הקושי שלי עם כתיבת הביקורת נובעת מכך שמדובר בספר אוטוביוגרפי, אם היה מדובר בעלילה בדיונית היה לי הרבה יותר קל.
ניכר שרינה פרנק מיטרני היא אשה חזקה שעברה חוויות לא פשוטות בחייה, ניכר שמשפחתיות אצלה זה ערך עליון והיא מצליחה להציג את אמא שלה כאדם בעייתי מחד, אבל להעביר בצורה חזקה כמה היא דאגה לבנות שלה והקריבה עבורן.

מבחינת אופן הכתיבה - לא עפתי, אבל זה מה שפחות הפריע לי בסיפור: מכמה וכמה חלקים בספר עלתה התחושה שהסופרת מחפשת איך לסגור חשבונות עם אנשים מעברה, לצד האדרה של עצמה וחיזוק של חוסר הביטחון שלה, ועל הדרך היא מוציאה את עצמה... לא הכי טוב, אבל נראה שהיא שלמה עם מי שהיא ועם הדברים שעשתה.

"אחותי החכמה ואני היפה", משפט שעולה בגרסאות שונות במהלך הספר, מודגש כמה שהיא יפה ומחוזרת, ובמקביל היא מרשה לעצמה להתנהג בצורה לא הכי מקובלת חברתית, אבל במקום להצניע היא עוד מתגאה בכך, ומצפה מהסובבים אותה שיקבלו אותה כמו שהיא.

אני רוצה להאמין שהיא נטלה לעצמה חירות ספרותית ושחלקים שתוארו בסרט לא תואמים את המציאות

אחד הספרים המרגשים והשנונים שקראתי, פרנק מצליחה לעבור בשמחה לעצב באופן קולח ומסקרן.
סיפור חיים מעיניי ילדה קטנה, וכבוגרת. מעניין ומרתק.

כידוע למספר חברים באתר סימניה, אינני נוהג בדרך כלל לכתוב ביקורת על סיפורת מסוג של רומנים
על כל סוגיהם.
החלטתי לעבור על החלטה זאת, שמבחינתי היתה מודעת, ולכתוב בקורת על ספר זה בשל מספר סיבות:א. סיפור זה נוגע בי באופן אישי היות וגם אני יליד העיר חיפה, וגדלתי וגרתי בעיר עד לכתי לצבא.
ב. השכונה של המחברת שהיתה בעיר התחתית נחשבה לשכונה קשיית יום, ואשר אוכלוסיתה היתה מורכבת מעולים חדשים וישנים הכל העדות, כפי שהיתה השכונה בה גרתי גם אני.
ג. הביקורות על ספר זה היו פרוסות מהשלילי ביותר לחיובי ביותר, לכן סיקרן אותי לראות איפה אני
אמצא בקשת כל כך נרחבת של דעות.
ד. כמה חברים פה באתר אמרו לי שלא שווה לקרוא את הספר, ועדיף לקרוא ספר ראוי ממנו.
בשל כל הסיבות האלה החלטתי לקרוא ולהביע את דעתי עליו בהמשך.
גמרתי את הספר בלילה שעבר, והחלטתי שהו ראוי בהחלט לביקורת מנומקת.
אז ראשית, בנוגע לסיגנון הכתיבה.
סיגנון זה ידוע בכינויו ״ כתיבה רזה״, שפרושה, כתיבה קלילה, ללא שימוש יתר בסורלטיבים, ובתאורים ארוכים ומשופעים בעברית כבדה, יפה, של מה שמכונה ״ ספרות יפה״.
העברית קרובה לעברית שמשתמשים בה כשפת יום יום, רזה, לענין, וללא תוספות מיותרות.
לעיתים הסופרת משתמשת בשפת הרחוב ממש, דבר שלדעתי לא גורע מאיכות הסיפור.
מבחינת תוכנו , הספר מסתובב בשני צירים מקבילים כפי שמוסברים בפילוסופיה של ההיסטוריה
קווים ישרים על ציר הזמן שמתקדמים בעת ובעונה אחת ואשר שניהם מגיעים לשיאים בו זמנית: הציר האחד של ילדותה של המספרת כשהשיא הוא פטירת אביה של המספרת, והציר השני הוא חיי המשפחה שבנתה עם בעלה, ושהשיא שלו הוא ההחלטה לשים סוף ליחסים ביניהם.
הקווים הם מקבילים אבל אין הם משיקים וכל קו מסתיים באופן חד וברור.
בנוגע לתוכן הסיפור: זהו סיפור פשוט, תאור אמיתי של בת הארץ הזאת, שכל ישראלי מכל מוצא יוכל להזדהות עימו, למצוא את גיבוריו, ולעקוב אחריהם או בשקיקה, או באדישות, כל אחד על פי אופיו ומידת ההזדהות שלו עם הגיבורים בספר זה.
מבחינה אישית , די אהבתי הן את השפה, והן את התוכן. מצא חן בעיני הסיפור הזה של אנשים פשוטים, שמבחינתם החיים הארץ לא היו קלים כמו לרבים אחרים, ולמרות זאת, השתרשו בארץ, על כל פגעייה, ואהבותיה, ושינאותיה, דוגמה לסוג החיים שאנשים חיים במדינה הזאת על מגרעותיה, ועל מעלותיה.
ספר נחמד, מעביר את הזמן בכייף
למה לא?

