי הטוב, ומי הרע שלא יודע שהוא הרע במצב הזה, הוא ידע שאסור לו להשאר במקום, אבל משהו יותר גדול מההבנה היה צריך לגרום לו להחליט לנוע להחליט לקחת החלטה, הוא לא ידע מה אותו דבר הזה, אבל הוא ידע שזה שם ושהוא רק צריך למצוא את זה כשהוא נשאר יושב מסתכל על הקיר ומחכה שמשהו יקרה וידחוף אותו לעשות מעשה ואולי עצם הישיבה הייתה אותו הדבר שלו הוא חיכה הוא חשב לעצמו, ומנגינה אחרת החלה להתנגן מנגינה שגרמה לו להשתנות שוב, הרדיו לא הפסיק לנגן.
בשידור נשמע השדרן דן חובב, לדן חובב היתה בעיה אחת הוא היה אוכל את הציפורניים שלו כשהוא היה מדבר עם אנשים שהוא לא מכיר, תמיד אמרו לו שזאת בעיה שהוא צריך לטפל בה אבל הוא בחר שלא להתעמת עם הבעיה הזאת בכך שהוא בחר להיות שדרן רדיו, הוא ידע שהוא לא יצטרך להתראות עם יותר מידי אנשים בעבודה זו אלא רק לבחור שירים ולדבר לתוך מיקרופון כמה שעות ביום, לא הייתה לו בעיה לעשות את זה הוא חשב לעצמו, וזה מה שהנחה אותו כל החיים אבל החלומות שלו לא הפסיקו, יותר נכון החלום היחיד שלו לא הפסיק, הוא ידע שהוא רצה לפגוש אותה, אך הוא ידע מה יקרה כשהוא יראה אותה והוא ידע מה היא תחשוב עליו ברגע שהיא תראה אותו עושה את זה, קרוב לוודאי שהיא תגעל ממנו,תחשוב שהוא בחור מוזר, מפחיד אולי, הוא התחיל לשמוע את הצעקות של האנשים בתחנה וידע מי הם, הם התווכחו על איזה משחק מאתמול בערב משחק שהזמינו אותו לראות איתם, אך הוא בחר שלא להגיע כי הוא ידע שיהיו שם אנשים שהוא לא מכיר וזה לא התאים לו לתוכנית החיים שלו שהוא פיתח עם השנים להכיר אנשים קבועים, לראות אותם כל יום ולא להתרועע מידי וכך הבעיה שלו תפתר הבעיה שלו לא נפתרה אף פעם וכשהוא שמע את המנגינה שוב הוא הרגיש שהוא נעלם ומשתנה למשהו אחר לגמרי הנה זה קורה שוב.
זה קרה לי כשהתעוררתי בבוקר והמחשבה הקבועה עברה לי בראש, למה אני עושה את מה שאני עושה והתשובה היתה פשוטה כי אין לי משהו אחר לעשות ומה אני בעצם עושה ? אני אגיד לכם, אני קם כל בוקר ב7, מתמתח, מכין קפה הולך לעבודה במה אני עובד ? אני אחראי לאימות נתונים, זה משעמם בדיוק כמו שזה נשמע, למעשה אני לא בטוח מזה אומר בכלל לפעמים אני רק יודע שזה מה שמצאתי את עצמי עושה בשנים האחרונות מאמת נתונים, אנשים מוסרים מידע ואני שואל אותם אם אותו מידע לגביהם עדכני, כן כזה פשוט, ולמה אני עושה את זה? למה לא איזה משהו אחר שיכול להוציא משהו יותר ממני ? שאלה טובה, שאלה טובה מאוד, אולי וויתרתי לעצמי במהלך השנים אולי אני מחכה שמשהו אחר יקרה לי, אולי זה לא אמיתי בכלל ופשוט מישהו החליט שזה מה שאני אעשה ואין מה לעשות לגבי זה, כל מה שאני יודע שזה מה שאני עושה היום, מאמת אותם, אני חייב לאמת אותם לפחות עד שהמנגינה ממשיכה להתנגן, אז אני מודע לזה שאני הופך למשהו אחר, אבל כל עוד המנגינה נשארת אותה מנגינה זה מה שאני עושה , אז התקשרתי לבחורה בשם מריל הנתונים שלה היו שהיא נשואה ויש לה שני ילדים אחד בכיתה א והשני בכיתה ה' כשדיברתי איתה לפני שנה היא הייתה נשואה, כשדיברתי איתה היום גילתי שהיא כבר לא נשואה, היא התאלמנה, מסתבר שזה קרה שבוע אחריי ששאלתי מה המצב המשפחתי שלה, איך שהיא שמעה אותי מהצד השני של הטלפון היא התחילה לצרוח על הטלפון ולהאשים אותי בכל מה שקרה לבעלה המנוח והיא דרשה ממני לקחת אחריות וכששאלתי אותה על מה, היא אמרה לי שאני מוכרח לדאוג לילדים שלה כי בגללי בעלה מת ואין מי שידאג להם, ההסבר שלה היה הגיוני וגם ידעתי שזה עניין של שניות עד שהכל משתנה שוב אז החלטתי להיות האדם יותר טוב ולדאוג לילדים שלה, מריל עזבה אותי ומצאתי את עצמי מסתכל על שני ילדים שאני לא מכיר ושלא קשורים אליי בשום צורה ואז המנגינה השתנתה ונהייתי ילד מהשכונה.
