בדרך כלל כשאני רואה רומן ישראלי אני מעדיפה להתרחק כי מעולם לא הצלחתי להתחבר לאחד טוב ובאמת להאמין לסופר/ת והנה, הונח לפניי 'ימי האהבה' של דריה מעוז והתבקשתי והומלץ לי לקרוא אותו. כך עשיתי.

הרומן מגולל את משולש אדי-אורית עם המטפלת הזוגית שלהם, תמר. אדי ואורית נשואים מזה 20 שנים עם דגנית, ביתם החיילת, אשר נמצאת בתהליכים לעזוב את הבית ולעבור לגור עם בת-זוגתה החדשה. אדי, עורך דין מצליח, שוחה בכסף הנשוי לאורית שהפכה להיות כלום ושום דבר עם השנים בצילו. אורית מגיעה מבית קשה עם אם חד-הורית ו-4 אחים אותם בעצם גידלה ב90% מהזמן, חיה בקשיים כלכליים ובאפס עיסוק בעצמה. כאשר התבגרה, הכירה את אדי שלימים הפך להיות מי שבמקום להיות הבעל שלה, פסיכולוגית מילא את דמות האב החסרה ומי שישליט יד רמה וחסרת מעצורים כלפיה. בעקבות כך אורית מתחילה לפתח בולימיה ואובססיה כלפי אדי ומתחילה לעקוב אחרי חשבונות הבנק שלו, כרטיסי האשראי, שיחות והודעות הטלפון שלו על מנת לתפוס את הרגע בו הוא בוגד בה ולזכות בקלף כלשהו נגדו. אך גם כאשר היא מקבלת לכך הוכחה חותכת הוא מצליח להאשים את השיגעונות שלה ולצאת מזה בשלום.

ואז הוא קובע פגישה עם תמר, מטפלת זוגית במקצועה.

תמר, שעליה נאמר "הסנדלר הולך יחף", גרושה+2 מנסה להגיע לפרק ב' בחייה בכך שיוצאת לדייטים עם גבר כזה או אחר שלא בדיוק מצליחים לספק את האינטלקט שלה ואפילו לא את צרכיה האינטימיים. כאשר היא מתחילה את טיפולה באדי ואורית נפתחים לא רק השדים של הזוג הזה, אלא גם השדים שלה. היא מתחילה להסתבך בפרשה אישית עם גרושה, מסבכת לתוך זה את אדי ומגיעה למצב של חוסר שליטה בחייה האישיים כאשר היא חוצה גבול מאד מאד ברור. תמר נופלת לבור ממנו היא מנסה להציל את אורית ופשוט נשבית בקסמיו של אדי ללא יכולת להבחין בטעויות שלה עצמה, עד לכאוס רציני בחייה.

אחזור לרגע למה שהתחלתי איתו את הסקירה – הבעיה שלי עם רומנים ישראלים. גם כאן נתקלתי בזה. אחרי שנים שבהם נתתי את מלוא ההזדמנות לספר ולא היה ספר שהפסקתי לקרוא גם אם הוא היה נורא בעיניי הגעתי להשלמה עם עצמי לגבי כלל השליש; אם עד שליש הספר הוא לא מוצא חן בעיניי אני מפסיקה לקרוא בו מבלי לחשוב פעמיים. כאן נתקלתי בין הפטיש לסדן. הגעתי לשליש הספר (100 וקצת עמודים) ולא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כולן עיצבנו אותי, לא ראיתי לאן זה ממשיך ולא ראיתי את משמעות הספר. אבל משהו עדיין משך אותי ואחרי שראיתי שתי ביקורות חיוביות על הספר החלטתי לסיים אותו. מה אני אגיד...? 80% שצדקתי בכך שהמשכתי לקרוא (20% נותרים עדיין בכך שלא היה קורה לי כלום אם גם הייתי מפסיקה...). אומנם העלילה לא התפתחה לכדי טירוף ודרמה מלאת תככים, אבל כן הייתה נגיעה עמוקה יותר בדמויות, במיוחד באלו של תמר ואורית. הדמות הגברית, נרקיסיסטית והאגוצנטרית של אדי התקיימה בין שני עולמות אבל לא חדרה לעמקי נשמתו, אם כי יאמר שזה לצערי. העלילה הסתבכה, הקשרים נשזרו עוד יותר אחד בתוך השני וקיבלנו טלנובלה ישראלית, שדווקא הרגישה די ריאליסטית ואמינה.

אני אוהבת ספרים שגורמים לי להרגיש ביקורתית כלפי הדמויות שלהם והספר הזה הוא אחד מהם. מצאתי את עצמי נגעלת מדמות כזו, כועסת על דמות אחרת ומרגישה רחמים כלפי השלישית ולאו דווקא באופן הברור כלפי מי מהדמויות. הספר הצליח להוציא ממני מחשבה יתרה על החיים בזוגיות ועל בניית משפחה וכיצד זה גם יכול להידרדר בזיק של החלטה לא נכונה. דריה מעוז היא אנתרופולוגית ורואים את זה בעבודה שלה על הספר הזה, שכן יש בו מין חקר ההתנהגות האנושית בסביבת חיים שגרתית, זוגית ומשפחתית והיא בנתה כאן משהו מעניין.
לסיכומו של עניין, הפעם בלעתי את הכובע של עצמי גם אם לא בשלמות ואני חייבת לציין שלמרות שרציתי לזנוח הספר התגלה כהפתעה נעימה ומעניינת. לשיקולכם.

