ביקורת ספרותית על אחותו של הנגר מאת מירה מגן
ספר טוב

---

לפעמים שומעים בחדשות על אנשים שקרו להם אסונות גדולים, כל משפחתם נספתה בשריפה, תאונה, פיגוע.
השאלה הראשונה שעולה לי בראש תמיד היא איך ממשיכים לחיות אחר כך.
זאת שאלה טיפשית, כמובן. החיים נמשכים זו קלישאה, אבל זו גם האמת. הם נמשכים בעצמם, נרצה או לא.
צריך מאוד מאוד מאוד לא לרצות כדי ליזום הפסקה שלהם, רוב האנשים לא מגיעים למצב הזה.

גיבורת הספר אחותו של הנגר איבדה את בנה ובעלה בתאונה והיא אינה רוצה להמשיך את חייה. לא שהיא רוצה להתאבד, אבל גם להמשיך את אותם החיים שהיו לה קודם - היא לא רוצה, בטח שלא להתחיל מחדש.
היא עוזבת את עבודתה ואת ביתה, עובדת בסופר ועוברת לגור בבית אבות.
בית אבות, לתחושתה, הוא המקום המתאים למי שעיקר חייהם כבר מאחוריהם ולא נותר להם אלא להמתין למוות.

הרעיון של אשה צעירה שעוברת לגור בבית אבות הוא רעיון מקורי, יפה ומושך. הרבה מהסיטואציות בספר מבוססות על המפגש הזה.
אבל האם זו באמת תגובה סבירה של מי שעבר אסון כזה?
לא פסיכולוגית, אבל מתקשה להאמין שאדם שחייו התרסקו כך, ימצא בעצמו באופן מיידי את הכוח הנפשי לעשות שינוי דרמטי ומעורר תהיות כמו זה שעושה גיבורת הספר.
אולי אני טועה, אבל זו רק נקודת אי האמינות הראשונה בספר.
על הנקודה השניה העירה נצחיה בביקורת על ספר אחר של מירה מגן - וודקה ולחם:
נאוה, גיברות הספר, בודדה באופן בלתי סביר.
גם גיבורת וודקה ולחם היתה בודדה ונטולת כל קשרים מהעבר, אבל שם זה עוד היה אפשרי: נניח שלא היו לה קשרים הדוקים במיוחד, הוריה נפטרו, היא התפטרה ועברה דירה, יתכן שהקשרים הקודמים שהיו לה לא היו מספיק חזקים כדי לשרוד מעבר דירה ועבודה.
אבל איך לנאוה שזה עתה עברה אסון מחריד אין שום חברים או קרובים, חוץ מאחיה וגיסתה, שחשים צורך לשמור איתה על קשר?
הדמות העולה מהמשך הספר היא דמות של אשה יפה, חכמה, מתחברת בקלות. איפה החברות שלה מן העבר? חברות מהעבודה הקודמת? ההורים שלה כבר מתו, אבל מה עם הורי בעלה? אחים שלו? דודים שלה או שלו? אין? כולם מתו? משהו לא סביר כאן.
אגב וודקה ולחם, מדובר בזוג גיבורות-תאומות, דומות להפליא:
גם לגיבורת וודקה ולחם יש בעל ובן אחד, בדיוק כמו שהיו לנאוה לפני התאונה, שתיהן עושות שינוי גדול בחיים, הורי שתיהן נפטרו, לשתיהן יש אח אחד, לשתיהן גישה פאטאליסטית לחיים.
שתיהן גם כתובות בשפתה היפהפיה של מירה מגן.
כי אמין או לא אמין, מדכא או לא (מדכא!), מסוכסך להפליא עם אלוהים או לא (מסוכסך!), דבר אחד בטוח - הכתיבה של מירה מגן יפהפיה.
שואבת מהמקורות היהודיים, משירים, אפילו ממשפטים ישראליים מפורסמים: קשישה שעושה את המסלול הלא שגרתי מבית החולים בחזרה לבית האבות הרי היא הצהרה ש"יש רופאים בירושלים".

על כריכת הספר כתוב שנאוה "מהווה אתר ממגנט לבני אדם אחרים - גברים, נשים וילדים - ודמותה מהלכת עליהם קסם". לא הייתי מתארת כך את הסיפור. בעיני, נאוה היא זו שמוצאת עצמה מתמגנטת לאנשים אחרים ומתעניינת בהם, ובעיקר בצרותיהם, בניגוד לרצונה המקורי - להתנתק מהחיים, לשקוע, לחיות על ווליום נמוך עד מותה.
בשלב מסויים בספר, גיסתה הישירה והבוטה של נאוה נותנת לה נאום מצחיק על איך היא לא מתכוונת לרחם עליה, למרות מה שקרה לה. הרי גם לה יש צרות משלה כמו עודף משקל וילדה ביישנית מדי. מה שנראה כחוסר רגישות קיצוני הולך ומתגלה במהלך הספר כאמיתי: העולם מלא באנשים עם צרות אמיתיות וקשות, כאלו שאפילו נאוה לא היתה מתחלפת איתם, ואצל כולם החיים ממשיכים.
בסוף גם אצל נאוה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על אחותו של הנגר