****
הכול מסובך, מסובך כל כך. להיפרד מהפלסטינים, לא להיפרד, ללכת למשא ומתן, לסגור שכונות, להרוס בתי מחבלים, לשמור על מודיעין איכותי, להרים גדר הפרדה, להוריד את הגדר, לתת להם להתפלל, לוותר על הר הבית, להיזהר ברחוב, להחזיר את השטחים, לכבוש את עזה מחדש, לאפשר חזרה חלקית של פליטים, לחלק את ירושלים, לא לתת אף שעל... הכול סבוך וקשה, ואם תשאלו אותי - שאם יש לי קשר בשרוכים אני שוקל לזרוק את הנעליים - גם בלתי פתיר. היומרנות של אנשים שיש להם תשובות ברורות מטורפת בעיניי, כי אין פתרונות ברורים, או פשוטים. לא בעולם של היום. הילדים של שולמית אלוני, למשל, מצויים בסכסוך ירושה חריף ביניהם. עירית לינור כתבה על זה בפייסבוק: "היום התבשרו קוראי העיתון ששלושת בניה של שולמית אלוני מצויים בסכסוך ירושה על נחלת אמם בכפר שמריהו. כבר יש עורכי דין, וטענות על צוואה לא חוקית, ואל תשאלו. מוזר. אנשים שיודעים איך כדאי לחלק את הארץ בינינו לבין הפלסטינים לא מצליחים להתפשר על מגרש".
ובאירופה? לא פחות מסובך. אומה עייפה מהיסטוריה של מלחמות עקובות מדם הפכה בתנועת מטוטלת לאומה משוסעת, אימפוטנטית, שמקדשת רב-תרבותיות על תרבותיות, פרוגרסיביות עיוורת ותקינות פוליטית מסרסת, ומנסה לשוא לאזן בין לאומנות מתעוררת לפציפיזם חולמני וסולם ערכים נוזלי. מצד אחד מיליוני פליטים בעלי השקפת עולם וחינוך לא-דמוקרטי מובנה, תוצאה כמעט ישירה של המלחמות במזרח התיכון, האביב הערבי והסכם הגרעין, ומנגד הצורך הנואש לשמור על צביון אירופי נאור, המקדש את חירויות הפרט, חופש הפולחן וחופש הביטוי. התנגשות ציוויליזציות שתביא בהכרח לעולם חדש שייווסד על נהרות של דם. איזה מין עולם זה יהיה? אתם יודעים למי ניתנה הנבואה.
****
אנדי מקנאב זונח את הסדרה המוצלחת של ספרי "ניק סטון", שבה לוחם SAS לשעבר פועל בחצר האחורית של העולם כ-deniable operator, וממציא את עצמו מחדש, הפעם בנעליו הגבוהות של טום בקינגהאם, לוחם SAS אחר, עדכני יותר ובעל גליון התנהגות נקי, שמתמודד בדרכים אחרות עם העולם החדש, המבלבל והמסובך עד אימה. בספר הזה, השני בסדרה, בקינגהאם חוזר מהמלחמה באפגניסטן למלחמה אחרת - בבית. לונדון בלהבות. אישיות מוסלמית בכירה נרצחת וההמון ברחובות, שורף מכוניות ובתי עסק. השלטון עומד מנגד, מפלבל בעיניו, שומר על איפוק בריטי ומנסה בכל כוחו להכיל את זעם ההמון, ולא יודע את נפשו מבלבול. מדוע הם כועסים? הרי ידינו לא שפכו את הדם הזה. בה בעת חוזרים אלפי צעירים מתוסכלים משליחויות הומניטריות (נגיד) בסוריה, ומהווים גורם נוסף, ספק תמים ומיליטנטי בפוטנציה, לקלחת שכבר עכשיו עולה על גדותיה לכיוון כאוטי אף יותר. אולם גם מכאוס כזה, כצפוי, יש מי שיודע להרוויח.
עם זאת, למרות הפוטנציאל המבטיח, הספר לא מתרומם. הרבה בירבורים, הרבה פגישות מעונבות, פוליטיקה והשערות, אבל קווי העלילה נפגשים ביניהם באורח מאולץ וקלוש, ומעט קטעי הפעולה חיוורים, לא מספקים, ולא מעניקים את אפילו צל צילה של חוויית הקריאה שהייתי רגיל אליה בספרים האחרים של מקנאב, שהיו תמיד עמוסים באקשן מצמית וחשוף, בוטה וריאליסטי. אולי זה מתאים לאירופה החדשה, אבל לא לי.
****
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
