לפני כמה שבועות עצרתי בתחנת דלק כדי לתדלק את האוטו (בבנזין) ואת עצמי (בקפה הפוך). כשיצאתי מהאוטו הבחנתי במשאית להובלת עופות שחנתה ברחבת החנייה. התקרבתי, הבטתי ולא יכולתי להתיק את מבטי. מאות עופות עמדו דחוסים בתא המטען של המשאית, מחממים זה את גופו של זה באוויר הקר של דמדומי יום דצמבר חורפי. דפנות תא המטען הורכבו מקורות עץ אופקיות וביניהן מרווחים: צרים דיים כדי למנוע מן העופות להתעופף משם, אך רחבים דיים כדי לאפשר להם לנשום את נשימותיהם האחרונות. העופות שתקו ושתיקתם צעקה. הם נראו מדוכאים ואפורים. מאות גוונים של אפור. אולי זו האנשה, אבל הייתה לי תחושה חזקה שהם מבינים, איכשהו, שהרע מאד שהם שרויים בו כעת יוביל רק לרע יותר.

נהג המשאית הבחין בי נועץ מבט ושאל: "אֶה?". הסטתי את ראשי לכוונו לרגע קצר ועניתי: "מסכנים".
"אה, כן," הוא אמר בהבנה, והוסיף הסבר לא נדרש: "אנחנו אוכלים אותם". לבסוף הסתובבתי ונכנסתי לחנות Yellow. כשיצאתי וכוס הקפה המהביל בידי, המשאית עדיין הייתה שם. שוב בהיתי בתמונת הסבל ההמוני הזו ולבסוף נדתי בראשי, נכנסתי לאוטו ונסעתי. כתום לא יותר מדקה, הטתה פיית השכחה וההדחקה את רכבת האסוציאציות שלי למחוזות אחרים.

במהלך הקריאה ב"רומקובסקי מלך היהודים" נזכרתי באותה משאית. הספר מספר את סיפורו של גטו לודז' – גטו גדול שהקימו הנאצים בפולין, שהיה הגטו האחרון שפורק, ולא בכדי: ראש היודנראט (מועצת היהודים) של הגטו, חיים מרדכי רומקובסקי, הפך את הגטו למרכז תעשייה בעל תפוקות מדהימות. הנאצים הפיקו תועלת כלכלית רבה מן המוצרים שייצר הגטו (חלקם גם התעשרו מהם ישירות) ולכן הוא פורק רק תקופה קצרה לפני שהגייסות הרוסיים כבשו את לודז' וסביבותיה. הספר עוסק בחיים הבלתי-אפשריים של היהודים בגטו – חיי סבל, עבדות, רעב מתמיד, והשפלות תחת משטר טרור אכזרי, אך מתמקד בעיקר באישיותו השנויה מאד במחלוקת של רומקובסקי.

רומקובסקי מונה ע"י הנאצים לנהל את היודנרט (היהודים לא היו בוחרים בו מיוזמתם) והייתה זו, מבחינתם, בחירה מצוינת. גם מבקריו של רומקובסקי מודים כי היה לו כושר ארגון מעולה, וכך הצליח לארגן בגטו כוח משטרה, מערכת חינוך, בתי חולים, הנפיק מטבע ובולים (ועליהם תמונתו) וכן הקים כמאה רסורטים (מפעלי תעשייה) שהאריכו את חיי הגטו. מאידך, היה לרומקובסקי שגעון גדלות. הוא לא היסס לנצל את מעמדו בגטו לטובתו האישית, השחיתות עלתה כפורחת במנגנוני השליטה שהקים, ונראה כי הוא גם תקף מינית באופן שיטתי ילדים בבתי היתומים שבגטו. בספר משנת 1999 תיארה אחת מניצולות הגטו (לערך אחד ממאתיים איש בגטו שרד את המלחמה) חלק מתקיפות אלו וסיפרה כי גם היא הייתה קורבן להן.