לאחר שקראתי את שני הספרים הקודמים ל'הזדמנות' כאשר אחד מהם הוא ספר 'הרשימה' והשני הוא ה'רעיון' שמחתי לראות ספר נוסף בסדרה והוא הספר הנוכחי הזה. שמחתי ומעט חששתי ומיד אסביר את עצמי.

'הרשימה'היה הד תקשורתי גדול שלא ניתן היה להתעלם ממנו – ספר שקרא לכל אדם לכתוב רשימה בת 100 סעיפים בתחילה וצמצומה לאחר מכן לרשימות שונות, יותר ספציפיות וחדורות מטרה, של מטרות/משימות/רצונות/שאיפות שברצון אותו אדם להגשים ולעשות בחייו. היופי ברשימות הוא שלאו דווקא היה מדובר רק בחלומות גרנדיוזים כגון "להרוויח 10 מיליון שקל עד סוף השבוע" אלא אפילו דברים קטנים כגון "לאמץ חתול", "להירשם לחדר כושר", "לנקות כמו שצריך את הבית" ועוד. המטרה של 'הרשימה' הייתה להביא את האדם להבין מה חשוב לו בחיים ומה הן שאיפותיו ולעזור לו (לכל אינדיבידואל כמובן) לחוות את הרשימה שלו עם עצמו ולמקד את המטרות שלו בחייו ואפילו להתחיל לבצע לאט לאט.

הספר הבא אחריו היה ספר 'הרעיון – מחלום למציאות' ובו יובל אברמוביץ' ניסה לתת מכלול של כלים, בעזרת דוגמאות שונות, על כיצד לממש את חלק (או כל...) הרעיונות שעלו לנו במהלך חיינו או כאלה שעוד מחכים לקפוץ לתודעתנו. בעצם, איך לגשת לרעיון מסוים כגון הרצון לבנות עסק מצליח, להתקבל לעבודה מסוימת, לארגן טיסה וכל דוגמא שרק תבחרו ובאמת לבצע אותו שלב אחרי שלב. בספרו 'הרעיון' ניתנו דוגמאות שונות של אנשים שהצליחו להגשים חלומות שלהם בעזרת פתרונות יצירתיים ועבודה נכונה אל מול המערכת בה אנו נמצאים. הרעיון הכי גדול שעומד בספר 'הרעיון' הוא האימרה שלא צריך להיות עשיר כקורח על מנת להגשים את החלומות והרצונות שלנו. לא משהו שאנחנו רוצים לשמוע נכון? כי להרבה מאיתנו נוח להישאר בקומפורט זון שלנו ולומר לעצמנו "אין לי מספיק כסף" או "כשאני אהיה עשיר יותר אני..." ובזכות הספר הזה אפשר באמת ללמוד כיצד לקחת לפחות צעד אחד קדימה מהמחשבות הסוגרות האלה ולהתחיל לעשות למען הרעיונות שלנו, ששוכבים לנו כבר שנים במגירות בכל רחבי הבית.

ואז כאמור הגיע הספר השלישי 'ההזדמנות'. ציינתי ששמחתי וחששתי ממנו כי אמרתי לעצמי "מה עוד הוא לא אמר לי?" וכשמתחילים לקרוא – מבינים. מבינים כמה הרבה מאיתנו (כולל אני, מודה באשמה) לא יודעים על ההתנהלות הנכונה שלנו עם עצמנו אל מול אנשים אחרים, אל מול הזדמנויות טובות וכאלו קצת פחות, אל מול היכולת שלנו לומר 'כן' או אפילו 'לא' וכיצד אנחנו יכולים למנף את עצמנו ואת האנשים סביבנו ללכת קדימה ולקבל באהבה את מה שמוצע לנו.

'ההזדמנות' מביאה בפנינו את עולם ההצעות שאנו נתקלים בו יום יום ואנו אפילו לא שמים לכך לב. החל מלהגיע לאירוע מסוים ולבצע מינגלינג וכלה בלאשר חברות בפייסבוק לגביה אנחנו תוהים. כיצד כל מצב במציאות שלנו ניתן לנצל לטובתנו ודרך כך להגשים את הרצונות והמטרות שלנו. הרבה מהספר נתן גם את הדרור להסתכל לפחדים שלנו בעיניים, להבין היכן המוח שלי ננעל מכיוון שהוא מפחד מחוסר פרגון, מאנשים אחרים, מחוסר יציבות או אפילו מעצמו. יותר חשוב מכך, הספר נותן כלים בסיסיים להתגברות על הפחדים השונים במידה כזו או אחרת. ובעיני, מה שהכי חשוב בספר הזה הוא הדוגמאות לכיצד לקחת את אותן הרשימות שכתבנו אז בספרים הקודמים ולכל סעיף לבנות רשימה משלו, כזו שתגרום לנו באמת להתחיל לבצע.

