ביקורת ספרותית על הצל של ההגמון - הצל של אנדר #2 מאת אורסון סקוט קארד
ספר טוב

---

מחשבות מסתחררות בראש.
איך מתחילים? יש כל כך הרבה! מה הסדר הנכון?
איך בכלל כותבים את מה שמרגישים או חושבים במילים מספיקות??

אלה חלק מהשאלות שעולות במוחי שכאני חושב לכתוב ביקורת על הצל של ההגמון.
אלה חלק מהמחשבות שאני חושב שסופר חושב או לפחות צריך לחשוב לפני ובעצם כל זמן שהוא כותב או מתכנן את הספר.

רק עכשיו אני רואה בכל כך בירור את תיכנונו הגאוני של קראד בכל הספרים שלו.
איכשהו תמיד הוא מצא את ההמשך הגאוני של העלילה למרות שלפעמים הייתי יכול לחשוב שהיא נתקעה. הוא תמיד הצליח לצאת מהבוץ ביתר כבוד, ואדרבה, רק לאחר מעשה הבנתי שהכל מתוכנן מראש. ממש כמו כל הדמויות הדימיוניות שהוא כותב עליהם. יש ממש רמה נוספת של הבנה ושנינות מתחת לכתיבה, גם אם זו 'סתם' שיחה רגילה בין דמויות בספר. כשחשבתי על עוד ספרים הכתובים ומתוכננים ברמת הכתיבה של קראד הגעתי למסקנה שהסופר היחיד שאפשר להשוות אותו לקראד הוא אואן קולפר, מחבר ארטמיס פאול הנודע. ההשוואה בניהם הראתה לי שבאמת הסופר מכניס את תכונותיו האישיות הרבה פעמים לתוך הספר. אואן קולפר מכניס את הגאונות שלו לתוך דמויות כמו ארטמיס פאול, כמובן, פולי, הקנטאור המהולל, אופאל קובוי, המרשעת, ועוד. אצל קראד כמעט כל הדמויות בספריו גאונים כך או אחרת, שזה קצת קלישאה אבל בכל זאת מעלה את העלילה לרמה אחרת לגמרי. כמובן שמדובר גם של תכונות אחרות כמו הגינות, כנות, כבוד, יושר וכו', ואולי גם מידות פחות טובות...

נהנתי במיוחד לקרוא את התחלת הספר, שכתוב בו צפנים מיוחדים ופיצוחם. כיף לי לקרוא דברים שאני מבין שיש לי עוד מה ללמוד כדי להבין אותם. להבין שרק כדי שהסופר יכתוב אותם הוא יצטרך ידע רב בתחומים שצריכים לימוד ממשי.

אין קטעים 'לא חכמים' בספר. מכל משפט בו אפשר ללמוד הרבה, (טוב, אולי אני קצת מגזים אבל העיקרון מובן) הוא כתוב בצורה חכמה, מושקעת, בצורה שכל מילה מכוונת כמה שיותר. על כל זה אני ממש מעריך ואולי אפילו מעריץ את אורסון סקוט קראד וגם את אואן קולפר. לא מאותם סיבה שאני מעריך את ריק ריירדן לדוגמא, למרות שאם אשווה בין הסדרות מה אני יותר אוהב, אני פוחד לגלות את התשובה.
לכן ברור למה אני כל כך מתחבר לשנינות שבספר, לדמויות, לכתיבה. למה ברגע שהתחלתי לא יכולתי להוריד את עיני מהספר.

ובכל אופן עדיין הרגשתי שיש קצת מגרעות בספר (אין ספר מושלם, לא?)
קארד שינה הרבה מאוד מתכונות הדמויות ביחס לספרים הקודמים, חלקם לטובה וחלקם לרעה:

**** ספויילרים כלליים כאלה****

פיטר נהיה הרבה פחות אכזרי, אשיל - הרבה פחות בלתי קריא והרבה יותר רשע ומשוגע, בין - הרבה יותר אנושי (דווקא אהבתי) וטועה הרבה יותר, פטרה - הרבה יותר חכמה (הצפנים בהתחלה.. גם לטובה), מפקד הצי (שם ארוך מדי:/) - לאדם שחושב רק על עצמו, ואת האחות קרלוטה (ככה כותבים?) להרבה יותר חכמה (אהבתי בעיקר את השנינות שלה).
-----------------------------

רק אחרי שקראתי את הצל של ההגמון הבנתי שלכתוב ספר טוב זו עבודה של שנים. זה ממש לעשות מחקר, ללמוד, לקרוא. לקחת מהחיים הפרטיים את כל הנצרך כדי לכתוב את הסיפור המוצלח ביותר בכלים האפשריים. ממש כמו שמפרט קראד בעצמו באחרית דבר של הספר, את הספרים שקרא, האנשים שלמד מהם ותיקנו אותו, הלימוד בעצמו של כל החומר המורכב הזה ועוד ועוד. זה בעצם אף פעם לא נגמר, כי ככול שהסופר יודע יותר, בעל ניסיון גבוה יותר וכו' הוא מצליח להעביר הרבה יותר לקורא וגם לעלילה עצמה.

ולסיום,
אם ארצה לצטט משפטים נבחרים מהספר אצטרך לכתוב את הספר כולו:)

אז.. ממליץ בכל מצב! בעיקר לאוהבי השנינות והחוכמה שבינינו!

» ביקורות נוספות של Command
» ביקורות נוספות על הצל של ההגמון - הצל של אנדר #2