זהו ספר גרוע ומטה.
איך בכלל אפשר לקרוא לזה ספר?!?
בקושי גררתי את עצמי לעמוד 140, שם התייאשתי סופית.
ספר משעמם, לא קורה בו דבר, אין התפתחות ואין בו בכלל עלילה.
כתוב בשפה דלה ועממית. לפעמים כתוב ברמה של סיפור ילדים.
"כל בית צריך מרפסת"???? יכול להיות.
גם כל ספר צריך סופר/ת ברמת קריאה ותוכן איכותי וראוי.
מילא הסופרת. אבל העורכים? אם אתם חושבים שהנכם יודעים לערוך או לעבד לשונית?
זה לא משתקף בספר הזה כלל.

אני מאוד ממליץ לא לגעת בספר הזה אפילו עם מקל.

מכירים??? אפשר לזמזם את השיר או אפילו לשיר. הוא יפה בעיני ואני אוהבת אותו מאוד.

אם אתה בסביבה
אריק סיני
מילים ולחן: יצחק קלפטר

רחוב ישן בצהרי היום
לצדיו בתים עם גג אדום
במספרה ממול יושב אדון
מסתפר.

פסי רכבת חוצים שדה
וגשר מעל הפסים חוצה
מכולת בית מלון
בית דואר בלי חלון.

כן כך נראית העיירה שלי
אם תעצור אולי תראה אותי
ואם אתה נמצא כבר בסביבה
דע לך שכאן הזמן לא הכרחי.

הנפח את הפח חתך
ועוד כמה חורים קדח
הוא בונה חלון לבית המלון
מתפרנס.

גברת שמידט אשתו של הקצב
תמיד אומרת "זה המצב"
עשבים שוטים
כלבים וחתולים.