אני יכולה להמשיך לדבר ולכתוב על הספרים עד מחר ואולי לחלקכם זה נשמע כמו עוד ספרים של מנטור שחושב שהוא גילה את הנוסחא לאושר ולעושר. גם אני לעיתים במהלך הקריאה קצת התמהמתי ותהיתי בנוגע ליכולות אבל אני באמת מאמינה שלא סתם הספרים שלו הצליחו. לא סתם הוא עצמו הצליח. אני חושבת שבאמת כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לקחת את עצמם בידיים ולהתחיל לעשות על מנת לגרום לחיים של כל אחד מאיתנו להיראות מלאי משמעות ומוגשמים ולא רק לחלום בהקיץ על מה יכל להיות. ולהלן, רשימה קצרצרה של 5 דברים שאני רוצה להגשים בשנה הקרובה:
1. למצוא זמן לסרס את החתול שלי כבר... (אחלה של משימה)
2. לסיים את התואר כולל מקצה השיפורים עם הממוצע שאני זקוקה לו ללימודי ההמשך
3. לתכנן את הטיול למזרח ובאמת לטוס בשנה הקרובה
4. לעשות קורס יסודות הצילום ב'גליץ' (חלום של שנים!)
5. להיות טובה מאד בשתי העבודות הנוכחיות שלי.

לסיכומו של עניין, אני באמת מאחלת לכל אחד ואחת מכם/ן למצוא את האני מאמין שלו/ה על מנת להתחיל להגשים את הרצונות שלכם מעצמכם ומהסובבים אתכם. תפתחו את הראש ואת העיניים, תנו הזדמנות לספרים של יובל ואולי זה יעזור לכם להגשים עוד חלום קטן שהיה לכם. הרי 'מכל מלמדי השכלתי'? אז מה יש לכם להפסיד...?

יכולים גם להיכנס לעוד סקירות בעמוד הפייסבוק שלי:
https://www.facebook.com/skiraya/?pnref=lhc

מכיוון שאני מוצאת עצמי עמוסה מכאן ועד לשם בלימודים, עבודה, חיים אישיים ועוד אני נוטה להתחיל דברים ולזרום איתם על פני כמה ימים, בין אם מדובר בספר או בין אם מדובר בסרט שאני רואה אותו רק כשאני מוצאת זמן לאכול ובין אם אלו משימות כאלה ואחרות. כך יצא וקראתי את הספר הנוכחי יחד עם סרט הנקרא 'Love' של גספר נואה – דרמת יחסים המשלבת בתוכה תכנים פורנוגרפיים שלא יביישו אף מפיק סרטים כחולים.
למה אני מציינת את זה? מיד אחבר אתכם.

ב'ראבי ג'אם' תכירו את אריק, בחור תל-אביבי חביב, בריסטה בבית קפה פשוט שחי את חייו מסטוץ כזה לאחר, מקפוצ'ינו דל חלב אחד לאספרסו חזק אחר, מתגורר עם שותף וחי חיים טיפוסיים תל-אביביים ללא דרמות מיותרות. רק שאז נכנסת לחייו אסתי, קלישאה מהלכת של בחורה סקסית שנכנסת לבית קפה ומסובבת את הראשים של כולם וכמובן לא מדלגת על אריק שלנו. אבל אסתי אינה קלה להשגה ולמרות תחנוניו לא משאירה לאריק את מספר הפלאפון שלה אך בטעות משאירה אחריה שקית ניילון עם פאה שחורה מסתורית במיוחד.

לאחר שכבר ימים הוא מנסה את מזלו למצוא אותה בכל מקום ולקוות שתיכנס שוב לבקש קפה היא מגיחה לחייו כסופת טורנדו אשר ממוטטת לו לחלוטין את החיים הבנאליים שלו. בעקבותיה הוא מתמכר לסמים קשים, לחיים נטולי עבודה, לעולם תחתון ומסוכן ולסקס חסר מרווחי נשימה. עד שחלה עוד תפנית בעלילה שחתמה את הגולל על חייו של אריק כפי שהוא הכיר אותם לפני אסתי.

באופן משעשע למדיי בסרט 'Love' שתי הדמויות הראשיות משתלבות לחלוטין עם דמויותיהן של אריק ואסתי. הוא בחור אמריקאי פשוט שמגיע לצרפת על מנת לממש את לימודי הקולנוע שלו וליצור סרטים הדוגלים במיניות חופשית. היא צרפתייה חסרת מעצורים, מכורה לסמים כאלו ואחרים וגוררת אותו לחיים מלאים סקס נוטף יצרים, מסיבות סמים (וסקס כבר אמרתי?) ומשבשת את חייו בדרכים כאלה ואחרות.