אני עושה ראפ, אתם יודעים חרוזים, מנסה להעביר מסרים. כי זה מה שאני עושה בשכונה ילד נמוך כמוני עם שיניים עקומות מה נשאר לי לעשות חוץ מלעשות ראפ, להוכיח שאני לא חלש, זה הסיפור לרדת על מי שאני יכול לצחוק ממי שחזק כאן בשכונה ניגר, כן זה אני קוראים לי ג'ו המזמר כי אני עושה חרוזים שמתחרזים עם ואומרים כל מיני דברים עד שהמנגינה משתנה ואני ניהיה מפורסם ושחור עדיין שחור, רואה מה שיש לי להגיד ומגלה שהכל בירבורים, אני לא ילד מהשכונה , אני משהו שמשתנה ולא מפסיק להשתנות אני רוצה לחזור אחורה ולהיות הילד הזה אבל עכשיו כשאני מסתכל במראה אני רואה בן אדם שחור עם שיער לבן מסתכל במראה שאומר לעצמו איך הזמן עבר איך המנגינה משתנה ואני נזכר בסופר הזה שלקחתי ממנו את כל הסיפורים שלו שהעתקתי ממנו הכל, ואני טועה מתי אני יהיה הסופר הזה והמנגינה מראה לי שזה הזמן להתעורר, קום.
כל מה שאי פעם כתבתי נמכר במיליוני עותקים, יש שאומרים שאני כישרון הכתיבה הכי גדול של 121 אני חושב על הספרה 121 ומבין שזה המספר הכי יפה שיכול להיות כי הוא גורם לי לשמוע שוב את המנגינה והכל מתערבל, הכל נשאר עדיין, אני עדיין במהלך שינוי, זה עוד לא נגמר, המאה 21 איזו מאה זאת הייתה, אני זוכר אותה אני הייתי בהתחלה שלה ועכשיו שאני בסוף שלה ורואה איך היא נגמרה אני לא יכול שלא לטעות עם עצמי האם טעינו, האם היינו צריכים לבחור בלהרוג כל-כך הרבה בכדי להתמודד עם השינוי שיבוא, המלחמה הזאת שינתה את פני האנושות, האנושות שלי, אני זה האנושות כרגע במצב שבו אני נמצא כשמנגינה הזו עדיין מתנגנת ואסור לי להפסיק ללחוץ כי אני מוצא את עצמי בסוף המאה 121 לבד בעולם חוץ מעוד אחד שרק מסתכל עליי ושואל אותי מתי אני מחליט לקום ואני שואל אותו למה שאני אקום, אני הוא הסופר הכי גדול שהיה אי פעם למעשה אני הסופר היחיד בעולם הזה, אני כל-כך מיוחד בשביל מה לי לחזור להווה אני כרגע בסוף 121 והמעמד שלי כאן כל-כך גבוהה עד שאני יכול להסתכל על כל מה שנעשה ולהגיד מה לא היינו צריכים לעשות ומה כן היינו צריכים לעשות, למה לי ללכת ממקום בו אני יודע כל מה שקורה, והוא אומר לי שככה לא חיים שאי אפשר לדעת את הכל ובמילא שהמנגינה תשתנה אני אמצא את עצמי חושב על הסרטון הזה שראיתי שממנו לקחתי את כל הרעיון הזה לסיפור הזה שאף אחד לא יקרא, אני נותן לו יד ואומר לו שהוא צודק, אני מחליט אבל מבין שלא אני זה שמחליט, ומהנגינה כבר אחרת לגמרי, בוקר טוב הווה, להתראות סוף המאה ה121.