רומקובסקי הפך את "העבודה-למען-החיים" לרעיון המרכזי של הגטו ומחץ באכזריות כל ניסיון של עובדים להציע התנגדות, בין אם פסיבית או אקטיבית, להפיכתם לעבדי התעשייה הנאצית. במהלך שנות קיומו של הגטו, ועד לפירוקו הסופי היו מספר גירושים המוניים אכזריים של יהודים מן הגטו למחנות ההשמדה. בספטמבר 1942 גורשו כל אלו שלא יכלו "לתרום לעבודה": ילדים, חולים וזקנים. התיאורים של הגירוש קורעי-לב. בית-החולים רוקן מן המאושפזים: אלו שיכלו ללכת הלכו, אלו שלא – נגררו. אלו שניסו להימלט ניצודו ונורו. מחלקות הלידה היו בקומה השלישית. הקלגסים הנאצים עלו לשם והטילו תינוקות בני-יומם מן החלונות אל המשאיות שהמתינו למטה. אחד מן הנאצים שעמדו למטה השתעשע במשחק: הוא ניסה (ולעתים גם הצליח) לשפד את התינוקות המוטלים מן החלונות על כידונו.

לפני הגירוש קרא רומקובסקי ליהודים להסכים לו כי יש "לקטוע את האיבר כדי להציל את הגוף". לעומתו, אדם צ'רניאקוב שהיה ראש היודנרט של גטו ורשה התאבד משנדרש להסכים לגירוש המוני מן הגטו למחנות ההשמדה. צ'רניאקוב נפגש עם רומקובסקי כאשר הלה ביקר בוורשה בשנת 1941 וכתב עליו כך: "נפגשנו עם רומקובסקי היום. האיש טיפש להדהים, מייגע, טרחן. פעם אחר פעם הוא חוזר ומספר על מידותיו הטרומיות. הוא לעולם אינו מקשיב למשהו שמישהו אחר אומר. הוא גם מסוכן, שכן הוא מתעקש לספר לשלטונות שבנציגות הקטנה שלו הכול כשורה." כך כתב עליו יהודי ורשאי אחר שפגש אותו באותו ביקור: "הוא רואה עצמו נבחרו של האל... נדמה שהוא רואה בכל דבר בגטו חלק מנכסיו האישיים. הבנקים הם שלו ומקומות הרכישה הם שלו, החנויות שלו, בתי-החרושת שלו. כמו כן, יש להניח, המגיפות שלו, העוני שלו, האשמה על כל ההשפלות שלהן הוא חושף את תושביו היא שלו".

וכך מצאו עצמם יהודי לודז' חיים חיי רעב כרוני, קור בלתי-נסבל בחורף וחום עז בקיץ, עובדים עד צאת נשמתם, מושפלים ונדכאים, ילדיהם, הוריהם וחוליהם מגורשים, בראשם עומדת בהמה מגלומנית, ומחוץ לגדרות התיל של הגטו אורבות להם חיות הטרף הנאציות שיובילו בסופו של דבר את רובם הגדול להשמדה.

יש השואלים את עצמם אם יש גיהינום. ברור שיש. אך אין זה גיהינום שמעבר להרי החושך של המוות. הגיהינום נמצא פה, בעולם שלנו: בעבר, בהווה (בסוריה של היום, למשל, אם כי אין זה גיהינום בסדר-הגודל של השואה) וכנראה גם בעתיד. מצויים בו אנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים, אלא שככלל אין זה גיהינום לרשעים – דייריו של הגיהינום הזה הם חסרי הישע. ריבון העולמים, איזה עולם חרא.

באשר לספר עצמו יש לי רגשות מעורבים. כאשר כותבים על גיהינום-עלי-אדמות כזה, הדבר החזק והנכון ביותר שניתן לעשות הוא לתאר את האירועים כפי שקרו: הסיפור עצמו הוא מעבר לכל דמיון וכל המוסיף גורע. סטיב סם-סנדברג, מחברו של ספר זה, הרשה לעצמו לטעמי חופש ספרותי רב מדי בתיאוריו, ובקטעים בהם הוא מפריז בכך יש משהו מזויף שיצר אצלי תחושה של מבוכה. אנשי השיווק האחראים על תוכן הכריכה האחורית הביאו ציטוטים של שבחים מפליגים לספר ולסופר מעיתונים סקנדינביים (הסופר שבדי). אני לא התרשמתי כך. אני לא מצטער כלל שקראתי ספר זה, הוא השאיר בי רושם עמוק ולימד אותי דברים רבים שלא ידעתי. אבל יש קרוב לוודאי ספרים המספרים את סיפורו של גטו לודז', וגם את זה של רומקובסקי, באופן דוקומנטרי יותר, ולטעמי עדיף כך.