כן כך נראית העיירה שלי...
שלום עליכם כתב על קטרילבקה - העיירה היהודית ואני יכולה לכתוב רק על ה"עיירה שלי", שכונת "מפדה אזרחי" בחולון. בתים קטנים דו משפחתיים, לבנים, גגות שטוחים. אצל חלק מהאנשים חצרות ירוקות, עצי פרי. אצל אחרים החצרות היו מצבורי גרוטאות, כמו אותו עגלון, שהסתובב ברחבי העיר ואסף הכול. הילדים קראנו לו "פוליצאי" חוזרים אחריו על המילה – משטרה - בשפתו, שהייתה זרה לנו. הילדים הגדולים ניסו לטפס על עגלתו והוא היה זועק לעזרת המשטרה. דבר שרק הגביר את התעללויותיהם של הילדים. רק כשבגרתי הבנתי שהוא היה פליט שואה, ששרד את המחנות כדי להגיע ארצה למצוא מרגוע לנפשו הפגועה, ולא כך היה הדבר. אצל שכנים אחרים בחצרות היו קוצים, שצמחו על מעל גובהי. אצלנו בחצר היו חמישה עצי אורן בחזית הבית, שהפכו אותו לחצר המועדפת על ילדי השכונה בימי הקיץ הלוהטים – זאת היתה המרפסת שלנו. מאחורי הבית צמחו עצי פרי: אשכוליות עסיסיות, לימונים ריחניים, שזיפים, שכמותם עלתה על יכולתנו לאכול ולכן אבא שי היה מכין מהם יין, עץ הגויאבות שעליו אבא שלי בנה לי סוכה ועץ חושחש אחד חסר טעם ויעוד.

האנשים בשכונה, רובם ככולם פליטי שואה מפולניה ומרומניה. בדו-משפחתי שלנו גרה גב' פריש עם ארבעת בניה. בעלה – השיכור והמכה – נפטר זה מכבר והיא נותרה לכלכל, בקושי, את ילדיה. היא דיברה רק רומנית ואידיש, האכילה את כל החתולים בשכונה וקראה להם נשמות אילמות, בשפתה. מולנו גרה גב' רובין האלמנה. לא היו לה ילדים ולכן היינו כילדיה. בימי חמסין היא היתה עוטה מטפחת שקופה על פניה מפני החמה. ונלחמת בילדי השכונה שגנבו שסק מהעץ בחצר שלה. לנו היא נתנה לקטוף פיטנגו מהשיח שבחצרה. היה גם נתן שהיה מרביץ לילדיו בחגורה. על אף צעקותיהם, שעלו עד לב השמים, אף אחד לא התערב. לכולם היה ברור שאלה הם עניינים משפחתיים.

רינה מהספר "כל בית צריך מרפסת" גדלה בוואדי סאליב אשר בחיפה. היא היפה ואחותה המשכילה ולכל אחת מהן זהו כרטיס היציאה מהוואדי. כך מגדלת אותן אימן. האם חיה דרך הבנות ובשבילן. האנשים בשכונה פליטים וקשי יום. המשפחה על כל ענפיה שומרת את הזכויות לבני המשפחה. מין מארג תמיכה שעוזר לעבור את השנים הקשות. כאשר רינה גדלה היא מגלה שאף היא, שהתנגדה לאימה לאורך כל הדרך, מגדלת את בתה, חיה עבורה ובשבילה, ובשל כך מוותרת ויתורים קשים וכואבים.

לכל אחד יש את ה"עיירה" שלו את שכונת מגוריו על אנשיה, על הספורים שלהם, על מערכות היחסים בתוך השכונה. על מה שנעשה ונראה על פני השטח ועל הזרמים שזרמו מתחתיו. הספר עשוי לחבר כל אחד לילדות שלו, לשכונה שלו ולדייריה וכמובן לאותם זיכרונות רחוקים, שאצל חלק מאתנו כבר לא קיימים במציאות. אלא מהווים רק נוסטלגיה שנעים להתרפק עליה. השכונה שלי בחולון כבר אף אחד לא קורא לה "מפדה אזרחי" ובטח לא ידוע מה משמעות השם. האנשים הוותיקים הלכו לעולמם, הילדים פרשו כנפיים, נישאו, הולידו ילדים ופרחו להם לכל רוח. הבתים נקנו על ידי אנשים חדשים, שחלקם הגדול הרס את הבתים הישנים ובנה וילות הדורות. ואני חוזרת שוב ושוב, בכל שבוע, לשכונה שלי, שלא דומה לזו שבילדותי, כי אמא שלי האהובה עדיין גרה שם.