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
הטעם של המשקה שנתנו לי לשתות באותו חדר היה מר מאוד ולא הבנתי למה אני צריך לשתות את כל הכמות, הם אמרו לי שזה מה שאני צריך לעשות בכדי להמשיך, ואני רציתי להמשיך, לא רציתי להפסיק, אז אחרי כמה ניסיונות הצלחתי לסיים את כל המשקה, ברגע שסיימתי ראיתי את השלושה, שתי נשים אחת צעירה בגילי הייתי אומר והשנייה הייתה דומה לה רק הרבה יותר מבוגרת בערך בגיל של הגבר, שלושתם עומדים ומסתכלים עליי. רציתי לשאול אותם למה הם מסתכלים עליי ככה אבל כשניסיתי לדבר שום דבר לא יצא, הקול שלי נדם, לא יצא כלום, והם המשיכו להסתכל עליי, הגבר רשם משהו בפנקס שלו, אחת מהן הלכה ללוח אלקטרוני עם המון כפתורים עליו ולחצה על כמה מהם, והאישה הנותרת, המשיכה לסתכל עליי, לפתע היא חייכה והתקדמה אליי, המבט שלה היה מרגיע, ושמעתי אותה אומרת לי שאני לא צריך לדאוג, שהכל עומד להסתדר בקרוב, שאני יכול למצוא אותה תמיד אם אני רק ארצה. המחשבה שלי אמרה לה שאני לא דאגתי עד לפני ששתיתי את המשקה שהם הכריחו אותי לשתות, הבחורה הצעירה הסתכלה עליי וכשהיא ראתה שאני מסתכל על הגבר שמסתכל על החדר מידי פעם ואז עליי,היא אמרה לי להמשיך ולהסתכל עליה ורק עליה , היא אמרה לי לדמיין שרק היא ואני בחדר, אבל לא רציתי לדמיין כלום, רציתי לצאת משם, והרצונות שלי גרמו לי לפעול וכשניסיתי לעשות את הצעד הראשון הרגל לא זזה, הבטתי למטה וראיתי שאני בכלל יושב, לא זכרתי מתי התיישבתי, כשלקחתי את המשקה עמדתי אני בטוח שעמדתי, האישה השלישית שבנתיים סיימה להתעסק עם לוח הכפתורים הצטרפה לאישה המחייכת הצעירה והיותר מרגיעה עליי להגיד, מבטה של אשת הכפתורים היה בהרבה יותר מלחיץ, כשהיא הסתכלה עליי הרגשתי שהיא שופטת אותי, שעשיתי משהו לא הייתי צריך לעשות, אז הסטתי את המבט ממנה כי לא רציתי להרגיש ככה והסתכלתי על האישה המחייכת שוב, כשהפעם בנוסף לחיוך שלה הצטרפו דמעות לעיניה ולא הבנתי למה היא מתחילה לבכות, הגבר הכניס את הפנקס לכיס שלו ונעמד לצד אשת הכפתורים ולחש לה משהו באוזן, לאחר שהוא לחש את מה שהוא לחש, פניה השתנו וניהיו חיוורות עוד יותר ממה שהן היו, ניסיתי להרים את היד שלי אך שום דבר לא קרה, גילתי שאני רק יכול לחשוב ולמצמץ, ולהסתכל עליהם בזמן שהם מסתכלים עליי, הבנתי שאני בעצם לא מרגיש כלום, גם לא את ראשי שנשען על הכיסא ולא את הטעם הרוק בפה שלי, ולא את הרצפה שרגליי היחפות נוגעות בה. הגבר התקרב אליי עוד כאשר שתי הנשים נשארו עומדות במקום, וכל מה שרציתי לעשות זה לקום ולסגת אחורה.
