הצל של ההגמון מספר על קורותיו של בין אחרי מה שמתרחש בספר המשחק של אנדר ובספר הצל של אנדר. הסיפור מתחיל כשבין נמצא כבר חזרה בכדור הארץ (המשך הספרים) והוא נדרש ליכולותיו וכוחותיו כדי להמשיך להיות מי שהוא, בצורה הכי טובה, האדם שמספק זרז לתהליכים הגדולים שצריכים לקרות בעולם. בין נקלע לעימותים בין דמויות מעברו ובמיוחד נאבק באשיל המרושע, והוא מנסה ליצור לעצמו אפשרויות כמו שהוא יודע לעשות. בין מסתובב בעולם עם האחות קרלוטה ושניהם מנסים להרים את ההגמוניה חזרה על רגליה לאחר שנגמרה המלחמה בבאגים (הפורמיקים).
סקוט קארד ממשיך לכתוב נהדר, הוא כותב בווייב מדהים שממשיך להדהד בין דפי הספר גם לאחר שהמשחק של אנדר הסתיים והוא מפגיש את הדמות הנפלאה והמקסימה של בין עם כל מיני דברים ומפתח אותה לכדי דמות מלאה ומורכבת עם המון רבדים באישיותו, וזה בדיוק מה שהקורא שהתאהב בדמותו של בין היה רוצה לקרוא.
הכתיבה נהדרת, האקשן שומר על רף גבוה, הדמויות של בין ואחרים ממשיכות להתפתח ולהתבגר, והכל נקרא נהדר גם בעברית בתרגום מצויין של רחביה ברמן שתרגם גם את הקודם בסדרה. אמנם זה לא המשחק של אנדר המדהים בהחלט אבל הספר הזה הוא אחד מספרי ההמשך היותר טובים שקראתי וניכר שסקוט קארד עושה עבודה רצינית בכתיבה שלו ובמה שהוא רוצה להעביר לקורא.
הדבר היחיד שקצת הפריע לי (זה לא מוריד כלל מההנאה שבקריאה) הוא שהספר הזה בעצם מרגיש כמו ספר המשך וברור גם שיש לו המשך אחריו, וזה קצת מרגיש כמו סדרה בלי לסגור קצוות בין פרק לפרק. מצד אחד זה טוב ומהנה ומהצד השני אתה מרגיש את הצורך להמשיך לקרוא כדי לסיים את הסיפור המדהים של בין.
תהנו...

אגב, הביקורת נכתבת כשבוע לאחר סיום הספר, מה שאני לא נוהג לעשות בדרך כלל אבל מכיון שכבר המשכים לספר הבא בסדרה, לקח לי קצת זמן לחזור ולכתוב את הביקורת.

מחשבות מסתחררות בראש.
איך מתחילים? יש כל כך הרבה! מה הסדר הנכון?
איך בכלל כותבים את מה שמרגישים או חושבים במילים מספיקות??

אלה חלק מהשאלות שעולות במוחי שכאני חושב לכתוב ביקורת על הצל של ההגמון.
אלה חלק מהמחשבות שאני חושב שסופר חושב או לפחות צריך לחשוב לפני ובעצם כל זמן שהוא כותב או מתכנן את הספר.

רק עכשיו אני רואה בכל כך בירור את תיכנונו הגאוני של קראד בכל הספרים שלו.
איכשהו תמיד הוא מצא את ההמשך הגאוני של העלילה למרות שלפעמים הייתי יכול לחשוב שהיא נתקעה. הוא תמיד הצליח לצאת מהבוץ ביתר כבוד, ואדרבה, רק לאחר מעשה הבנתי שהכל מתוכנן מראש. ממש כמו כל הדמויות הדימיוניות שהוא כותב עליהם. יש ממש רמה נוספת של הבנה ושנינות מתחת לכתיבה, גם אם זו 'סתם' שיחה רגילה בין דמויות בספר. כשחשבתי על עוד ספרים הכתובים ומתוכננים ברמת הכתיבה של קראד הגעתי למסקנה שהסופר היחיד שאפשר להשוות אותו לקראד הוא אואן קולפר, מחבר ארטמיס פאול הנודע. ההשוואה בניהם הראתה לי שבאמת הסופר מכניס את תכונותיו האישיות הרבה פעמים לתוך הספר. אואן קולפר מכניס את הגאונות שלו לתוך דמויות כמו ארטמיס פאול, כמובן, פולי, הקנטאור המהולל, אופאל קובוי, המרשעת, ועוד. אצל קראד כמעט כל הדמויות בספריו גאונים כך או אחרת, שזה קצת קלישאה אבל בכל זאת מעלה את העלילה לרמה אחרת לגמרי. כמובן שמדובר גם של תכונות אחרות כמו הגינות, כנות, כבוד, יושר וכו', ואולי גם מידות פחות טובות...