בעיני הספר הזה הוא די בלון ריק... הרבה רעש ומילים נשפכו עליו, ללא הצדקה. לא העלילה, לא השפה, לא הסיפור , אף אחד מהם לא מצדיק את כל ה"הו-הא" שמסביבו. נכון, אנשים אוהבים להתרפק על זכרונות , אני מניחה שמי שמכיר את חיפה ואת האזור אותו הגיבורה מתארת שמח לפגוש אותו שוב כאן בספר. פה ושם ישנם כמה קטעים נחמדים. במיוחד אלה העוסקים בתאורי ילדותה של הגיבורה. אבל בכלל כספר קריאה מצאתי אותו משעמם ולא מעניין ואפילו מבולבל. מצטערת, אבל אני ממש לא נהנתי, ואפילו כעסתי על עצמי שהתפתתי לקנות אותו למקרא פימפומי הביקורת.

קודם כל אומר שאהבתי את הספר אבל לא מיד מההתחלה.
הסיפור מסופר בשני קולות.
גוף ראשון של ילדות הגיבורה וגוף שלישי של הגיבורה בבגרותה.
את סיפורי הילדות אהבתי אבל תאור הגיבורה בגוף שלישי היה מרוחק וקר ולא יוצר שום הזדהות גם כשהיא במצבים קשים.
הספר הוא כמו תמונות שאדם חושף על חייו עם אנקדוטות על אנשים שלעיתים מופיעים - אבל למרות שעוברים שלבים בחיי הדמויות ובעיקר שנעשה נסיון לגעת בהרבה נושאים , לא ממש מכירים את הדמויות וקשה להתחבר אליהן.
בסך הכל ספר חביב שהייתי ממליץ לאחרים.

רינה פרנק-מיטרני פורשת את סיפורה האמיתי, כפי שרק היא יודעת לתאר את המציאות, ויורה חץ מתוק מריר ישר ללב
זה לא ספר מותח או מרתק אך לעומת זאת הוא אנושי, מרגש, חכם ומוכר.
הפרקים הארוגים יחד אחד אחד, כאשר אחד מספר על הילדות בעוני קשה בשכונת ואדי סאליב בחיפה והשני מתאר את נישואיה לגבר אמיד מברצלונה וחוזר חלילה, נוטעים את התחושה שאי אפשר לברוח מהבית ומהמקורות - כל מה שהדמות הראשית עושה מוביל אותה בחזרה לזכרונות ולסיפורים מהעבר ומבוסס עליהם, וכמה שלא תשתדל תמיד יהיו החיים והבעל העשירים והמודרנים זרים ומנוכרים לה, רחוקים ולא מתאימים. וכך קורה שדווקא תיאורי הילדות בספר, העוסקים בעוני ובקשיי המשפחה העולה מרומניה הם הקלילים והמשעשעים כאשר סיפור נישואיה הוא לכאורה העצוב והמכאיב יותר.
היא כותבת ברגש רב אך גם בישירות שגורמת להרגיש שהאמת כולה מתגלה, שאל הקורא מדברים בגובה העיניים ללא התנשאות ותוך חשיפה אמיתית. משהו בה מעורר אמון והרבה חיבה והערכה כלפיה וכלפי הצורה בה היא מוצגת בספר, כמו גם למשפחתה - האחות הנבונה, האב האוהב והאמא המחושבת והדואגת עד כלות.
מומלץ למי שמסוגל ורוצה לקרוא פחות עלילה ויותר מציאות, ושמוכן להבין ולהתרגש מנקודת מבט אחרת על החיים ועל אנשים.

איך לומר, לא משהו.
כתיבה לא מוצלחת,סגנון סתמי למדי.
מודה שחלק מהסיבה שהתחלתי לקרוא היתה התרחשות העלילה בחיפה בה אני גר כעשור.
אבל פשוט לא מתרומם,לא מסוג הספרים שאתה נסחף בהם בעלילה וכתיבה.
לא סיימתי אותו.