הן בסרט והן בספר לא הצלחתי לחבב את הדמויות או להתחבר אליהן – האישה, הגוררת, חסרת הגבולות והאחריות העצמית שלא מפסיקה להסתבך ומסבכת גם את בן זוגה. והבחור שמאבד לחלוטין על השליטה על חייו בגלל אהבה לא בריאה, נהיה סמרטוט (ויסלחו לי הסמרטוטים) ונהיה תלוי לחלוטין באישה שאיתו:

" אהבתי להיות בטלן, אני לא אשקר, ואהבתי גם להיות עקרת בית. לא מבין איך הנשים ויתרו על זה, היה להן אישור להיות עקרות בית מבלי שאף אחד יניד עפעף והן התחילו עם כל הפמיניזם שלהן." עמוד 57

אריק הזו הוא חתיכת דמות, הוא גם הדמות היחידה העגולה בסיפור. אפילו אסתי, שהסיפור נבנה סביבה, הצליחה להישאר דמות שטוחה ובכך להפנות את כל הדגש על אריק ועל רגשותיו ואת מה שנפשו עוברת במהלך העלילה, מה שיצר קו אחיד להתמקד בו ולא פיזר את השליטה על מה שקורה בספר.

עם העובדה שלא הצלחתי לבנות את אהבתי לדמויות שבספר, העלילה עצמה די מעניינת אם נכנסים לכך. כן, זה עוד ספר על אהבה והתמכרות וחוסר שליטה מוחלט במה שקורה בחיי הדמויות. אבל העלילה בספר הזה מצליחה מעט להתעלות על הבנאליות של סיפורי האהבה כפי שמנסים למכור לנו בשנים האחרונות בספרות וצדיקוב מייצר איזשהו מתח מעניין ביחסים בין הקורא לבינו וגורר אותו יחד איתו אל תוך הסיפור מלא המערבולות שלו. העלילה מתחילה ברוגע חסר הפתעות ומתקדמת במהירות מסחררת כך שהקורא כנראה ימצא עצמו נסחף לקרוא פרק ועוד פרק ועוד פרק.

חייבת להיות כנה איתכם – כאשר סיימתי את הספר הרגשתי שחסר לי עומק לסוף. הכוונה לאו דווקא לקבל סוף טוב וצפוי אלא לקבל איזו עצם קטנה לאור המסופר והרגשתי שקיבלתי סוף פתוח מידי שאיתו לא הצלחתי לסגור קצוות מסוימים. בנוסף לכך, הספר בנוי מפרקים, כאשר בכל ראש פרק ישנה כותרת, הדבר הציק לי כי לעיתים קיבלתי את הרושם שאני יכולה להבין מה הולך לבוא בפרק הקרוב ועם זאת, בסופו של עניין, הכותרת עצמה גררה אותי להמשיך ולקרוא עוד פרק אחד ועוד אחד למרות שניסיתי להתפנות לעיסוקים האחרים שלי – הצלחה מבחינת הסופר לייצר עניין לקורא!

לכן, אם אסכם – בהחלט אני יכולה לומר בלב שלם שמדובר בספר טוב, מעניין ומסקרן. לא כזה רגיל בנוף הספרים הישראלים (אף כי יכול להזכיר מעט את הכתיבה של אילן הייטנר בתחילתו) ולחלוטין יוצר עניין אצל מי שמחזיק בספר להמשיך להיסחף אל התוכן וחייו החדשים של אריק. צדיקוב בהחלט ידע מה הוא עושה.

מלבד כתיבת מתכונים לציבור הרחב, טאני מריה משודרגת לרמת גורו עצות ומתכונים והיא מוצאת עצמה מייעצת בענייני הלב והנפש ומשלבת את העצות שלה עם מתכון שיכול לבוא לעזר, זאת במסגרת שבועית בעיתון המקומי של העיירה בה היא מתגוררת. השינוי הקל הזה בהגדרת תפקידה מכניס את טאני מריה לתסבוכת משטרתית לא פשוטה אשר מערערת את יציבותה היומיומית ואת השגרה השלווה והנינוחה שלה.

טאני מריה היא אישה נעימת הליכות, שהתאלמנה מבעלה ומוצאת שאוכל ועשייתו הינם כלל עולמה. בנוסף היא מגלה שהיא דווקא די בסדר במתן עצות לאנשים אחרים ומוצאת עצמה עוזרת לזה לזכות באהבתו מזה זמן מה ולשנייה למצוא חברים חדשים ולאחר לפגוש חברה לחיים והכל בעזרת קורטוב של אכפתיות וביטחון בכך שאוכל הינו הפתרון לכל תחלואות העולם.
יום אחד היא מקבלת לידיה מכתב מאחת העוקבות שלה בו היא מתארת כיצד היא חיה חיי גיהנום בשל האלימות שבעלה מפעיל כלפיה ומבקשת עצה כיצד לרצות את הבעל מצד אחד בעזרת מתכון טוב וכיצד להתמודד עם העניין באופן כללי מהצד שני. טאני מריה לא יכולה שלא להזדהות עם האישה המסכנה, שכן היא מתארת כיצד גם היא עצמה חייתה תחת משטר האימים של בעלה לאורך שנים רבות וכיצד מותו הפתאומי הביא לה הקלה ונחת בחייה. לכן, על מנת לעזור לה היא מייד עצה לה לאזור אומץ ולעזוב אותו ומצרפת לכם מתכון משובח לפאי שישביע אותו לבנתיים. רק שהיא איננה מתארת לעצמה שמכאן הכל הולך להדרדר ולהפוך לסאגה בלתי נגמרת.