"תמצמץ פעם אחת לכן ופעמיים ללא" הגבר עם הפנקס אמר לי כשאשת הכפתורים והאישה המחייכת עומדות זו לצד זו והן מאחוריו, ממשיכות להסתכל עליי האחת מחייכת והשנייה מאשימה. "אתה יודע מי אנחנו?" הבנתי את השאלה אבל לא עשיתי כלום והמשכתי להסתכל עליו, "אם אתה רוצה לצאת מהמצב הזה אתה תהיה חייב לענות לי." האישה המחייכת נראתה לי מודאגת בזמן שאשת הכפתורים נראתה שלווה מכך שהגבר עם הפנקס מאיים עליי. "אתה יודע מי אנחנו?" הוא שאל אותי שוב הפעם בקול חזק יותר ויותר סמכותי, מיצמצתי פעמיים, "אתה זוכר איך הגעת לכאן?" מיצמצתי פעמיים, כשהוא שאל אותי את השאלות האלה הפתעתי את עצמי, אני הייתי בטוח שאני יודע מי הם, כלומר הייתה לי את ההרגשה ואני זוכר ששתיתי את מה שהם נתנו לי כל-כך סמכתי עליהם שאני בטוח שידעתי מי הם, אבל אז כשהוא שאל אותי וניסיתי להגיד לעצמי מי עומד מולי ומה בעצם קורה לי או איך הגעתי לשם, לא הצלחתי להגיד ואם הגוף שלי היה יכול לזוז חוץ מלמצמץ אני בטוח שהיו רואים את זה. האישה המחייכת אמרה לי והסתכלה עליהם "זה בסדר, אתה עוד מעט תדע מי אנחנו שוב" ואז גם הגבר עם הפנקס וגם אשת הכפתורים הסתכלו עליי במבט מאשים והיא הסירה את מבטה מהם והסתכלה הצידה , לא עליי ולא עליהם. הגבר הסיט את מבטו אליי בחזרה ושוב רשם בפנקס משהו, אשת הכפתורים המשיכה להראות כאילו היא רוצה לעשות לי דברים נוראיים. "אתה חושב שזוהי הפעם הראשונה שאתה רואה אותנו?" מיצמצתי פעם אחת, "את כולנו אתה מאמין שראית? " מיצמצתי פעמיים, "חלק מאיתנו?" מיצמצתי פעם אחת. "אותי?" פעמיים, "אותה?" והצביע על אשת הכפתורים, פעמיים, "אותה?" הוא הצביע על האישה המחייכת שלא הסתכלה על אף אחד מאיתנו רק על הקיר שלצידה תוך כדי שהיא זזה מצד לצד, אשת הכפתורים לא הסיטה את מבטה ממני. "אתה יודע מה שתית?" מיצמצתי פעמיים, "אתה רוצה להמשיך?" מיצמצתי פעם אחת.
הגבר עם הפנקס הסתכל עליי לכמה שניות, פתח את הפנקס והראה לי דף שעליו כתוב 1 או 2 לכל אורכו. "אתה יודע למה אני מראה לך את הדף הזה?" מיצמצתי פעמיים, "אתה ראית פעם את סדרת המספרים הזאת?", מיצמצתי פעם אחת. "אתה זוכר איפה זה או באיזה הקשר?" מיצמצתי פעמיים. "אתה בטוח?" מצמצתי פעם אחת. הוא סגר את הפנקס וראיתי על פניו שהוא כועס משום מה. הוא הלך אחורה אל האישה המחייכת שכבר הפסיקה לחייך, הוא סימן עם ראשו לאשת הכפתורים לגשת אליי, ונעמד לצד האישה המחייכת, ושניהם נשארו שם עומדים ומסתכלים עליי ועל אשת הכפתורים. הפנים שלה היו חיוורות והשיער שלה שחור כמו העיגולים שמתחת לעיניה, היא התקרבה אליי עד שיכולתי להריח את הנשימה שלה ואני לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלמצמץ. "אתה יודע מי אתה ?" רציתי למצמץ פעם אחת באמת שרציתי אבל התשובה האמיתית הייתה שווה לשני מיצמוצים, "אתה לא יודע מי אתה ? אתה לא? אתה רוצה שנאמין לזה?" לא מיצמצתי כי זה לא הרגיש לי שהיא באמת מחכה לתשובה אמיתית. "אתה לא יודע מי זאת?" היא הרימה את קולה והוציאה מכיסה תמונה של האישה המחייכת שנשארה עומדת לצד הגבר עם הפנקס והמשיכה להתסכל על כל דבר בחדר חוץ מליצור איתי