ביקורת ספרותית על מלך היהודים - רומקובסקי מאת סטיב סם-סנדברג
ספר טוב

---

בערך אחת לשנה, סמוך ליום השואה, אני מרגישה צורך, ואולי מחויבות, להסיר את המיכסה ולהציץ אל תוך האופל הזה שנקרא "שואה" ושבו הגיע המין האנושי לאחד מרגעיו השפלים ביותר. מתוך רצון להבין - איך, איך זה התאפשר? בקנה מידה כזה, לאורך זמן כה רב? ואיך והאם הנפש האנושית/צלם האדם יכולים לשרוד במעמקי השפל ולעמוד במבחנים כה קשים. האם אני הייתי מסוגלת?
צללתי אל תוך הספר - הוא ריתק אותי, זיעזע אותי, טילטל אותי והכניס אותי לדכאון.
הספר מתאר בפרטי פרטים את החוויה בגטו - את חוסר האונים, האלימות והכוחנות, השחיתות, הריקבון, הרעב והסבל הפיסי והנפשי הבל יתואר, וגם התשוקה לחיות וההיאחזות בחיים עד הרגע האחרון גם בתנאים הכי קשים. הספר מתאר לא רק את דמותו המורכבת של רומקובסקי, אלא קשת שלמה של דמויות שמייצגות פנים ורבדים שונים של החוויה האנושית בגטו, ודרכים שונות להתמודד. בכך הוא עושה חסד וגואל את זכרון הניספים מהסטיגמטיות המכלילה והמוחקת שכל כך מאפיינת הרבה מפולחן השואה בארץ.
אחד הדברים שזועקים ומקוממים הוא האופן שבו הנאצים יכלו להתעלם מהיות היהודים בני אדם - האדישות, קהות הלב, ההתייחסות במסות ומספרים מתוך התעלמות מוחלטת מכך שיש לפניהם נשמות. ההתייחסות במסות וסמלים מוחקת את הפרט, והיא לעתים מתקיימת גם בהסתכלות שלנו כיום על השואה. מילים כמו "הגטו" "השואה" "שישה מליון" - מיד מעלים לראש תמונות מוכרות ששוב הופכות את האדם לאחד משישה מליון. ואילו כאן, ההתמקדות הפרטנית בדמויות ספציפיות ובחוויה שלהן (גם כשהן פיקטיביות) - נותנת פנים, מאפשרת הזדהות רגשית עמוקה יותר, והופכת אותם לאנושיים. זו לא תמונה של שחור לבן של אנשים עם מטפחות ומעילים בלויים, אלא תמונת צבע בתלת מימד, מורכבת, שבה אפשר לזהות מיגוון אנושי רחב. אנשים שיכולנו להיות, שיכולנו להכיר. בכך נישבר הניכור בין היום לאז. זה היה יכול להיות אני ואתה.

