הלב הקבור שמעון אדף.
עד עמוד 89 קראתי בספר כמשוטט בין שתי רשויות נפרדות של המין האנושי – הרשות הגלויה ולעומתה הרשות הנסתרת. מכאן הבנתי שאני ניצב בפני בחירה כיצד להתייחס לספר וכיצד להתייחס לסופר. מתוך נקודת מבטה של הרשות הגלויה יכולה לעלות מיד השאלה הביקורתית – "מה שמעון רוצה ממני לכל השדים והרוחות ?" אפשר גם לתהות – "האם הדמיון הפרוע שלו נועד להרשים, לטלטל את מחשבותיי או לבלבל את מוחי עד שלא אבחין בין מציאות ובדיון ?" לעומת זאת מתוך נקודת מבטה של הרשות הנסתרת עולה תמונה אחרת לגמרי, אשר בשלב הזה אני לא יודע מה צופן ההמשך. אם זה המצב אז אין ספק שהספר "הלב הקבור" נועד למיטיבי קרוא, הפתוחים להמשיך ולחפש מה הוא המשל ומה נמשל ממנו. מכאן אנו נכנסים לעולם עתיר דמיון המאפיין את ספרי הפנטזיה, כאשר מפעם לפעם צצים משפטים, אחדים נוגעים ללב, המחזירים אותנו למקום ולזמן.
סימנתי ספר טוב עבור אוהדי סיפורי הפנטזיה.

אפשר לקרוא לספר, הארי פוטר היהודי.
אפשר לראות בסיפור גילויים מסודות הקבלה.
ואולי יש כאן הצגה של יסודות קבליים קדומים בתנך המתוארים באותם פסוקים בודדים של מלחמת אברהם באמרפל מלך שינער.( בראשית יד)
אפשר לראות בספר את יסודות השפה, מה שהקבלה מובילה אותנו ל"שפת המלאכים" שממנה לשפת הביניים ולבסוף לשפתנו אנו.
המוזר הוא שהמחקר המודרני מראה זאת בהמשך: עבודותיהם של שפינוזה , מקרגור,דרידה, חומסקי וחקר המוח היום.
המשפט הסתמי שלי האחרון הוא : הספר מראה את עוצמת השפה, המילים והתודעה ככוח החזק ביותר המניע אותנו.
ועכשיו לפירוט.
בעיירה בדרום הארץ נפגשים , אמיר וטליה לשניהם יחוד: כוחות מיוחדים , סקרנות ויכולות שכליות ונפשיות שאינם יודעים על קיומם.
הם נקלעים למעגלים וארועים קבליים מיסטיים הקשורים לאמרפל מלך שינער.
אמרפל מופיע בספר בראשית פרק יד. התלמוד והקבלה רואים באמרפל את נימרוד ושינער היא בבל. ובעצם יש כאן מילחמה של האלילות מול עבודת האל או מונותאיזם.
לסיפור הבסיסי הזה נכנסים אנו הקוראים באמצעות אמיר וטליה ועוברים לחלק הקבלי המטפיסי.
ליקום שבו יש גלגלי רקיע. אמרפל שלא הושמד סופית על ידי אברם, מנסה לעורר כוחות ליניקת החיים והשתלטות מחדש על היקום. לידו נמצא/ת הרמפרודיט (דמות שהיא גם זכר וגם נקבה),בשם אחותופל, שהיא נכנעת לכאורה לאמרפל אולם עוזרת לכוחות האור לנצח.
הכלים במלחמה זו הם אידאות שמתבטאות במרכיבי השפה.( ע 165).
ובכן לשפה רבדים ושכבות תודעתיות שונות. הדבר מוסבר היטב בעמוד 165.
אם נקח את המושג שולחן למשל, הרי הוא מופשט וכולל סוגים שונים של שולחנות(אוכל, כתיבה, שלי שלכם, וכו).
גם המושג הזה מוגבל לשפה או משפחת שפות מסויימות.
מתחת לכל זה יש מושג שהמוח מבין והוא משותף לכל בני האדם.
המושג הזה נקרא שפת "מלאכים".
המושג שולחן הוא בשפת ה"ביניים". או ה"היבראה".יתכן שזה בריאה או מזה בא המושג "היברידי" - יצור כילאיים.
הקבלה אומרת כי לאחר המבול , איבדנו את שפת המלאכים ואנו בשפת ה"היבריאה".שהיא שפה של סמלים, חלומות ואידאות.
מענין כי שפינוזה, מקרגור,עד חומסקי וחוקרי המוח מוצאים שרידים למשמעויות אלו של השפה.
הספר כאמור מציג מלחמה ומירדף בין האור לחושך . הכתיבה מיוחדת.
אם הארי פוטר מתבסס על יסודות המיסטיקה הנוצרית, הרי ספר זה מעוגן במיסטיקה היהודית.
הזמן נמדד במושגים תנכיים יהודיים ולכן הקונפליקט עם נימרוד- אמרפל הוא בן אלפי שנים בלבד ( ע 215).
כדי שאמיר וטליה יוכלו לקבל כח על תושבי העיירה לחלום בלילה אחד חלומות, סיוטים וחזיונות שהם בעצם היבריאות.
בן אדם צריך ארכיאות ( מושגי על ) כדי לנגוע בבריאה(228).
אדם צריך שלושה יסודות כדי לפלס דרך: כשרון, ידע ונחישות ותשוקה.
ובצד הקטעים המקסימים הללו,למדתי המון על מושגים סתומים בעברית שלנו כמו:
"כנף רננים נעלסה" היא חיה קבלית דמוי תנין שניתן לרכוב עליה.
או "קטב מרירי" (דברים לב, כד) שהוא אד משחית.
בעולם העליון יש מלאך "איש החרב" שאחראי לחרב המתהפכת, שהיא כידוע מונעת מאיתנו חזרה לגן עדן.(236)
עמוד 260 מסביר כי שיתוק וגיהנום הם תודעתיים. זאת הארה מעולה.
אם לוקחים את כל זה ואורזים בסיפור התפרקאות, רומן נעורים מקבלים ספר טוב.
עדיין לקח לי זמן להכנס לתודעת המחבר והספר.
זה אינו הארי פוטר שבו כמאמר ירמיהו "הלוקח לשונו וינאם נאום".
שווה את המאמץ.