ברחוב מקביל לשלי ליד תחנת הרכבת השכונתית גר בבית גדול ויפה הסופר מרטין גריי.
זוכרים את הספר בשם כל בני ביתי? האיש הזה שעבר שיבעת מדורי הגהנום, שאיבד פעמיים את כל משפחתו והתחיל שוב מאפס, הוא כמעט שכן שלי.
כל פעם שאני עובר ליד ביתו בדרכי לתחנת הרכבת, אני ניזכר בפרק על בריחתו מטרבלינקה, אחד הבודדים שהצליחו לצאת בחיים מהגהנום ולחזור לגיטו וורשה מגיא צלמוות.
כשאני בודק את תפקיד היודנרייטים בגטאות השונים, אינני יכול שלא לחשוב על מרטין גר ועל עוצמות הנפש של האיש הזה, ולהעמיד מולו אדם כמו רומקובסקי, זה בושה ליצור שקורא לעצמו בן אדם, בן אנוש, בן חוה, וכך הלאה, שמות שבאים להגדיר את הייצור האנושי, שאולי שכלית הוא הכי
מתוחכם, אבל על פי אופיו יכול להגיע לבהמתיות , שזה בושה לקרוא לבהמה בכינוי מעיין זה.
אני לא מתכונן להגיב לנאום שבו דרש מיהודי הגיטו להפרד מילדיהם ולשלוח אותם למותם, שבשלב זה כבר כל יושבי הגיטו ידעו שגירוש פרושו מוות.
אני רוצה לדבר על רומקובסקי, סוטה המין שהכל פחדו ממנו והוא עשה כרצונו בכל אדם יהודי שחי בגיטו לודז׳.
לפני גירוש ילדי בית היתומים עבר רומקובסקי ובחר לעצמו ילד אחד, אותו אימץ כביכול לבן, אך השתמש בו כאובייקט מיני, כשק חבטות, כיצור לשפוך עליו את זעמו בשעות רוגז או להאביס אותו במזון משופרו דה שופרה, כשהוא נשא חן בעיניו.
ועל כך אני שואל הכיצד?
כיצד הסכים מנהל בית היתומים להעניק לרומקובסקי פרס בתור ילד שאותו יכול לאנוס , שבו יכול היה לענותו, מבלי שאיש הביע התנגדות?
האם כל יושבי הגיטו הפכו לאומרי הן?
רומקובסקי היה ידוע בסטיותיו המיניות ולא פעם היה בוחר לעצמו
נערה או נער להתעלל בהם מינית, מבלי שאיש פצה את פיו.
רומקובסקי הגיע לבהמתיות שאף ראש יודנהארט לא הגיע לדרגתו.
לא ידועים בבירור הצ׳ופרים שהעניקו לו הנאצים, ידוע על כרכרה יפה וסוס,
ומזון ללא גבול, אולי גם הבטחות שיצא חי מהגהנום,
אך בתור אדם רציונלי ( הוא היה כזה למרות סטיותיו), והלקחים החוזרים והישנים
של הבטחות גרמניות שלא קויימו, כיצד הוא נכנס לספירלה - סחרור, של הבטחה, ואי עמידה
גרמנית, ואקציה, לאחריה עוד הבטחות ושוב אקציה, וכך האיש הלך והפך להיות שותף פעיל
ברצח בני עמו.
נושא היודנרייטים הוא נושא כאוב ביותר מכמה סיבות:
א) מחקר היסטורי מוכיח, שללא שיתוף הפעולה של היודנרייטים , הגרמנים לא היו מצליחים לגרש את היהודים מהגטו באותה קלות שבה עשו זאת.ובכך היו משתבשות תוכניות האוייב.
ב) שיתוף הפעולה היהודי בגטאות, כמו הקפואים במחנות גרם להחלת האחריות על ההשמדה גם על היהודים עצמם, ובכך אולי הקלו היהודים על משא האחריות של הגרמנים.
ג) בכל שלב משלבי ההוצאה לפועל של הפיתרון הסופי , שיתפו הגרמנים אנשים בעלי אחריות יהודים,ללא כל התנגדות ניסיון חבלה במכונת הגירוש וההשמדה , היהודים שיתפו פעולה עם הצורר, והקלו עליו לבצע את זממו. שאלה תמימה כיצד זה קרה? למה שיתפו יהודים פעולה בדרגה כזאת למרות שידעו את התוצאות הסופיות? האם זה היה כדאי עבור מנת מזון נוספת, בגדים יותר יפים , והבטחות שוא?
ד) האם שיתוף שכזה קרה גם בשואות אחרות? של עמים אחרים?
שאלות למחשבה מעמיקה.
ספר טוב, ומעורר מחשבות על אופי האדם במצבי קץ.
מומלץ ביותר.
טוביה.