קשר עין. מיצמצתי פעמיים. "אתה לא יודע, אתה לא יודע, מי זאת, ואתה לא יודע מי אני." מיצמצתי פעם אחת. "תסתכל לי בעיניים" היא התקרבה אליי והפנים שלה היו מול הפנים שלי עד כדי שהיא כמעט נגעה בשפתיי, שמעתי את הזעם בקול שלה וראיתי את הכעס בעיניים שלה ולפחות משנייה צצה לי תמונה בראש, אבל אז זה נעלם ומיצמצתי פעמיים בתקווה שהיא תתרחק ממני אבל היא לא התרחקה, הפנים שלה נשארו בדיוק איפה שהן לכמה דקות. "הוא לא יודע אני אומרת לכם שהוא פשוט לא יודע." האישה המחייכת צעקה אליהם בהתגוננות, ואף אחד משניהם לא התייחס אליה. "אתה אולי חושב שאתה לא יודע, אבל אני יודעת שאתה פשוט רוצה לשכוח, אבל אל תדאג אני אזכיר לך." היא הנידה עם ראשה לגבר ואמרה לו לפתוח את זה שוב, והאישה המחייכת שנהפכה להיות האישה הבוכה התחילה להגיד "לא שוב, לא שוב, לא שוב." היא לא הסתכלה עליי,היא ביקשה או יותר נכון התחננה מאשת הכפתורים, הבנתי מי מחלק את הפקודות, מי האחראי, הגבר הלך ועשה את מה שהיא אמרה לו לעשות, ומסך לבן ירד מול הקיר הלבן שעליו בהיתי בזמן שלא בהיתי במשהו אחר, היא הלכה מאחורי ולא יכולתי לראות אותה אך אז הרגשתי את הידיים הקרות שלה על העורף שלי וראיתי משהו מול עיני כמו שני מחטים " אתה חייב לראות הכל, אתה חייב."לפתע האישה המחייכת אמרה לי ניסיתי לעצום עיני והבנתי מהו המתקן שאשת הכפתורים הלבישה עליי. "בטוח ?" הגבר עם הפנקס שאל אחת מהן או את שניהן והן הנהנו לו עם הראש ואז החדר ניהיה חשוך חוץ מהמסך הלבן. והסרט התחיל להתנגן. או יותר נכון המסך הלבן התחיל לדבר - "אני מכיר את לב האדם, אני יודע את טבעו, אני יודע מהו באמת, ואני לא מתכחש לו, אני לא מסוגל להבין למה רובנו כן, יש אמת אחת, יש לנו טבע אחד אז למה אנחנו צריכים להתנהג כאילו זה לא קיים, אני מכיר את ליבו של האדם." ואז תמונה עלתה על המסך ורואים שם אותי זה היה הקול שלי, אני אמרתי את כל זה, את כל מה שזה לא היה. אני מחזיק את המצלמה ביד ומצלם בסרט את כל מה שאני רואה, אני נמצא בחדר ואז ברקע שומעים צרחה, ושומעים אותי אומר תשתקי, אבל היא לא שותקת היא ממשיכה לצעוק ורואים אותי הולך מהר עם המצלמה בתוך הבית יורד במדרגות ואומר לאוויר מה אני עומד לעשות לה אם היא לא תשתוק. כשראיתי את הסרט לא ידעתי אל מי אני מדבר, הסרט נגמר בזה שאני מצלם את הדלת ורואים את הגב של האישה כאשר היא קשורה לכיסא ושומעים את הצעקה האחרונה לפני שהסרט נגמר- תשחרר אותי.""
הסרט הפסיק וניהיה אור לבן בחדר ורק האישה מחייכת נשארה, איתי לבד. "אתה יכול לקום עכשיו, זה עוד מעט יתחיל מהתחלה אני מניחה."
הסתכלתי עליה ולא הבנתי מה היא רוצה, ניסיתי להזיז את הרגל והצלחתי, הרגשתי שוב הכל וקמתי מהכסא פתחתי את הפה ושאלתי אותה מה קורה לי, היא שאלה אותי מתי אני אזכור ואני אמרתי לה שאני לא יודע והיא אמרה לי שאני אדע מה קורה לי כשאני אזכור , שאלתי אותה איפה השניים האחרים והאישה המחייכת הלכה אל הכיסא שבו ישבתי והתיישבה עליו, אתה יודע ששזה יחזור על עצמו עד שתזכר איפה, שאלתי שאני אזכר איפה מה, והיא אמרה לי שאני אזכר איפה היא, שאלתי אותה מי היא בכלל.