טאני מריה וחברותייה לחיים ולמערכת העיתון נגררות לשתי רציחות אלימות ולרצון של כולם להביא את הרוצח לדין. כל כך הרבה חשודים, כל כך הרבה תעלומות לא פתורות שהספר נקרא בנשימה עצורה. היופי בספר הזה שהוא אומנם מופרך מעבר לכל ספק סביר (כותבת מתכונים שעוזרת לפענח רצח ואפילו שתיים, בחייאת...) אך הוא כל כך חביב ורגיש שפשוט כיף לקרוא אותו והוא מושך אותנו לתוכו מבלי ששמנו לכך לב.

הדבר היחיד שהפריע לי לקריאה הזורמת בספר הוא הביטויים והמילים באפריקנאס שמתובלים בספר מידי פעם בפעם, חלקם מתורגמים במשפט שלאחר מכן אבל אחרים פשוט שם וזה גורם ללשון להישבר ולמוח לעצור בקריאה. מעבר לכך, מומלץ במיוחד למזג אוויר סגרירי כזה, שכן בסוף הספר גם יש בונוס של מתכונים מצורפים שאפשר להכין בכיף תוך כדי קריאה שיחממו לכם את הלב.

אחת המתנות הטובות ביותר שאתם יכולים לתת לעצמכם זה לקנות את הספר הזה. תסמכו עליי.
אני לא אכביר במילים בסקירה הזו רק כי אני לא רוצה לאבד מהקסם של הספר הנפלא הזה, לכן אשתדל להעביר במעט מילים ובהרבה אהבה את מה שהספר הזה מסתיר בתוכו.

'גינת בר' אינו ספר הדרכה "Gardening for dummies", לחלוטין לא. זהו ספר לאנשים שאהבת הטבע, הפריחה והצמחייה בכלל נמצאים אצלם בנשמה ואשר אוהבים לגלות עוד עלה חדש, עוד פרח שפרח בעציץ שהם שתלו במו ידיהם ובעצם מתן חיים חדשים למה שהיה בעבר סתם נבט או אפילו זרע. הספר הוא גינה כתובה.

מאיר שלו מספר בספרו זה על גינתו האהובה, אשר שנים על גבי שנים הוא מטפח אותה באהבה, בחום (או בקור, הכל תלוי בצמח!) ובהמון יסודיות. הוא מספר כיצד הציל פקעות מצידי הדרך, או כיצד עץ התאנה שלו מסרב לתת מעבר לפרי אחד בשנה, או כיצד הטיפול בזרעים חייב להיות מאד רגיש ואישי ועוד ועוד.
לא יכולתי לשבוע מהספר הזה! מכיוון שאהבתי בו כל פרק ופרק ופחדתי שיגמר לי כל כך הרשתי לעצמי להניח את הספר על יד המיטה ולקרוא רק פרק אחד טרם השינה (לא אשקר שלעיתים רימיתי וקראתי שניים, שלושה...). הכתיבה של שלו מעורבת עם כל כך הרבה רגש שמעביר אל הקורא את התחושה המדהימה שבאהבה הזו לגינה שהיא כולה שלך, לצמחים שאתה עצמך טיפחת וגידלת וכל פרק מחדש פשוט נאנחתי מתוך התרגשות עצומה והבנה של התחושה.

שלו מעביר בדרך ייחודית במיוחד את מה שהוא רוצה לספר, בקורטוב של שעשוע, עקיצה פה ושם והכל תובל באינספור סיפורים אישיים הפרושים לאורך חייו. בנוסף להכל, הספר מכיל גם ציורי עיפרון מקוריים של רפאלה שיר והם מוסיפים יופי מיוחד לספר שפשוט אי אפשר להפסיק להתבונן בו.
אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי לא לתת לכם מעט דוגמאות מהספר, כמו זו:

"אני נזכר בהלצה שהיו מספרים אז, על שלושה מושבניקים שהתווכחו מה הוא כלי העבודה הטוב ביותר שצריך להיות צמוד לבעליו.
אמר האחד: 'אני לוקחאאיתי לכל מקום מפתח שוודי – פותח כל דבר'
אמר השני: 'אני מעדיף מפתח אנגלי – פותח כל דבר'
אמר השלישי: 'אני מעדיף מפתח רוסי'
'מה זה מפתח רוסי?' תמהו שני חבריו.
'פטיש חמש קילו', הוא הסביר, 'פותח כל דבר' "

