****
אני לא ממש פעיל פוליטית, אם להתנסח בעדינות. אף פעם לא הלכתי להפגנה, ממש עם שלט והכול. לא לכאן ולא לכאן. לא אני. אם הייתי צריך להניח אצבע על המקום המדוייק שבו אני נמצא בגרף הדעות הפוליטיות, כש-0 זה מצביע "הרשימה המשותפת" ו-10 זה ברוך מרזל, הייתי אומר שאני נמצא פחות או יותר על 6. מרכז, עם נטיה מסויימת ימינה (פוליטית, והרבה יותר מזה, גם כלכלית). לפעמים, אני מרגיש 4, או אפילו 3 או 2. ולפעמים, לפעמים אני גם 7 או 8. תלוי מתי. תלוי למה. תלוי על מה מדובר. אני לא אוהב להיות מקובע, ומבחינתי זה בסדר גמור לשבת על הגדר ושהדעות שלי יהיו נזילות וגמישות. הצבעתי מרצ, הצבעתי עלה ירוק, הצבעתי צומת, הצבעתי מערך, הצבעתי יש עתיד. עכשיו אני פקוד לליכוד, אבל סיכויים קלושים שאצביע להם. 80 אחוז, אולי יותר, מחברי הפייסבוק שלי ומהקולגות שלי בעבודה הם שמאלנים וצפונה. שמונים אחוז מהמשפחה שלי הם ימנים ודרומה. יש לי אח מתנחל בבת עין, אחות חרדית בבית שמש, ואחות נוספת באפרת, שבעלה הוא אחד ממצביעי השמאל הבודדים ביישוב. בגלי צה"ל אני אוהב להקשיב לאראל סג"ל (ולרועי עידן שהוא חבר) ועמית סגל, ושונא להקשיב לרינו צרור או יעל דן. את רזי ברקאי אני דווקא די מחבב, ועוד יותר מזה את החיקוי שלו של ערן זרחוביץ'.
ליד ערבים אני מרגיש בעיקר מבוכה, ואי נוחות. אני לא רוצה להרגיש פחד, אבל אם באוטובוס לעבודה יושב מאחורי ערבי, אני מעדיף לקרוא ספר באנגלית, כדי שיחשוב שאני בסדר. הייתי רוצה שנהיה חברים, ושיהיה טוב. שתהיה להם עבודה, וגם לי. שיירווח להם, שהם לא ירצו לגרש אותי, או להרוג אותי ושאני לא ארצה שהם פשוט ייעלמו. כשפעם שלחו לי מנקה ערבייה עם פרצוף של רוצחת סדרתית, החבאתי את סכיני המטבח עמוק במזווה. אין לי חברים ערבים, אבל יש לי שלושה או ארבעה עלי תאנה בפייסבוק. בסוכות האחרון נפשתי עם המשפחה בדאלית אל כרמל, וזה גרם לי להרגיש קצת כמו שמאלני מתחסד. אני לא מבין ערבית ממש, אבל הייתי רוצה לדעת. גם סינית, או ספרדית או איטלקית או צרפתית, אבל זה לא אותו הדבר.
אין לי פיתרון טוב. הסכסוך עמוק, ואני לא משוכנע שיש פיתרון כזה בכלל. אז מה עושים? מקווים לטוב. עושים טוב. כמה שיותר. מאמינים.
אני לא חושב שהשטחים כבושים. לא. אלה שטחים במחלוקת, והם לא נכבשו מאף אחד. אני כן חושב שהעם הפלסטיני הוא עם, ושהוא מרגיש כבוש, וזה מספיק. יש כיבוש, ורצוי לסיים אותו, אולי. אין לי מושג איך. להאשים בכל דבר שקורה את הכיבוש, זו מחשבה אווילית וחסרת טעם. כמו גם הרצון האובססיבי משהו לגמור עם זה ו"לתת" להם מדינה. עם קצת מחשבה על איזו מדינה זו תהיה, והידיעה המוחלטת, ההרמטית, שזו לא תהיה מדינה פלורליסטית עם מגוון דעות, כבוד למיעוטים, לנשים, למוגבלים, לגייז או ליהודים. זו תהיה, ברמת וודאות גבוהה למדי, תיאוקרטיה איסלמית מרושעת וצמאת דם כמו רוב שכנותינו האחרות, כמו עזה או גרוע מכך, וששכנות טובה לא תהיה לנו איתם, וגם לא שלום מתוח, למרות הרצון הקוסמי וחדי קרן ודובוני איכפת לי. מה הפיתרון? לא יודע. אולי קרוליין גליק יודעת.