היא קמה מהכסא במהירות וסובבה אותו, "זה עוד לא קרה" היא אמרה ואני שאלתי אותה על מה היא מדברת "אני לא מאמינה, הוא רוצה שאני אסובב את הכיסא." זה היה נראה שמבחינתה אני לא קיים בחדר, "זה עוד לא קרה." צעקתי וצרחתי מה קורה והיא סובבה את הכסא והתיישבה כאשר גבה מופנה אליי, "אתה רוצה להמשיך?!" היא שאלה אותי ולפתע הרגשתי בעיני דמעות, ולא יכולתי לענות לה, "אתה רוצה להמשיך?!" היא שאלה שוב ושוב לא עניתי הקול שלי נדם, ואז היא הרימה את קולה וצעקה אליי שוב ושוב "אתה רוצה להמשיך?!" צרחתי לא, אני לא רוצה להמשיך.
פתחתי את עיניי והגבר עמד מולי כשהוא מחזיק את הפנקס ומצמיד אותו לעיני כשלצידו עומדת האישה, עוד מנה כזאת אני חושב שהוא יכול להעלם לנו, אנחנו חייבים להוריד את המינון, הם היו רק שניים אבל הייתה לי ההרגשה שמישהו או מישהי שם חסרה, הם היו אמורים להיות שלושה אני זכרתי את זה אבל לא ידעתי למה אני חושב ככה, אבל ידעתי שהמחשבה נכונה כשהאישה הסתכלה עליי במבט מזלזל, אני מוכנה לחזור על זה שוב ושוב ושוב, אני אמצא אותה, הוא ישחרר אותה. "איפה היא?" פתאום שאלתי אותם מבלי שאני שהבנתי למי אני מתכוון את האישה, ראיתי שהיא רק רוצה לצעוק עליי משהו אבל הגבר פשוט לא נתן לה ועצר אותה שנייה לפניי. " את מי אתה מחפש?" הוא שאל אותי בקול שקט ,"הייתה כאן עוד מישהי, אני יודע שהייתה, היא עשתה אותי רגוע אני בטוח." עניתי לו מבלי לחשוב על מה אני אומר "אתה יודע את שמה ?" הוא שאל אותי, רציתי למצמץ לו פעמיים משום מה הרגשתי שכאילו זה יגיד לו משהו ואז הרגשתי שלשנייה שאני לא יכול לדבר אבל אז שמעתי את עצמי אומר לא, "ואת זה אתה מכיר?" הוא הראה לי דף עם סדרת מספרים של 1 ו2 ראיתי את האישה לצידו, פניה היא קמוצות היא רק רצתה לשמוע תשובה, וכשאמרתי לו לא. הוא רשם את בפנקס שלו, אתה רוצה לדעת מה קורה, "אתה רוצה לדעת איפה היא ?" אמרתי לו שכן, אני הולך לתת לך משקה ואתה חייב לשתות את כל המשקה עד הסוף, רק ככה אתה תדע.
נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים
את תיהיי איפה שאת צריכה בדיוק להיות , את תהיי שם וגם אני, אני יודע את זה עכשיו.
תחכי לי איפה שאת רוצה , אני אדע מבלי שתגידי לי כי שם אני תמיד הייתי , תמיד, גם שאת לא היית.
המשפטים האלה שאני אומר נאמרו תמיד , הם אותם משפטים שכל אחד אומר , רק בצורה שונה , את תהיי שם.
אין כאן כלום איפה שאני מחכה , אף אחד כבר לא עובר פה , חוץ ממני , מסתכל על ריבוע שחור ומחכה לך , את לא שם עדיין אבל אני תמיד הייתי פה , תמיד.
בוהה שעות באוויר מחכה , מסתכל לכל הכיוונים , את לא כאן , אבל אני כן. זה ריק בנתיים , זה ריק מאוד , אני לא יודע מי את , אין לי מושג , את בדרך , את חייבת להיות ,כי אם לא את אז מה כן.
אני שואל את עצמי למה כל זה קרה לי , אני שואל את עצמי את זה כל הזמן אבל אין לי תשובה , אולי לך תיהיה , לך תיהיה את התשובה , או שלא , או שלא .
כותב ורוצה להפסיק שומע איזה שיר שאני לא מכיר, ומחכה , ואת תבואי , ואני רוצה שתבואי , אבל אני לא יודע מי את אמורה להיות בכלל , ואני לא יודע אם את קיימת , ואני לא יודע אם את אי פעם תהיי קיימת, אבל אני, אני קיים.