בערך אחת לשנה, סמוך ליום השואה, אני מרגישה צורך, ואולי מחויבות, להסיר את המיכסה ולהציץ אל תוך האופל הזה שנקרא "שואה" ושבו הגיע המין האנושי לאחד מרגעיו השפלים ביותר. מתוך רצון להבין - איך, איך זה התאפשר? בקנה מידה כזה, לאורך זמן כה רב? ואיך והאם הנפש האנושית/צלם האדם יכולים לשרוד במעמקי השפל ולעמוד במבחנים כה קשים. האם אני הייתי מסוגלת?
צללתי אל תוך הספר - הוא ריתק אותי, זיעזע אותי, טילטל אותי והכניס אותי לדכאון.
הספר מתאר בפרטי פרטים את החוויה בגטו - את חוסר האונים, האלימות והכוחנות, השחיתות, הריקבון, הרעב והסבל הפיסי והנפשי הבל יתואר, וגם התשוקה לחיות וההיאחזות בחיים עד הרגע האחרון גם בתנאים הכי קשים. הספר מתאר לא רק את דמותו המורכבת של רומקובסקי, אלא קשת שלמה של דמויות שמייצגות פנים ורבדים שונים של החוויה האנושית בגטו, ודרכים שונות להתמודד. בכך הוא עושה חסד וגואל את זכרון הניספים מהסטיגמטיות המכלילה והמוחקת שכל כך מאפיינת הרבה מפולחן השואה בארץ.
אחד הדברים שזועקים ומקוממים הוא האופן שבו הנאצים יכלו להתעלם מהיות היהודים בני אדם - האדישות, קהות הלב, ההתייחסות במסות ומספרים מתוך התעלמות מוחלטת מכך שיש לפניהם נשמות. ההתייחסות במסות וסמלים מוחקת את הפרט, והיא לעתים מתקיימת גם בהסתכלות שלנו כיום על השואה. מילים כמו "הגטו" "השואה" "שישה מליון" - מיד מעלים לראש תמונות מוכרות ששוב הופכות את האדם לאחד משישה מליון. ואילו כאן, ההתמקדות הפרטנית בדמויות ספציפיות ובחוויה שלהן (גם כשהן פיקטיביות) - נותנת פנים, מאפשרת הזדהות רגשית עמוקה יותר, והופכת אותם לאנושיים. זו לא תמונה של שחור לבן של אנשים עם מטפחות ומעילים בלויים, אלא תמונת צבע בתלת מימד, מורכבת, שבה אפשר לזהות מיגוון אנושי רחב. אנשים שיכולנו להיות, שיכולנו להכיר. בכך נישבר הניכור בין היום לאז. זה היה יכול להיות אני ואתה.