הספר מתאר את תהליך ההידרדרות ההדרגתי המקביל של חוץ ופנים בזמן המלחמה. בתחילה התנאים טובים מעט יותר ויש יותר תקווה, ואנשים נאחזים בתקווה ומנסים למצוא מוצא. כולל רומקובסקי שרוצה להאמין שאם יוכיח שהוא והיהודים מועילים לנאצים, יוכל לגאול את קהילתו, ואין לגנותו על כך בשלב זה. אך התנאים הופכים קשים יותר ויותר, ומתחוור יותר ויותר שאין מוצא ואין תקווה וגם אין ממש הגיון, ובכל זאת אנשים ממשיכים להיאחז עד הסוף כמעט באשליה. הספר בהחלט עזר לי להבין איך זה יכול לקרות. אגב, מקריאה נוספת שעשיתי התחוור לי שהדינמיקה הזו אפיינה מקומות רבים נוספים. הנאצים, ימ"ש, ידעו לנצל את קרבנותיהם ולמצוץ מהם את טיפת דמם האחרונה, וממש מחריד לראות איך בשילוב של שקרים, מניפולציות ואכזריות ברוטלית הם ניתבו את הקורבנות אל שיתוף פעולה - שיכנעו אותם להסתדר יפה בשלשות בטור המוביל אל המוות). החוויה בגטו היא בפירוש חוויה של טראומה ואביוז, והשילוב של חוסר אונים, השפלה מתמדת, אימה וסבל פיסי קיצוני שוברת את רוח האדם. ובכל זאת מופלא לראות איך הנפש נאבקת להיאחז ולהתקיים.
מה שהיה מזעזע, מדכא ומחריד, מבחינתי, בנוסף כמובן להתייחסות הנאצים ליהודים (תיאור האקציה של הילדים והחולים ממש מזוויע), הוא דווקא מה שקרה בין היהודים. אני, לפחות, לא הייתי מודעת לכך שבתוך הגטו התקיימו כאלה פערי מעמדות, ושהיתה התנהגות של שחיתות, מלשינות, וכוחנות של המעמד השליט על פשוטי העם. רומקובסקי מתואר בספר לטעמי כראוי לו, באופן מורכב שלא מטשטש את היותו טירן, מגלומן, פדופיל, כוחני ורצחני אפילו כלפי המתנגדים לו, ועם זאת עם כוונות טובות ואמיתיות להציל את בני עמו. יחד עימו פועל מנגנון שלם של בכירים ומנגנון משטרתי שמשתף איתו פעולה. בשני המיקרים (ר' מול הנאצים, ואנשיו מולו), נראה שיש כאן עירבוב בלתי ניפרד של מניעים כביכול סותרים: אימה ממי שמעליהם, חוסר אונים וחוסר ברירה, רצון להציל ולהיטיב את מעמדם שלהם ושל מקורביהם, ונסיון להיאחז באמונה שהם מושיעים. עד גבול מסויים אפשר להבין, ואין לשפוט. ובכל זאת, בשלב מסויים נראה שהגבול נחצה. כשהבכירים שותים וודקה ואוכלים קוויאר בעוד אחיהם גוועים למטה ברחוב, כשיתומים נמכרים לזנות ועבדות למרבה במחיר, כשיש אפליה בין דם לדם והפחות רצויים נשלחים מהגטו, כשיש קניית נשמות וסחר בחיים, כשאנשים מוסרים יהודים תמורת הטבות, כשמי שהכח בידו מנצל אותו לרעה ומתעלל בילדים ובחלשים...אני ממליצה למי שזה מעניין אותו לקרוא את המאמר של פיליפ (ירוחם פישל) פרידמן: "גואלי שקר בגיטאות פולין". פרידמן כותב על רומקובסקי ודומיו: "גואלי השקר של הגיטאות-ביודעים או בלא יודעים-הושפעו ע"י שגעון הגדלות של ה"משיחים" הפשיסטיים...היו תקיפים שמשלו בכיפה - דוגמת אדוניהם הנאצים..." כשרומקובסקי מסכים לאמץ את עקרון הסלקציה ו"לפנות" את ה"בילתי שימושיים" (ההגדרה של הנאצים לילדים, חולים וקשישים) - הוא חוצה ומטשטש את הקו המפריד ביניהם, אם כי ראוי לזכור שהוא כמובן, להבדיל מהם, עושה זאת ממקום של מצוקה ואולי חוסר אונים ויאוש.
הספר, איפוא, חושף את האפלה ששררה והשתלטה לא רק אצל התוקפים, אלא גם אצל הקורבנות. אמנם יש גם דמויות ורגעים חיוביים, אך בחוויה שלי, הצל רב מן האור. הספר גם רווי בתיאורים ובדמויות סדיסטיות , שהזכירו לי את "הציפור הצבועה" של יז'י קושינסקי, ספר שנחשפתי אליו בגיל צעיר מדי ושממש עשה לי טראומה.
לבסוף, אני רוצה להדגיש משהו אחד שממש הפריע לי בספר. הספר מתבסס על עובדות ועדויות ועל הכרוניקה של הגטו (אף כי המחבר עצמו מעיד שהכרוניקה היתה מצונזרת ואינה אובייקטיבית), ורוב הדמויות בו הן מציאותיות ומופיעות בשמן האמיתי. עם זאת, משולבים בו דמויות פיקטיביות ואירועים בדיוניים. בניגוד לקורא אחר שכתב ביקורת על כך, איני פוסלת זאת, שכן, כפי שכתבתי בתחילת דברי, דווקא ההתמקדות בסיפורים ובדמויות מסויימות הופך את הסיפור לאישי, וגם אם הסיפור דמיוני, הוא מבוסס על אמת. מה שמפריע לי הוא שלא מצוין, לא בהערות שוליים ולא בסוף הספר מה אמיתי ומה לא וזה מאד מבלבל (בסוף הספר יש התייחסות כוללנית ושטחית מדי לנקודה זו). בסוף הספר מופיעה רשימת כל שמות הדמויות המופיעות בו, מבלי לציין מי דמות אמיתית ומי פיקטיבית. לא ברור איזה חלק מהעלילה הוא דקומנטרי ואיזה בדוי. האם היה אדם בשם אדם ז'פין? ארנושט שולץ וביתו ורה? האם מערכת יחסיו של ר' עם בנו סטאשק (שמתוארת כמערכת של ניצול מיני) מבוססת על עובדות או ספקולציות (ידוע שהאיש היה פדופיל, אך אם אכן היה לו ילד מאומץ בשם סטאשק, האם זה אתי לתארו כפי שהוא מתואר - כילד סדיסט ומעוות, אם אין לכך סימוכין עובדתיים?). האם אכן היה בוגד ומלשין בשם לייב ז'פין? האם היה סרסור שניצל יתומות בשם מאגן? יש כאן ממש בעיה אתית. אם היה אדם בשם אדם ז'פין - זה לא אתי להמציא לו סיפוריי חיים בדויים. ואם לא היה - על המחבר להבהיר זאת באופן מפורש, שכן ברשימת השמות הוא מופיע לצד רומקובסקי ואחרים שהיו קיימים. ובכלל אני חושבת שמן הראוי שהיו יותר הערות שוליים שבהן הרחבה לגבי העובדות, והייתי גם שמחה אם היו מצורפות תמונות להמחשת הענין. לסיכום הטיעון שלי - אני טוענת שבז'אנר של רומן היסטורי שבו מעורבבים מציאות ודמיון, ודמויות פיקטיביות ואמיתיות, ובמיוחד בהקשר של מציאות שיש בה כל כך הרבה פנים לגנאי והאשמה - מן הראוי, לפחות בהערות שוליים או בסוף הספר להבהיר היטב מה אמיתי ומה פרי הדמיון.