לא קר , רק חם , ואין אוויר , וגם אין לאן ללכת , אין , אני נשאר פה ובוהה בריבוע , לא זז , נשאר באותה תנוחה , באותו מצב , פסל , נקודה ניצחית בזמן , נקודה אחת לבדה על הדף.
את לא תבואי, אבל אני אהיה פה, אני תמיד אהיה פה אבל את לא, את לא יכולה להיות , כי את אף פעם לא היית , את לא קיימת בכלל , את לא , אני יודע את זה עכשיו.
נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים
אני צריך לחזור לעיר הזאת בפעם בשנה. יש משהו שהבטחתי לעשות וזה לא שאני עושה את זה כל שנה אני לא רוצה להוציא את עצמי פה צדיק גדול. השנה הזאת מצאתי את עצמי כן חוזר בחזרה, וכמובן הזיכרונות חוזרים בכניסה הראשית. מה שמצחיק שכל פעם שאני נכנס אני מצפה שמישהו ישים לב לזה, שמישהו יבוא ויגיד לי משהו, אולי שמישהו יבוא ויגיד לי כמה הייתי חסר, אבל זה אף פעם לא קורה, אני אף פעם לא רואה פנים שאני מזהה ואף אחד מהם לא מזהה אותי וזה בסדר, אני מעדיף את זה ככה. אני חושב.
אין לי שום קשר לעיר הזאת חוץ מהסיבה שבגללה אני בא לכאן. אין לי כאן משפחה, אין לי כאן חברים ולומר את האמת זה נכון גם לכל מקום אחר, הדבר היחיד שיש בעיר הזאת זה כל מיני זיכרונות שהתערבבו להם אחד בתוך השני ונהיו מן בלילה או רסק של תמונות שמביאות רגשות לגוף איתם וזה כל פעם לא עושה לי טוב, מזכיר לי תקופה שבה הייתי חלש ואני נכנס לפאניקה כי אני לא בטוח שזה שונה מהיום. אני חוזר להיות הילד הזה ואני רק רוצה לעוף ממנה הכי וכמה מהר שאני יכול, לעשות את מה שאני צריך לעשות לכמה דקות, לעמוד שם, ולצאת ממנה ולהרגיש כאילו הביקור בה היה מן חלום הזוי שלא באמת קרה ואחריי יום אני שוכח מזה לגמרי כמו בכל פעם שאני מבקר בה.
זה לא שהחיים שלי עכשיו דבש, ההפך. אני לא איזה סיפור הצלחה מהדד, "האחד שהצליח" ממש לא. אף פעם לא היו ממני צפיות להיות איזה מישהו או איזה אחד ש"הסתדר בחיים" ידעו מי אני עוד הרבה לפניי לצערי, אני מאלה שבספר המחזור היו כותבים עליהם איזה משפט "שקט ונחמד לכל אחד, חוץ מהמורות איתן הוא לא ממש מסתדר" מן משפט מטופש בסגנון הזה.
כשאני חוזר לפה זה גורם לי לסכם דברים, להשוות, להגיד לעצמי כן זה מה שעשית עם החיים שלך, העיר הזאת מכריחה את מי שהייתי להסתובב עם מי שאני היום, ואני יודע מה הוא מרגיש כלפיי לא אכזבה, לא כעס, אלא רק פליאה "באמת זה מה שנהיה ממך בסוף, זה הכל ??!" ולפעמים אני עונה לעצמי בכעס שכן, שזה מה יש, ולפעמים אני מתחיל לצרוח באוטו ומאשים את העובדה שהכול קרה לי בגללו, שהוא לא היה שם ואם אולי הוא היה שם, הכול היה אחרת בשבילי.
וזה מה שאני הכי שונא בעיר הזאת, החרטות האלה, הנבירה הזאת בתוך עצמי, אני לא רוצה את זה אבל זה כמו שאני אגיד שאני לא רוצה לנשום או שאני לא רוצה לאכול, זה פעולה שמגיעה מבלי שאני בכלל יכול לשלוט עליה, זה שם ולך תעשה עם זה משהו, אבל אני יודע שכל הסיכומים האלה ייעלמו ברגע שאני אצא ממנה, כי אני משאיר את הילד הזה שם ושוכח ממנו שוב והוא נשאר שם מחכה לי לפעם הבאה.