הספר מתאר את תהליך ההידרדרות ההדרגתי המקביל של חוץ ופנים בזמן המלחמה. בתחילה התנאים טובים מעט יותר ויש יותר תקווה, ואנשים נאחזים בתקווה ומנסים למצוא מוצא. כולל רומקובסקי שרוצה להאמין שאם יוכיח שהוא והיהודים מועילים לנאצים, יוכל לגאול את קהילתו, ואין לגנותו על כך בשלב זה. אך התנאים הופכים קשים יותר ויותר, ומתחוור יותר ויותר שאין מוצא ואין תקווה וגם אין ממש הגיון, ובכל זאת אנשים ממשיכים להיאחז עד הסוף כמעט באשליה. הספר בהחלט עזר לי להבין איך זה יכול לקרות. אגב, מקריאה נוספת שעשיתי התחוור לי שהדינמיקה הזו אפיינה מקומות רבים נוספים. הנאצים, ימ"ש, ידעו לנצל את קרבנותיהם ולמצוץ מהם את טיפת דמם האחרונה, וממש מחריד לראות איך בשילוב של שקרים, מניפולציות ואכזריות ברוטלית הם ניתבו את הקורבנות אל שיתוף פעולה - שיכנעו אותם להסתדר יפה בשלשות בטור המוביל אל המוות). החוויה בגטו היא בפירוש חוויה של טראומה ואביוז, והשילוב של חוסר אונים, השפלה מתמדת, אימה וסבל פיסי קיצוני שוברת את רוח האדם. ובכל זאת מופלא לראות איך הנפש נאבקת להיאחז ולהתקיים.
מה שהיה מזעזע, מדכא ומחריד, מבחינתי, בנוסף כמובן להתייחסות הנאצים ליהודים (תיאור האקציה של הילדים והחולים ממש מזוויע), הוא דווקא מה שקרה בין היהודים. אני, לפחות, לא הייתי מודעת לכך שבתוך הגטו התקיימו כאלה פערי מעמדות, ושהיתה התנהגות של שחיתות, מלשינות, וכוחנות של המעמד השליט על פשוטי העם. רומקובסקי מתואר בספר לטעמי כראוי לו, באופן מורכב שלא מטשטש את היותו טירן, מגלומן, פדופיל, כוחני ורצחני אפילו כלפי המתנגדים לו, ועם זאת עם כוונות טובות ואמיתיות להציל את בני עמו. יחד עימו פועל מנגנון שלם של בכירים ומנגנון משטרתי שמשתף איתו פעולה. בשני המיקרים (ר' מול הנאצים, ואנשיו מולו), נראה שיש כאן עירבוב בלתי ניפרד של מניעים כביכול סותרים: אימה ממי שמעליהם, חוסר אונים וחוסר ברירה, רצון להציל ולהיטיב את מעמדם שלהם ושל מקורביהם, ונסיון להיאחז באמונה שהם מושיעים. עד גבול מסויים אפשר להבין, ואין לשפוט. ובכל זאת, בשלב מסויים נראה שהגבול נחצה. כשהבכירים שותים וודקה ואוכלים קוויאר בעוד אחיהם גוועים למטה ברחוב, כשיתומים נמכרים לזנות ועבדות למרבה במחיר, כשיש אפליה בין דם לדם והפחות רצויים נשלחים מהגטו, כשיש קניית נשמות וסחר בחיים, כשאנשים מוסרים יהודים תמורת הטבות, כשמי שהכח בידו מנצל אותו לרעה ומתעלל בילדים ובחלשים...אני ממליצה למי שזה מעניין אותו לקרוא את המאמר של פיליפ (ירוחם פישל) פרידמן: "גואלי שקר בגיטאות פולין". פרידמן כותב על רומקובסקי ודומיו: "גואלי השקר של הגיטאות-ביודעים או בלא יודעים-הושפעו ע"י שגעון הגדלות של ה"משיחים" הפשיסטיים...היו תקיפים שמשלו בכיפה - דוגמת אדוניהם הנאצים..." כשרומקובסקי מסכים לאמץ את עקרון הסלקציה ו"לפנות" את ה"בילתי שימושיים" (ההגדרה של הנאצים לילדים, חולים וקשישים) - הוא חוצה ומטשטש את הקו המפריד ביניהם, אם כי ראוי לזכור שהוא כמובן, להבדיל מהם, עושה זאת ממקום של מצוקה ואולי חוסר אונים ויאוש.
הספר, איפוא, חושף את האפלה ששררה והשתלטה לא רק אצל התוקפים, אלא גם אצל הקורבנות. אמנם יש גם דמויות ורגעים חיוביים, אך בחוויה שלי, הצל רב מן האור. הספר גם רווי בתיאורים ובדמויות סדיסטיות , שהזכירו לי את "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי, ספר שנחשפתי אליו בגיל צעיר מדי ושממש עשה לי טראומה.
לבסוף, אני רוצה להדגיש משהו אחד שממש הפריע לי בספר. הספר מתבסס על עובדות ועדויות ועל הכרוניקה של הגטו (אף כי המחבר עצמו מעיד שהכרוניקה היתה מצונזרת ואינה אובייקטיבית), ורוב הדמויות בו הן מציאותיות ומופיעות בשמן האמיתי. עם זאת, משולבים בו דמויות פיקטיביות ואירועים בדיוניים. בניגוד לקורא אחר שכתב ביקורת על כך, איני פוסלת זאת, שכן, כפי שכתבתי בתחילת דברי, דווקא ההתמקדות בסיפורים ובדמויות מסויימות הופך את הסיפור לאישי, וגם אם הסיפור דמיוני, הוא מבוסס על אמת. מה שמפריע לי הוא שלא מצוין, לא בהערות שוליים ולא בסוף הספר מה אמיתי ומה לא וזה מאד מבלבל (בסוף הספר יש התייחסות כוללנית ושטחית מדי לנקודה זו). בסוף הספר מופיעה רשימת כל שמות הדמויות המופיעות בו, מבלי לציין מי דמות אמיתית ומי פיקטיבית. לא ברור איזה חלק מהעלילה הוא דקומנטרי ואיזה בדוי. האם היה אדם בשם אדם ז'פין? ארנושט שולץ וביתו ורה? האם מערכת יחסיו של ר' עם בנו סטאשק (שמתוארת כמערכת של ניצול מיני) מבוססת על עובדות או ספקולציות (ידוע שהאיש היה פדופיל, אך אם אכן היה לו ילד מאומץ בשם סטאשק, האם זה אתי לתארו כפי שהוא מתואר - כילד סדיסט ומעוות, אם אין לכך סימוכין עובדתיים?). האם אכן היה בוגד ומלשין בשם לייב ז'פין? האם היה סרסור שניצל יתומות בשם מאגן? יש כאן ממש בעיה אתית. אם היה אדם בשם אדם ז'פין - זה לא אתי להמציא לו סיפוריי חיים בדויים. ואם לא היה - על המחבר להבהיר זאת באופן מפורש, שכן ברשימת השמות הוא מופיע לצד רומקובסקי ואחרים שהיו קיימים. ובכלל אני חושבת שמן הראוי שהיו יותר הערות שוליים שבהן הרחבה לגבי העובדות, והייתי גם שמחה אם היו מצורפות תמונות להמחשת הענין. לסיכום הטיעון שלי - אני טוענת שבז'אנר של רומן היסטורי שבו מעורבבים מציאות ודמיון, ודמויות פיקטיביות ואמיתיות, ובמיוחד בהקשר של מציאות שיש בה כל כך הרבה פנים לגנאי והאשמה - מן הראוי, לפחות בהערות שוליים או בסוף הספר להבהיר היטב מה אמיתי ומה פרי הדמיון.

