הסיפור של נאוה, גיבורת הרומן הזה, כך כתוב על הכריכה האחורית, הוא "גרסה נשית, יהודית-נוצרית , מודרנית, נועזת וחכמה של ספר איוב". יש באמירה זו הרבה מן האמת בכל הקשור להתרסה כלפי האלוהים על השרירותיות שבאובדן. אבל הסיפור של נאוה הזכיר לי, חלקית, דווקא את סיפורו של הנסיך סידהרתא גאוטמה (המכונה בודהה): עד בגרותו הוריו גוננו עליו מכל סוגי הסבל האנושי. רק משנחשף להם לראשונה (עוני, מחסור, מחלות ומוות) , סוגי הסבל האלה, אותם לא חווה על בשרו, גרמו לו לגבש את אחת מהתורות הגדולות במזרח. בראייתו הטוב הוא בן חלוף וההשתוקקות אליו היא מקור הסבל. השחרור מההשתוקקות מביא לשחרור מהסבל.

נאוה, בדומה לבודהה, חוותה את ארעיות הטוב על בשרה. בדומה לבחרותו של בודהה גם החיים המושלמים שלה גוננו עליה מחוית הסבל. מגן מציגה את הזוגיות של נאוה ככלילת שלמות ואת הילד פרי אהבת בני הזוג כהתגשמות מאווייה. כל אלה אלה נגדעו באחת באופן שרירותי בגין תאונת דרכים אחת. נאוה למודת הסבל מחפשת את הדרך האישית שלה לגאולה, בדומה לבודהה היא מנסה להלחם בהשתוקקות: סוגרת את עצמה בדיור מוגן לגיל הזהב. הרחק מהחיים התוססים; מחסלת את הקריירה המבטיחה לטובת עבודה סתמית כקופאית במרכול ולמעשה מחכה למותה. אפשר לראות בכך את הדרך האישית שלה לשלווה. אלא שדווקא אז, ההחשפות שלה לסבלו של הזולת מעמתת אותה עם הדרך שבחרה. הניגודיות הזאת היא אחד מיסודות הרומן הזה.

הואיל והעלילה מתרחשת בישראל האפשרות שמישהו יכבד את החלטתה של נאוה לפרוש מהבלי העולם הזה שואפת לאפס. כמעט כל דמות חשה צורך לומר לגיבורה את דעתה, אבל התהליך הזה הופך להיות דו-כיווני. גם נאוה היא, בסופו של דבר, ישראלית שורשית ואינה יכולה שלא להתערב בסוגיות הכאובות – צרותיהם של אחרים - הניקרות על דרכה.

מירה מגן לוקחת את הסיפור הבסיסי הזה ושוזרת בו באופן מרשים עלילה מרתקת, דמויות ישראליות שונות וויכוחים מעניינים על אלוהים ואמונה וגם על פשר חיינו על פני האדמה. הדמויות מעוצבות באופן נפלא אם כי לעיתים לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שהן סטריאוטיפיות מאד: יונינה החבר'המנית והישירה עד כדי בוטות. חנן, הנזהר מעימותים, בעלה של יונינה ואחיה (הנגר) של נאוה ועוד דמויות נוספות מעוצבות אמנם באופן משכנע כמו אולגה עמיתה לעבודה; אבל אם כבר רוסיה אז קבלו אותה עם כל האינוונטר – בלונדית, יפה , חטובה, אם חד-הורית, גרוש שיכור ואלים.... עם זאת, בעיני, כל אלה מצליחים למלא את תפקידים בדרמה שיצרה מגן והסיפור הוא העיקר, בעיני, ולא עיצוב הדמויות.

מירה מגן השכילה בבנית העלילה להשאיר כל הזמן כמה אפשרויות לגיבורה ולסיפורי המשנה. תהיתי איזה סוף תרקח הסופרת לסיפור הזה. לעניות דעתי, לזכותה יאמר כי הסוף שבחרה לא השקיע את הסיפור הריאליסטי במידה רבה בסוף קיטשי או מאולץ.

הסיפור מלווה ברובד רעיוני לא כבד מדי המתאים לעלילה ומוסיף לה מידה של עומק. זה אינו הופך את הסיפור למסה פילוסופית מעיקה אך גם לא בעלת תובנות עמוקות מאד, אבל מצילה אותו, באופן אמין, מרדידות בה העלילה תהיה סך כל הפעולות שהתרחשו בסיפור.

הסיפור כתוב שעברית קולחת ויפה, לא גבוהה מדי ולא שפת אשפתות; אם כי יש ניואנסים מתבקשים בהתאם לדמויות.

השורה התחתונה: קריאה מהנה מאד, מעוררת מחשבה, עלילה קולחת ושלל דמויות מעניינות מהחיים (פחות או יותר). נהניתי מאד. ממליץ.