לאחת הדמויות, יוזף פלדמן, שלפני המלחמה היה ביוטופ וחוקר טבע, נותר אוסף של אקווריומים בצריף שלו במרישין (האיזור הכפרי של הגטו) - קיר של תיבות זכוכית שבכל אחת מהן עולם קטן שמקיים את עצמו. כשראש המשטרה היהודית המגונדר (לשעבר ילד בבית היתומים במרישין)מגיע לביתו לקבל את רשימת המסיתים לשביתה כדי להלשין עליהם לנאצים ולא נענה, הוא מנתץ בזעמו את קיר הזכוכיות: "מה שקרה אחרי כן כמוהו כאורגיה של הרס חסר תכלית...תיבות תצוגה מזכוכית שהכילו כל אחת ואחת עולם בפני עצמו, היו פזורות סביבם לרסיסים..." אדם מוציא מהמחבוא את המחברת שהחביא, תולש את דפייה ומכניס אותם לקמין: "וכך עלו כולם באש: מרק עם הרגל הקלובה, מר גליבטר, פינקוס קליימן, וינקל, כמובן. אדם סגר את דלת הקמין, לא משוכנע אם בכך הציל אותם או רק דן אותם לגורל גרוע עוד יותר".
מרגישה צורך לקרוא שוב את "אדם מחפש משמעות".

» ביקורות נוספות של שועלה
» ביקורות נוספות על מלך היהודים - רומקובסקי