מהו ספר מתח טוב?
נראה לי שצריך לקרוא כמות נכבדת של ספרי מתח כדי לענות על זה.
הייתה לי תקופה שקראתי מלא ספרי מתח (וכשאני אומר תקופה אני מתכוון בגיל 14), בלעתי אותם ממש. זה היה בדיוק בזמן נטישת מדף הנוער על כל ספריו המעיקים שחוזרים על עצמם, אבל עדיין לפני קריאת דברים "כבדים" יותר. הספרנית הייתה מצקצקת בלשון ומגלגלת עיניים כשהייתי מגיע לדלפק עם ערימה של ארבעה ספרי מתח, כאילו ניסתה לסמן לי "למה אתה לא קורא משהו יותר לגילך?". אבל מאסתי בדברים "לגילי". אז פניתי לעולם של תעלומות ורציחות.
אני לא זוכר את כל ספרי המתח שקראתי. הם היו הרבה. זה היה לפני עידן "ג'ק ריצ'ר" (במחילה מכבודכם אפרתי ואלון) אבל הרלן קובן עדיין היה שריר וקיים. ולא קראתי אותו בכל זאת. אבל אחרי כמה זמן זה נמאס עליי. כמה אפשר, כל הזמן אותו דבר. הייתי מסיים ספר ומיד שוכח מי היו הדמויות הראשיות ומה בכלל קרה בעלילה. וזה לא בגלל שלא שמתי לב לפרטים, זה פשוט קורא לי בספרי מתח. הם לא מטביעים עליי חותם, הם סתם עוברים לידי. ברובם אין עומק, והם פשוט "ספרי טיסה", או אם תרצו מונח יותר מליצי- "סורבה ספרותי", סתם משהו בין לבין שצריך לנשנש כדי לנקות את הפה עד ליצירה הבאה.
אבל בואו נחזור למה הופך ספר מתח לספר טוב.
1.הוא צריך להיות, מין הסתם, מותח. מותח כמו הסופרלטיבים החצי אמיתיים שתמיד מרוחים על הכריכות שלהם- "אי אפשר לעזוב אותו עד שמסיימים!", "משאיר אתכם במתח עד הסוף" וכל שאר הביטויים האלו. הוא אמור להיות מותח. לא חובה שיהיו בו טוויסטים נועזים בעלילה. אבל שיהיה מותח, מרגש, מעניין, שיגרום לי לרצות לסיים אותו ולא לנטוש אותו באמצע אחרי שגיליתי את כל העלילה ואת ההתפתחויות שלה.
2.הוא צריך להכיל דמויות אמיתיות. לא דמויות פלקט שאומרות משפטים מסרטים. הדמויות לא חייבות לגרום לי להזדהות איתם (כי קשה לגרום לי להזדהות עם בלש שפותר תעלומת רצח כשאני שוכב במיטה עם מזגן ומתלונן על החום בספטמבר וממתי כזה חם בספטמבר ולמה אני כבר לא עובר לגור בפינלנד או בתוך המקפיא שלי). אני צריך שהספר יגרום לי להגיד-"אם הייתי במצב שלו, הייתי מתנהג כמוהו".
3.העלילה צריכה להיות מלאה. לא עלילה דלה ומעיקה, דמויות שמולבשות עליהן כל מיני פילוסופיות (ואם כבר נגענו בזה- בלי הרבה התפלספויות פילוסופיות, דן בראון! זה מעיק רוב הזמן) רק כדי שייראו דמויות משכילות למרות שבחיים האמיתיים אף אחד לא מצטט בכמות כזאתי את שייקספיר או את לורד ביירון.
הגעתי לספרייה, ובעמדת החדשים ראיתי את הספר הנ"ל נח לו. שמעתי עליו כבר הרבה, הבאז עליו לא מפסיק כבר כמה חודשים (ספר המתח של השנה, הופכים אותו לסרט ובלה בלה בלה). ראיתי שעוד אישה זקנה מגששת באגף. והחלטתי לעשות את תרגיל "אוי מה זה הספר הזה רגע בואו נקרא את הכריכה האחורית וואו זה נראה לי ממש מעניין טוב אני אקח את זה". קלאסי.