ואת ביבי? את ביבי אני לא אוהב. ובטח לא את שרה. אני לא בוטח בהם. הייתי רוצה שיהיה מבוגר אחראי שיהיה אפשר לסמוך עליו, לסמוך עליו ממש. ולא ראיתי כזה, לא פה ולא שם. ולא, גם שמעון פרס לא היה כזה. האחרון שהזכיר מבוגר אחראי היה יצחק רבין, ואני לא בטוח שאין כאן רומנטיזציית יתר מצדי לדמות שלו.
****
סמיר הוא צעיר מהעיירה בית אומר שליד חברון שמצטרף לפת"ח בסוף שנות השמונים, ימי האינתיפאדה הראשונה, בעקבות מותו של ווליד, שכנו הנערץ, בעודו עצור בכלא "קציעות".
עופר הוא צעיר ירושלמי שמתגייס לשב"כ והופך לרכז מודיעין בנפת חברון. הוא סולד מאלכס, רכז נוסף בנפת חברון, ומהיציאות השוביניסטיות והגזעניות שלו.
סמיר לא אידיאליסט גדול. הוא גם לא איזה "ביג שוט" בתנועה. הוא עושה מה שצריך, ביום הוא עובד במוסך ובלילה בעיקר מחלק כרוזים, או מעביר הודעות. הוא מתעב יהודים, ובעיקר חיילים, בעקבות אירוע מילדותו שחרץ בו חריץ של שנאה. אמו ואחותו רוצים שיתחתן, והוא... לא ממהר. הוא אוהב לאכול ומגדל ארנבונים על הגג בבית הוריו.
עופר מקדיש את עצמו לעבודה. מגייס סייענים, מפעיל מודיעים, אבל בעיקר סובל מנדודי שינה בעקבות עזיבתה של חברתו. הוא מתגעגע לחבר'ה שלו, ולגיטרה שכמעט אינו מנגן בה יותר. לאט לאט הוא מגביר את הסיכונים שהוא מתמודד עימם, ונכנס אל תוך הכפרים בנפה בשעות הלילה ללא אבטחה, כדי לנסות ולעמעם את רחש השדים שרודפים אותו.
סיפוריהם של שני הצעירים משני צדי המתרס נכרכים זה בזה.
****
גיגלתי את השם "רועי פוליטי". כיום הוא עורך דין פלילי בירושלים, ובעבר שירת בחברון בתפקידי מודיעין וחקירות במשטרה. ניכר בבירור מהקריאה בספר, כמו גם מספרים אחרים בז'אנר, שכתב אותו מישהו שיודע על מה הוא מדבר. פוליטי מכיר את חברון על סמטאותיה, יודע ערבית, מבין גם את הצד הבטחוני היהודי וגם את הצד הערבי פח"עי על בוריים. הספר נקרא בקלות ובמהירות, השפה שלו נפלאה ולא מתפלצנת, מדוברת כשצריך - גם ב"ערבית" וגם ב"יהודית", וספרותית כשצריך, מתובלת ביותר מקורטוב של הומור, ומשלבת בחכמה מינונים מדוייקים של פוליטיקה, חיים "רגילים" ומתח, ובלי ליפול כהוא זה לכיסים של פאתוס או דרמה מיותרת. ככה צריך לכתוב ספרים.
הביקורת העיקרית שלי על הספר היא שלא בדיוק ברור מה הוא רצה להגיד, מעבר לתובנה המתבקשת, שמשני הצדדים נמצאים בני אדם שלפעמים שניהם "צודקים" במידה כזו או אחרת. בנוסף, הרגשתי שהוא קצת מתפזר במהלך הסיפור, וכי בשלושים העמודים האחרונים הוא כורך את הקצוות וקושר אותם מהר מהר, כי קצת נמאס לו. לתחושתי הספר היה מרוויח מעוד כמה עשרות עמודים שהיו ממשיכים את הקצב המזרח-תיכוני העקלקל שאפיין את חלקו הראשון, ומסיימים אותו באופן ראוי וקטוע פחות.
****