או כשהוא מדבר על רגשותיהם של הצמחים בגינתו:
"לעצים, בין שהם עושים פרי שאנחנו אוכלים ונהנים ממנו ובין שהם עושים פרי שאינו ערב לחכנו, יש תכונות שיש גם לבני אדם וגם לבעלי חיים: הם נולדים ומתים, אוכלים, שותים, מתרבים, גדלים, חולים, חשים אור, חום, מגע, רטיבות, אולי גם זמן. לכמה מהם יש גם יכולת תנועה... אחד מעצי הזית שלי למשל אינו אוהב את האלה הגדולה שלידו, והוא נוטה נטייה ברורה שמרחיקה את ענפיו משלה."

או קטע קצרצר מהפרק המקסים ביותר שלו על כלניות:
"...פרחי הכלנית... אינם רק מסעדות אלא גם חדרים במלונות שמתמחים בסוג כזה של השכרה.
המידע הזה הפך אותי מיד מבוטנאי חובב לזואולוג מציצן. תכף ומיד הסרתי את משקפיי, קירבתי את חוטמי אל פרח של פרג ובחנתי מקרוב את התרחש בו. זה יתרונם של קצרי הרואי, שאחרי גיל חמישים נהפכות עיניהם לזכוכיות מגדלת. ואכן ראיתי שם שתי חיפושיות, האחת נושאת את רעותה על גבה, ועל פי ארשת פניהן, הן לא שיחקו ב'שק קמח' אלא במשהו אחר לגמרי."

וקטע אחרון כי אני פשוט לא מסוגלת להפסיק:
"יום אחד מצאתי אלמנה שחורה בגינה שלי. הנחתי אותה בצנצנת, לקחתי אותה הביתה, והלבטים התחילו: האם להשאיר אותה אצלי או להעביר אותה למישהו אחר?" ואם למישהו אחר, האם לספר לקורבן המיועד על המתנה שקיבל? או להשאיר אותה אצלו ולהתעניין בתוצאות בעזרת מודעות האבל שמתפרסמות בעיתון. והכי חשוב: למי להעביר אותה? ומדוע? האם בגלל חשבון אישי או על מנת לשרת את הציבור כולו?"

הקטעים הללו הם קמצוץ כל כך זעיר ולא ממלא ממה שעוד מחכה לכם בספר הזה, פשוט כי יש בו הכל מהכל. גם עכשיו, לאחר שסיימתי לקרוא, אני יודעת שעוד אשוב אליו ולקטעים שונים שלו שסימנתי לי שאהבתי. ולעת עתה, סיימתי עם הסקירה שלי, כי אם עד כה לא השתכנעתם חבל, יש לי גנים סובייטים ואני דימונאית במקור אל תסתבכו איתי. ועכשיו ברצינות, מאיר שלו עשה דבר נפלא; הוא חיבר בין אהבתו לכתיבה לבין אהבתו לגינתו וסידר לנו ספר מרגש, מצחיק, מעניין, קריא ונהדר! אני מבטיחה שאחרי כל פרק בספר כל מה שתרצו זה לקפוץ למשתלה הקרובה לביתכם, או לאיזה כביש שרוצים להרוס ותצילו את הפרח הראשון שיקרה בדרכם.
רוצו עכשיו לקרוא את הספר הזה וכבר מחר תשתלו איזה עציץ, תעשו טוב לעצמכם ולעולם שמשרת אתכם.

https://www.facebook.com/skiraya/posts/1769342206443158

רבות דובר על יפן, ארץ השמש העולה, פריחת הדובדבן הנעימה, התרבות שנמצאת בכל פינה ובכל אדם, על האוכל והטיולים ובעיקר על כיצד אורח חייהם של היפנים הינו בין המיוחדים שקיימים וסובב סביב הזן, השלווה ועקרונות מדויקים להפליא.

הוצאת 'אסטרולוג' הוציאה ספר זה אשר מאגד בתוכו את מה שהיה נראה לעורכי הספר כפרקי תרבות יפנים בלתי ניתנים להשמטה. ספר כזה, שיר איקיו אחר ועוד סיפור נוסף – כולם חברו להם יחדיו למשהו שהוצג בכריכה האחורית כחובת קריאה לכל מי שתרבות יפן מעניינת ומושכת אותו. בספר ניתן למצוא 'ספר התה', 'התודעה הבלתי כבולה' (אשר מכילה בתוכה עוד מספר יצירות מאת אותו הוגה), קובץ שירי הזן של ריוקן, 'ספר הכר', 'סיפורי אהבה' ועוד.