אני מגיע לשם והמקום נשאר תמיד אותו דבר, שליו ושקט, פעם לא הייתה הרכבת, אבל חוץ מזה הכול אותו דבר. אני אוהב את השקט, ותמיד שאני מגיע לכאן השמיים כל-כך יפים ואני חושב שזהו באמת המקום הכי שקט בעיר הזאת עם כמה שהיא גדולה ואימתנית במקום הזה הכול נהפך לדומם קבוע ושקט ואולי זה הדבר היחידי החיובי שאני מוצא במקום הזה.
אני רואה עשרות אנשים מתאספים ומדברים ביניהם, זה קורה לפעמים בבית עלמין, אבל עוד מעט לא יהיו פה יותר הלוויות כי הוא מלא עד אפס מקום, והיום קוברים פה רק את אלה שנשמר להם מקום, גם כאן הנדלן עלה פלאים למתים.
אני ניגש לתיבה של הכיפות ומוציא ממנה כיפה מקרטון שחור מסתכל עליה לכמה שניות ומניח אותה על הראש המקריח שלי, לוקח סידור, והולך אל הקבר שלו.
עד לפני שנה הייתי מגיע לפה עם אימא שלי אבל השנה היא כבר מבוגרת מידי בשביל זה, היא לא הולכת הרבה, והיא תמיד כל-כך בוכה שהיא כאן, אז הבטחתי לה שאני אנקה את המצבה כמו שהיא תמיד עושה. אני תמיד שוכח את המספר והיא יודעת את זה אז היא הכריחה אותי לרשום אותו, אני מוציא את הפתק מהכיס 23 א'.
הכול כל-כך שקט חוץ מהקולות של הלוויה שנמצאת בצד השני אבל מרוב ששקט שומעים הכול. אני נעמד מול המצבה ומסתכל עליה. לא אומר כלום רק מסתכל עליה. פותח את הסידור ועושה מה שהבטחתי לדוד שלי שאני אעשה. אחריי שאני מסיים להקריא את הקדיש, כלום לא קורה, ואני מצפה שכן יקרה, שמשהו בי יתפוצץ כבר אבל כלום לא קורה אז אני פשוט מתחיל לדבר.
"מה אתה עושה היום, אתה רואה אותי ? אתה יודע מי אני ? אתה מכיר אותי ? אתה יודע אם אני כאן או לא ? אתה יודע אם טוב לי ? אכפת לך ? שום דבר לא קל כמו שהיה, הכל נהיה כל-כך קשה וכבד, השנים עוברות, אני בא לכאן, אבל שום דבר לא משתנה פה וזה מה שכואב לי, זה שורף אותי מבפנים אבא, הכל נשאר אותו דבר כאן והכל משתנה מהר מאוד שם, הכול נהיה כל-כך מהיר בחוץ ורק המקום הזה קפוא בזמן, כל-כך שליו פה אבא ואני מקנא בך שאתה נמצא במקום כל-כך שקט, אתה כאן תמיד, אתה לא מחויב לכלום, אתה הלכת כל-כך מוקדם , שום דבר לא משתנה בשבילך כאן אף פעם ואתה לא צריך להשתנות כי זה המקום הזה אתה חלק ממנו, זה הבית שלך, ואבא אני מנסה אני באמת מנסה... "
אני מתחיל לפרוץ בבכי ובכלל לא מצליח לסיים את מה שרציתי להגיד ואני אפילו לא יודע מה רציתי להגיד כמו שקורה לי לפעמים. אני מסתכל לצדדים ואז למעלה לשמיים ואומר לעצמי כמה הם יפים. אני לוקח דלי מפלסטיק כחול שהיה ליד הברז, ממלא אותו במים ועובר על כל האותיות השחורות "מלאך שהלך בטרם עת- בן ל... אבא ל... ואח ל... ת.נ.צ.ב.ה" ומתחיל לשפשף אותן בדיוק כמו שאימא שלי הייתה עושה אם היא הייתה כאן. אני מרים אליה לה צלצול ושואל אותה איך היא מרגישה, היא שואלת אותי אם אני בסדר אם בכיתי ואז אני שומע אותה מתחילה לבכות ואומר לה ... , אני אומר לה שאני בסדר ועשיתי את מה שהיא ביקשה ממני.
אני יוצא מן העיר הזאת והכל נשכח שוב, הדמעות התייבשו, ואני חוזר חזרה והכל שוב כל-כך מהיר והכל שוב משתנה והכל כל-כך מהיר.
נכתב לפני 10 שנים ו-7 חודשים