נהנתי במיוחד לקרוא את התחלת הספר, שכתוב בו צפנים מיוחדים ופיצוחם. כיף לי לקרוא דברים שאני מבין שיש לי עוד מה ללמוד כדי להבין אותם. להבין שרק כדי שהסופר יכתוב אותם הוא יצטרך ידע רב בתחומים שצריכים לימוד ממשי.

אין קטעים 'לא חכמים' בספר. מכל משפט בו אפשר ללמוד הרבה, (טוב, אולי אני קצת מגזים אבל העיקרון מובן) הוא כתוב בצורה חכמה, מושקעת, בצורה שכל מילה מכוונת כמה שיותר. על כל זה אני ממש מעריך ואולי אפילו מעריץ את אורסון סקוט קראד וגם את אואן קולפר. לא מאותם סיבה שאני מעריך את ריק ריירדן לדוגמא, למרות שאם אשווה בין הסדרות מה אני יותר אוהב, אני פוחד לגלות את התשובה.
לכן ברור למה אני כל כך מתחבר לשנינות שבספר, לדמויות, לכתיבה. למה ברגע שהתחלתי לא יכולתי להוריד את עיני מהספר.

ובכל אופן עדיין הרגשתי שיש קצת מגרעות בספר (אין ספר מושלם, לא?)
קארד שינה הרבה מאוד מתכונות הדמויות ביחס לספרים הקודמים, חלקם לטובה וחלקם לרעה:

** ספויילרים כלליים כאלה**

פיטר נהיה הרבה פחות אכזרי, אשיל - הרבה פחות בלתי קריא והרבה יותר רשע ומשוגע, בין - הרבה יותר אנושי (דווקא אהבתי) וטועה הרבה יותר, פטרה - הרבה יותר חכמה (הצפנים בהתחלה.. גם לטובה), מפקד הצי (שם ארוך מדי:/) - לאדם שחושב רק על עצמו, ואת האחות קרלוטה (ככה כותבים?) להרבה יותר חכמה (אהבתי בעיקר את השנינות שלה).
-----------------------------

רק אחרי שקראתי את הצל של ההגמון הבנתי שלכתוב ספר טוב זו עבודה של שנים. זה ממש לעשות מחקר, ללמוד, לקרוא. לקחת מהחיים הפרטיים את כל הנצרך כדי לכתוב את הסיפור המוצלח ביותר בכלים האפשריים. ממש כמו שמפרט קראד בעצמו באחרית דבר של הספר, את הספרים שקרא, האנשים שלמד מהם ותיקנו אותו, הלימוד בעצמו של כל החומר המורכב הזה ועוד ועוד. זה בעצם אף פעם לא נגמר, כי ככול שהסופר יודע יותר, בעל ניסיון גבוה יותר וכו' הוא מצליח להעביר הרבה יותר לקורא וגם לעלילה עצמה.

ולסיום,
אם ארצה לצטט משפטים נבחרים מהספר אצטרך לכתוב את הספר כולו:)

אז.. ממליץ בכל מצב! בעיקר לאוהבי השנינות והחוכמה שבינינו!

ספר נחמד ותו לא...

לא הרגיש לי אורסון סקוט כמו שהרגישו לי הספרים האחרים שלו. לא היה בו משהו מיוחד שהיה בספרים האחרים שלו וכנראה שאני שופט אותו ביחס לספרים האחרים שלו וזה למה הוא מקבל את הציון הזה.

אולי יחסית לספרים אחרים בסגנון הזה פוליטי/מלחמתי הוא טוב, אבל אני לא קראתי אף ספר כזה והספר הזה לא יגרום לי לרצות לחקור את התחום הזה.

חבל, היו לי ציפיות.