את יפן ותרבותה גיליתי לעומק בשנתיים האחרונות כאשר התבקשתי, כחלק מהתואר המדעי, לקחת גם שלושה קורסים הנוגעים במדעי הרוח. אז פישפשתי ופישפשתי ומצאתי את עצמי לוקחת קורס אחר קורס של הפרופ' יעקב רז, מומחה לתרבות המזרח בדגש על יפן. במשך שנתיים, מחוץ לתואר שלי, למדתי איתו על יפן עצמה, על תרבות התה, על זן וההיסטוריה שהובילה לכך ובעיקר למדתי להתאהב בתרבות המזרח. אוחח כמה רבה הייתה קנאתי כאשר בן הזוג שלי עזב לשבוע ליפן כחלק מהמחקר שלו וחייתי דרך התמונות והסיפורים שלו את הריחות של השווקים והאוכל, את המקדשים והתרבות היפנית הקשוחה במיטבה.

ספרים וסרטים על יפן עוד קראתי וראיתי לפני השנתיים הללו. סופרים יפנים וספרי זן עוד קרצו לי הרבה לפני וכחלק מכך ובתוספת הקורסים שלקחתי יצא לי להיחשף ליצירות כאלה ואחרות שבאמת מעבירות את התחושות הנכונות על האזור והתרבות. כמה גדולה הייתה האכזבה שלי כשהבנתי שאף אחת מיצירות ההגות, שבעיניי ובעיני חוקרי תרבות רבים אחרים הינם חשובים לאין ערוך לתרבות היפנית, לא מצאו את דרכם לספר הזה.

אינני מתיימרת להיות מבינת עניין וגאון בנושאי יפן ותרבותה. בטח שלא שמה את עצמי במקום של ביקורת על 'ספר התה' או כל יצירה שנחשבת כמופת – לא על כך הביקורת. הביקורת שלי היא על כך שהספר הזה לא עבד מבחינתי. לא ברור לי האם מדובר בהליך התרגום שגרם לקסם של אותן היצירות ללכת לאיבוד, או בין אם הסדר של היצירות לא היה במקום; אבל אני חייבת לומר שלא צלחתי את החיבור. לרעתי, הספר היה מורכב מיצירות שונות מה שגרר אותי מיצירה ליצירה ולא יכולתי פשוט להפסיק באמצע ולומר די, הספר לא טוב. אבל עם כל יצירה שעברה הרגשתי שאני מאבדת את הרצון שלי להמשיך לקרוא. מה שכן עבד לטובתי זה שהיו את שירי הזן שאהבתי מאד שהעבירו לי את הזמן בנעימים ומידי פעם פרק כזה או אחר שהצליח לצוד את מוחי ולהשאיר אותי בmood של קריאה, אבל לא לאורך זמן. מצאתי עצמי נגררת ומתחילה לקרוא ספרים אחרים או מעדיפה אפילו לא לקרוא במהלך נסיעה רק כי הכתבים שיעממו אותי.

בלב כבד אני נאלצת לא להמליץ על הספר. בטח לאנשים שלא יצא להם לקרוא יצירות יפניות ומתכננים על הספר הזה כחשיפה ראשונית לתרבות. אפשרי כי היצירות שכלולות בספר יהיו הרבה יותר טובות בתרגום שונה (בטח שביפנית, אבל מי מאיתנו קורא יפנית שוטפת...?) אז חבל לבזבז את הזמן על הניסיון להתחבר אליהן דרך האסופה הזו.

מעבר לכך, מי שעוד לא נחשף ומי שעוד לא נתן את ליבו למזרח אני ממליצה לכם לעשות חיפוש בחברנו האהוב גוגל ולמצוא את כל הטוב שקיים בארץ היפה הזו ובכל מה שמסתתר בה, או יותר טוב מכך, לקפוץ לספרייה הקרובה לביתכם ולחפש ספרים הקשורים לכך על מנת שתוכלו להנות מהיופי בעצמכם.