לאחת הדמויות, יוזף פלדמן, שלפני המלחמה היה ביוטופ וחוקר טבע, נותר אוסף של אקווריומים בצריף שלו במרישין (האיזור הכפרי של הגטו) - קיר של תיבות זכוכית שבכל אחת מהן עולם קטן שמקיים את עצמו. כשראש המשטרה היהודית המגונדר (לשעבר ילד בבית היתומים במרישין)מגיע לביתו לקבל את רשימת המסיתים לשביתה כדי להלשין עליהם לנאצים ולא נענה, הוא מנתץ בזעמו את קיר הזכוכיות: "מה שקרה אחרי כן כמוהו כאורגיה של הרס חסר תכלית...תיבות תצוגה מזכוכית שהכילו כל אחת ואחת עולם בפני עצמו, היו פזורות סביבם לרסיסים..." אדם מוציא מהמחבוא את המחברת שהחביא, תולש את דפייה ומכניס אותם לקמין: "וכך עלו כולם באש: מרק עם הרגל הקלובה, מר גליבטר, פינקוס קליימן, וינקל, כמובן. אדם סגר את דלת הקמין, לא משוכנע אם בכך הציל אותם או רק דן אותם לגורל גרוע עוד יותר".
מרגישה צורך לקרוא שוב את "אדם מחפש משמעות".