איימי וניק דאן (אילו שמות בנאליים, זה מה שחשבתי ישר בהתחלה) הם זוג נשוי מניו יורק. הם סוג של נפשות תאומות, קלישאתי כמה שזה נשמע. מהזוג הזה שאף אחד לא רוצה לצאת איתם כי הם כל הזמן פוצי מוצי ומורחים את הזוגיות שלהם בפנים של אחרים. קוראים אחד לשני בשמות חיבה, משלימים משפטים, יש להם בדיחות פרטיות ושניהם כאלו מגניבים. אוי באמת.
ביום נישואים החמישי שלהם איימי נעלמת. כאילו בלעה אותה האדמה.
איימי וניק דאן כבר לא גרים בניו יורק, הם עברו לאיזו עיירה שכוחת אל במיזורי כדי לעזור לאמא החולה של ניק ולאבא החולה אלצהיימר שלו. איימי היא עשירה, ההורים שלה סוג של רצחו אותה רעיונית וכתבו סדרת ספרים לילדים בשם "איימי המדהימה" המבוססת עליה. אבל הם נקלעים לבעיות כלכליות (ההורים שלה,כן?) והיא נותנת להם את רוב הכסף שלה. ואז ניק ואיימי עוברת למיזורי וניק מחליט לקנות בר (כי שניהם פוטרו,כמה נורא) משארית הכסף שלהם (צעד כלכלי חכם, אין מה לומר). אה כן,ויש גם את אחותו התאומה של ניק, מרגו, שכולם פשוט קוראים לה גו, ויש לה קטע כזה שהיא וניק ממש חולקים אותן מחשבות וסומכים אחד על השני במאה אחוזים.
ואם נחזור לאיימי שנעלמה. אני לא יכול לספר הרבה, כדי לא להרוס לכם. אבל העלילה צפויה. זירת הפשע, שהיא הסלון של ניק ואיימי, מבולגנת, אבל יש בה סתירות. חוץ מזה, בהמשך הסיפור נמצאים עוד כמה דברים שמצביעים על ניק כחשוד העיקרי. ואם זה לא מספיק, הוא צריך להתמודד עם משחק חפש את המטמון שאיימי מכינה לו כל יום נישואים (כמה דביק).
כשהמשטרה מתחילה לחטט, מתגלה שהזוג הדביק שמשלים משפטים אחד של השני לא נמצא בגן עדן. ירח הדבש נגמר, והחיים האמיתיים התחילו. ניק עושה רושם של דביל מהשורה הראשונה שלא יודע לבטא רגשות. הוא פשוט תינוק מגודל, רוצה שכולם יעשו לו את הכול (ברמה של תחתכו לי את הקשה של הלחם, והוא בן 34). ובגלל שהוא תינוק מגודל, הוא לא לוקח אחריות על המעשים שלו. הוא כל הזמן ממורמר כי פיטרו אותו, ואיימי מנסה לגרום לו להרגיש טוב יותר אבל הדביל הגדול לא משתף אותה בשום דבר ורק מוציא את הכעס שלו עליה. ואת הכל הוא מפיל על זה ש"לא הייתה לו דמות אב טובה". אוי נו.
אני לא אוהב ספרים שיש מסביבם הרבה באז. בעיקר כי זה לא מוצדק רוב הזמן. "נעלמת" של גיליאן פלין הוא ספר מתח, אבל יותר מזה הוא מותחן פסיכולוגי. היא לא מנסה להשוות לעלילה טוויסטים מרהיבים. ממש לא. ראיתי כל טוויסט בעלילה עוד לפני שהוא קרה, פשוט כי כבר אני מכיר את הסיפור הזה מספרי מתח אחרים. זה לא קו עלילה כזה מקורי. החוכמה של גיליאן פלין הוא באיך שהיא בנתה את הדמויות. בדיוק כשחושבים שמכירים את הדמויות, הן משתנות ומתפתחות. וזה היופי בספר. אבל עדיין,"ספר המתח של השנה"? אוי תנוחו.
אבל מה אני מבין בספרי מתח, קטונתי. אפרתי ואלון, לטיפולכם.