בסופו של דבר נהניתי מהספר, יש בו לא מעט נקודות מעניינות אבל הייתי צריכה להתגבר על הרבה דברים מעצבנים כדי ליהנות ממנו.
אתחיל במה שעצבן אותי:
אבא של אמיר הוא הדמות המעצבנת בעולם. מעבר למשחקי מילים הטרחניים שלו, שחלקם ילדותיים ומטופשים וחלקם ממש חסרי היגיון, הוא טיפוס בלתי נסבל בצורה לא הגיוניות. הוא מאוכזב מהבן שלו שהוא רגיל מידי- אבל ככה לא עובדים הורים- הילדים של רובינו רגילים, אבל אנחנו לא רואים את זה ככה. אנחנו חושבים שהם נהדרים.
אמיר עצמו אמור להיות ילד רגיל לגמרי (לפחות בתחילת הספר). זה נראה כאילו הסופר לא מכיר ילדים בכלל. אומנם ההישגים שלו ממוצעים אבל ילד רגיל לא מתנהג באדישות כלפי כל דבר. ילד שלא מתעניין בחברים, ימי הולדת, מתנות, לא מביע רגשות ולא רוצה כלום-הוא לא ילד רגיל. הוא ילד שמשהו ממש לא בסדר איתו.
דבר נוסף, שעצבן אותי בשעת הכתיבה הוא תיאור מאוד סטראוטיפי של בית הפר בעיירה קטנה ומוכת אבטלה בדרום בה כולם מתעסקים באמונות טפלות וקמעות. היה נראה לי שהמחבר הוא איזה אשכנזי מתל-אביב שמדמיין כך את תושבי עיירות הפיתוח. אני למדתי בבית ספר בעיר פיתוח בדרום וממש לא זו הייתה המציאות. אחר כך קראתי בוויקיפדיה שהוא גדל בשדרות-אז אני לא יודעת-אולי שם המציאות הייתה כזו.
מה שבעיקר עצבן אותי הוא שאני עובדת בבית ספר, וקיבלנו 30 עותקים מהספר ממשרד החינוך כדי ללמד כיתה שלמה ואין אף כתה שמתאים ללמד אותה את הספר הזה. הוא מאוד ספרותי (כתוב יפה אבל לא קל) רוב התלמידים יתייאשו לפני שיגיעו לעיקר, הוא ספר פנטזיה-לא כל התלמידים מתחברים לזה והוא ספר מאוד ישראלי ורוב קוראי הפנטזיה פחות בקטע של ספרים ישראלים (יותר בקטע של אסקפיזם) בקיצור, לא ספר לקריאה מונחית לכיתה שלמה. מה חשבו שם מקבלי ההחלטות?

