והנה כוון שהחזרתי את הספר אשר קבלתי למקומו הנכון, חפצתי להוסיף ולקרא את אשר כותב עגנון.
וזכרתי מנעורי את סיפורו העצוב של מנשה חיים הכהן וזוגתו.
ולכן לקחתיו מהסיפריה, ואקרא בו. אכן נכונה זכרתי, כי אהבתיו בנעורי.
לא מרובה היתה ישיבתי בכיתה וחמקתי מרוב שעורי, אהבתי לספרים וספרות עמדה לי להגיע לשעורי ספרות.
אך שכוח שכחתי עד כמה קשתה עלי קריאת סיפוריו.
דומה עלי כתיבתו, כמגלה טפח ומכסה טפחיים, כמו לשמוע רמזים ולנסות להבין את השלם. ידע נרחב במקורותינו חסר לי כדי להבין במלואו את עגנון.
וכאשר חזרתי וקראתי חסרה לי מורתי לספרות, והערותיה אותן זכרתי השלימו את הבנתי כאז כן עתה.
בספר זה מצאתי פרט לסיפורו העצוב של מנשה חיים סיפור אשר נגע לליבי ולנשמתי.
קראתיו פעם ופעמיים ושלוש ולא שבעתי.
וראוי הוא לציטוט וחשיבה ואהבה.
שמו של הסיפר הוא "מזל דגים" ובו הסבר עמוק מני חקר לאדם אשר אין נגיעה לו לציור ואומנות.
ובהיר הוא כמים צלולים בם משתקפת שמש ומשתברת לאלפי ניצוצות וצבעיה מאירים את נפשו של אמן, וברגעי ריכוז לא יראה ולא יחוש עוד דבר פרט לתשוקת אומנותו.
וכך זכיתי, בזכות יום כיפור ובזכות עגנון בחוויה מאירה ונפלאה.
