ספר מטריד , קשה לקריאה ומעורר מחשבות.
אתחיל בווידוי אישי.תודה לאל, איני בן לניצולי שואה למרות שיש לי קשרי נישואין עם ניצולי שואה או קשורים לשואה.
בתפקיד היודרנט החרוץ, נתקלתי לראשונה במשפט קסטנר( גרינוולד), שבו עלתה השאלה המוסרית - מהם גבולותיו של היודרנט? מתי עליו להפסיק ולאמר או לזעוק " היזהרו, כל אחד לנפשו!!". מתי אסור לסחור עם הנאצים או לנהל איתם משא ומתן?
הסיפור על גטו לודג' בפולין. "מלך היהודים מאמין כי הוא מסוגל להקדים את הנאצים בהחלטותיהם ולתת הגנה ליהודי הגטו" לשם כך עליהם לעבוד והוכיח את נחיצותם.
הנאצים נותנים לו כירכרה, ( אצל קסטנר מכונית וטלפון), ומאפשרים לו תנועה.
התיאור כאן מתיחס גם לתרבות ולגינונים של היהודים הפולניים של הצגת השררה והצגת ריחוק של בעל התפקיד.
האמת טופחת על פניו כבר באקציה הראשונה. הנאצים מקיפים את בתי החולים בגטו כדי לסלק משם את החולים סך הכל 640 איש אישה וילדים.
כל זה נעשה בלי לידע את "מלך היהודים". הברירה היחידה שנותרה לו היא לשכנע את מפקד הפעולה להכנס מבעד לטבעת השוטרים כדי להעביר את התהליך... בשקט.
ומכאן לשלב הבא : עליו לספק רשימת זקנים לאקציה של הבאה. לאחר מכן ילדים. פתאום נמצא שהוא נגרר על גבול משתף פעולה עם הנאצים.
לנאצים היתה שיטה קבועה, תמיד לתת ליודרנט תיקווה כי ניתן לעשות משהו והצעד שנעשה עד עכשיו הוא האחרון. ומרבית המנהיגים נאחזו בזה. אם יש אקציה ברחוב מסויים , שוכב היודרנט חולה בבית.
הוא אינו מנהיג אלא זומבי המופעל על ידי הנסיבות והנאצים.
ועם זאת ובלי תלות ברקע , נמשכות הופעות, קברטים וקונצרטים. וכאן המכובדים משתתפים גם משתתפים תוך ניסיון להחיות את סמכותם ( או אולי כבודם הרמוס).( ע 340-331).
ויש בספר גם את חיי היום יום, תיקוות ואהבות.
וגם מלשינים.
לבסוף, הבטחות אישיות שמחירם המשך השקט והאירגון.
אין כאן רכבת מיוחסים כמו בהונגריה, אבל הבטחה לניהול מיפעל כאשר יש סמכות למר רומקובסקי לקחת איתו פועלים מיומנים.
המשך הסיפור יחודי ללודג'. ומענין לכשעצמו.
ספר מומלץ לקריאה.

אני דור שני לשואה, הורי מהעיר לודז' ו"חיו" בגטו מהקמתו ועד שנת 1944, ממנו הועברו למחנה אושוויץ. מעט מאוד סיפורים שמעתי מהם. אבי לא דיבר אף פעם ואימי דיברה כל הזמן על השואה אבל התמקדה באובדן האישי של כל המשפחה לרבות ילדה בת 10 באושוויץ. הוי.. כמה הייתי רוצה לקרוא את הספר כשהיו עדיין בחיים, לאמת את הסיפור ואולי להקל עליהם את הזכרונות.
בשנה שעברה נסעתי עם אחותי לביקור שורשים בפולין (יכולנו להוציאו לפועל רק לאחר שאימי נפטרה, היא מעולם לא רצתה לשמוע או לבקר בפולין). במהלך הביקור נפגשתי עם ראש הקהילה היהודית בלודז', ששומר על בית הקברות, מנהל את רישום הניספים ושומר על מעט האתרים היהודים ששרדו. ניהלתי אתו שיחה ארוכה על רומקובסקי למרות שעדיין לא קראתי את הספר (נודע לי על רומקובסקי ממקורות אחרים). גם הוא שחי במקום היה בגטו ומכיר את האיש-רומקובסקי לפני ולפנים לא הצליח לגבש דעה האם האיש היה שטן או אדם תמים שהאמין שעל ידי הקרבת החלק ניתן להציל את הארי. יש עובדה הסטורית אחת שהספר מתעלם ממנה. בסופו של עניין מגטו לודז' יש את מספר השורדים הרב ביותר מכל גטאות פולין גם יחסית וגם אבסולוטית!! וזה בגלל שגטו לודז' היה האחרון לפינוי וזה "בזכות" רומקובסקי. הדילמה שעמדה בפני היהודים והנהגתם, היודנרט, היא דילמה בסדר גודל תנכ"י שמלווה את האדם משחר האנושות בכל מצבי הקיצון, כמה ניתן להקריב על מנת לשמור על שארית הפליטה.
עכשיו,לגופו של הספר והנשוא רומקובסקי. הסופר, אינו יהודי ולכן הספר נכתב כמסמך היסטורי אוטנטי מעורבב בסיפורי רומן תקופתי, אני אישית לא אוהב את הסיגנון הזה, בעבודת חקר רצינית (יש עדיין מספר לא מבוטל של ניצולי שואה מהעיר לודג') אפשר היה לייצר מסמך היסטורי אמין וחזק בהרבה.
בסה"כ ספר חשוב, מדיר שינה ומורט עצבים.