הסיפור של נאוה, גיבורת הרומן הזה, כך כתוב על הכריכה האחורית, הוא "גרסה נשית, יהודית-נוצרית , מודרנית, נועזת וחכמה של ספר איוב". יש באמירה זו הרבה מן האמת בכל הקשור להתרסה כלפי האלוהים על השרירותיות שבאובדן. אבל הסיפור של נאוה הזכיר לי, חלקית, דווקא את סיפורו של הנסיך סידהרתא גאוטמה (המכונה בודהה): עד בגרותו הוריו גוננו עליו מכל סוגי הסבל האנושי. רק משנחשף להם לראשונה (עוני, מחסור, מחלות ומוות) , סוגי הסבל האלה, אותם לא חווה על בשרו, גרמו לו לגבש את אחת מהתורות הגדולות במזרח. בראייתו הטוב הוא בן חלוף וההשתוקקות אליו היא מקור הסבל. השחרור מההשתוקקות מביא לשחרור מהסבל.

נאוה, בדומה לבודהה, חוותה את ארעיות הטוב על בשרה. בדומה לבחרותו של בודהה גם החיים המושלמים שלה גוננו עליה מחוית הסבל. מגן מציגה את הזוגיות של נאוה ככלילת שלמות ואת הילד פרי אהבת בני הזוג כהתגשמות מאווייה. כל אלה אלה נגדעו באחת באופן שרירותי בגין תאונת דרכים אחת. נאוה למודת הסבל מחפשת את הדרך האישית שלה לגאולה, בדומה לבודהה היא מנסה להלחם בהשתוקקות: סוגרת את עצמה בדיור מוגן לגיל הזהב. הרחק מהחיים התוססים; מחסלת את הקריירה המבטיחה לטובת עבודה סתמית כקופאית במרכול ולמעשה מחכה למותה. אפשר לראות בכך את הדרך האישית שלה לשלווה. אלא שדווקא אז, ההחשפות שלה לסבלו של הזולת מעמתת אותה עם הדרך שבחרה. הניגודיות הזאת היא אחד מיסודות הרומן הזה.

הואיל והעלילה מתרחשת בישראל האפשרות שמישהו יכבד את החלטתה של נאוה לפרוש מהבלי העולם הזה שואפת לאפס. כמעט כל דמות חשה צורך לומר לגיבורה את דעתה, אבל התהליך הזה הופך להיות דו-כיווני. גם נאוה היא, בסופו של דבר, ישראלית שורשית ואינה יכולה שלא להתערב בסוגיות הכאובות – צרותיהם של אחרים - הניקרות על דרכה.

מירה מגן לוקחת את הסיפור הבסיסי הזה ושוזרת בו באופן מרשים עלילה מרתקת, דמויות ישראליות שונות וויכוחים מעניינים על אלוהים ואמונה וגם על פשר חיינו על פני האדמה. הדמויות מעוצבות באופן נפלא אם כי לעיתים לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שהן סטריאוטיפיות מאד: יונינה החבר'המנית והישירה עד כדי בוטות. חנן, הנזהר מעימותים, בעלה של יונינה ואחיה (הנגר) של נאוה ועוד דמויות נוספות מעוצבות אמנם באופן משכנע כמו אולגה עמיתה לעבודה; אבל אם כבר רוסיה אז קבלו אותה עם כל האינוונטר – בלונדית, יפה , חטובה, אם חד-הורית, גרוש שיכור ואלים.... עם זאת, בעיני, כל אלה מצליחים למלא את תפקידים בדרמה שיצרה מגן והסיפור הוא העיקר, בעיני, ולא עיצוב הדמויות.

מירה מגן השכילה בבנית העלילה להשאיר כל הזמן כמה אפשרויות לגיבורה ולסיפורי המשנה. תהיתי איזה סוף תרקח הסופרת לסיפור הזה. לעניות דעתי, לזכותה יאמר כי הסוף שבחרה לא השקיע את הסיפור הריאליסטי במידה רבה בסוף קיטשי או מאולץ.

הסיפור מלווה ברובד רעיוני לא כבד מדי המתאים לעלילה ומוסיף לה מידה של עומק. זה אינו הופך את הסיפור למסה פילוסופית מעיקה אך גם לא בעלת תובנות עמוקות מאד, אבל מצילה אותו, באופן אמין, מרדידות בה העלילה תהיה סך כל הפעולות שהתרחשו בסיפור.

הסיפור כתוב שעברית קולחת ויפה, לא גבוהה מדי ולא שפת אשפתות; אם כי יש ניואנסים מתבקשים בהתאם לדמויות.

השורה התחתונה: קריאה מהנה מאד, מעוררת מחשבה, עלילה קולחת ושלל דמויות מעניינות מהחיים (פחות או יותר). נהניתי מאד. ממליץ.