למה כן נהניתי מהספר?
אני ממש אוהבת מיתולוגיה יהודית ותמיד נהנית מהשימוש בה. הוא נתן פירוש מרתק לחצאי מדרשים סתומים שתמיד ריתקו אותי ורואים שהידע שלו גדול בהרבה ממה שיש בספר והוא "שתל" בספר רמזים לעלילות עתידיות שקשורות במדרשים אחרים שיכולות להיות ממש מגניבות.
הספר כתוב טוב (החל מהאמצע אפילו יותר). והדמות של טליה נהדרת.

אל הספר הזה הגעתי בעקבות הספר "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" של אותו מחבר, שממנו נהניתי מאוד. שמעון אדף כותב יפה. מצוין אפילו. שילוב של קלילות וכובד ראש, והתבוננות רבה. הנה דוגמה, תוכלו לשפוט בעצמכם:

"מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד - ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו."

אמיר (בסגול. יש כאן איזה משחק מילים בצימוד עם שם המשפחה) הוא ילד רגיל בן 11. מאוד רגיל. אפילו, ואני מודעת לכך שזו סתירה פנימית, יותר מדי רגיל. רק שביום בהיר אחד קורים לו דברים מאוד בלתי רגילים. וזה סיפור הדברים הבלתי רגילים הללו. עד כאן בסדר. הדברים הלא רגילים קשורים לשדים ורוחות ושאר יצורים שלא מן העולם הזה. גם כאן אין בעיה. השדים והרוחות שאובים מהמיתולוגיה היהודית. ניסיון מעניין, ואפילו מסקרן.

אבל...
אני יודעת שאתם יודעים שיש כאן אבל. וזה חייב להיות אבל גדול, כי נתתי לספר שני כוכבים מחמישה, וגם זה בקושי. הנקודה היא שזה פשוט לא עובד. הדמויות לא אמינות, וכך גם התהליכים שעוברים עליהם. אני יודעת שספר פנטזיה בהגדרתו לא אמור להיות אמין, ובכל זאת אמור להיות משהו אמיתי בבסיס. מין תחושה של הקורא שאמנם יש כאן כללי משחק השונים מהמציאות הרגילה אבל יש כללים. והדמויות משחקות לפי הכללים הללו. ועוד צריכה להיות תחושה של עומק. שמה שסופר הוא רק קצה קצהו של מה שאפשר לספר לנו, אלא שמפאת קוצר הזמן והיריעה דברים זוקקו ותומצתו. ובעיקר צריכים להיות קצוות פרומים. בעיקר כאשר העלילה נעה מהריאלי לפנטסטי וחזרה. אם הכל מסתדר יותר מדי חד וחלק, התחושה היא יותר של משל, ולא של סיפור פנטזיה. לצורך תחושת האמינות המבוטאת בעומק, מותר וכדאי שלא כל דבר בעלילה יהיה סמלי, שלא כל הסמלים יקבלו פיענוח חד משמעי או פיענוח בכלל, ושלא הכל בא על מקומו בשלום. לא בספר הזה, בכל אופן.

ולסיכום - לא הלך הפעם. מצד שני אני עדיין חושבת שאדף כותב יפה. אני אמשיך לחפש את הספרים שלו.