'He said I dance now
At every chance in honky tonks
For drink and tips
But most of the time
I spend behind these county bars
Cause I drinks a bit'
(Nina Simone, Mr. Bojangles)
הבית הספציפי הזה משירה של נינה סימון 'מר בוג'נגלס' מתאר בעיני את הספר בצורה הטובה ביותר; ההילולה והרקע הצבעוני, הרוקד והשמח מגיעים עם רובד לא נעים, קודר ועצוב בסופם. גם הכריכה הזו... הצבעים החיים, הזוג הצעיר הרוקד ומלא התשוקה והשם המעטר את אותה הכריכה הם הסתרה, אינם מנבאים לקורא את העתיד לבוא ואפילו גורמים לתחושה של שמחה ושעשוע בבחירת הספר שעל המדף.
ספר בן פחות מ130 עמודים שמספר על משפחתם הקטנה של ג'ורג' ולואיז, בנם והציפור ההזויה שלהם או בשמה 'מדמואזל אין בה צורך'. חיים מלאי הפתעות, ריקודים, מסיבות בביתם, חופשות בבית הקיץ שלהם בספרד, אלכוהול ושעשוע אינסופי. לכל אורך הספר אנו נסחפים איתם לחייהם המלאים, במה שנראה, כל טו‎ב. עם זאת, הקורא מצליח לקבל סימנים שמשהו ממש לא בסדר באם המשפחה, משהו שם אינו רגיל ומובן.
"הייתי מודע לכך שהשיגעון שלה עלול לרדת מהפסים יום אחד. זה לא היה ודאי, אבל בגלל הילד הייתי חייב להתכונן לזה. זה כבר לא נגע לגורלי, ילדון עמד להיות מעורב בעניין, וייתכן שהספירה לאחור כבר החלה. ובגלל אותו 'ייתכן' רקדנו וחגגנו מידי יום ביומו". (עמוד 48)
זה מה שאומר ג'ורג' טרם לידתו של הילד במשפחה, המוכנות לקראת יום הדין, לקראת השגעון בר החלוף שהוא הרגיש שעומד להשתלט על משפחתם הוא מחליט שהם צריכים להמשיך באורח חייהם הנוכחי ולא להפסיק לרקוד לרגע.
הספר מסופר ברובו על ידי הילד, מנקודת מבטו על החיים שהוא העביר בצל אימו המיוחדת ופגועת הנפש לצד אביו שלא יכל לקחת את חייהם לידיו והמשיך להסתחרר סביב אהבתו הבלתי נדלית לאם וסחף לתוך המערבולת הריגשית והנפשית הזו גם את הילד. הילד מראה לנו דרך עיניו את החיים לתוכם הוא גדל, מספר כיצד הוריו הוציאו אותו מבית הספר בדיוק בשל אורח חייהם היחודי, כיצד כבר מילדות הוא נחשף לאלכוהול רב, לפוליטיקה ולאנשים רמי מעלה שהתייחסו אליו כבוגר לכל דבר ועניין. הוא מספר כיצד הוא ראה את ההתרפסות של האב בפני 'השגעונות' של האם שבבוא היום הסתבר שאכן נבעו מפגיעות נפשיות כאלה ואחרות וכיצד הוא בתור ילד חש את הסביבה הזו והפנים אותה בצורה הלא מודעת למצב כלל.
את הספר גם מעטרים קטעים מתוך יומנו של האב שנחשפו על ידי הילד מאוחר יותר וכך אנו גם מקבלים איזשהי זווית לחיים של משפחה זו גם מתוך תחושותיו של אב המשפחה. של ההבנה שלו כבר בשנים הראשונות שלו עם לואיז, כיצד הוא ניסה להפיח חיים ולהסתיר את הבעיות ואת הקושי וכיצד, מרוב אהבתו, הוא התעוור לעתיד לבוא וסירב להאמין לכך למרות שידע בעומק נשמתו את התוצאות גם לא לאחר הבלתי נמנע:
"היסטריה, דו-קוטביות, סכיזופרניה, הרופאים העמיסו את כל הז'רגון המדעי שברשותם כדי להצביע על כך שהברגים שלה רופפים. אז הם קיבעו אותה להמון תרופות, וקיבעו אותה למרשם עם חותמת מטה הרמס. קיבעו אותה רחוק מאיתנו כדי לקרב אותה למטורפים. הדבר שהפחיד אותי נהפך למציאות. הדבר שסירבתי להאמין לו צנח לנו על הראש..." (עמוד 90)
את חייהם של ג'ורג' ולואיז מלווה השיר 'מר בוג'נגלס' של נינה סימון, בגלל זה גם החלטתי לפתוח את הסקירה שלי איתו. ברגע שסיימתי לקרוא את הספר חיברתי אוזניות למחשב והאזנתי לשיר. לכל מי שמשתכנע לקרוא את הספר לאחר הסקירה שלי אני ממליצה לכם לעשות את אותו הדבר. הספר הזה קשה. מי שהתמודד אי פעם עם בן משפחה או מכר בעל פגיעה נפשית כזו או אחרת, קשה יותר או קשה פחות יבין את הטירוף שהספר הזה אפוף בו, את הכאב שמסתתר שם ואת ההתמודדות הבלתי נמנעת שמצב כזה מביא איתו.
הרבה אנשים לא התחברו לספר, לסופר עצמו לקח המון זמן עד שהוצאה אחת הסכימה להוציא אותו לאור ולעיתים זה היופי בספרים מהסוג הזה. לא לכולם הם מתאימים. לא כל אדם בעולם הזה יקרא את הספר ויאמר שהוא ספר טוב. אינני מתיימרת לומר שאני יותר חכמה ממי שלא אהב את הספר בשל סיבה כזו או אחרת, אני רק אומרת שספרים מהסוג הזה נוגעים בכל אדם בדרך שונה בדיוק בגלל הנושא של הספר והדרך שבה הוא כתוב. ההצגה שלו כצבעוני ומלא בשעשוע ו"שיגעון טוב" יכולה לגרום לאנטגוניזם אצל אנשים מסוימים ואני חושבת שדווקא בגלל זה קיבלנו כאן ספר שהוא מצוין, מפתיע, קשה לעיכול ומאד מאד טוב. כבר בעמודים הראשונים של הספר ניתן להבין שהספר הולך להפתיע את הקורא כי הוא כלל וכלל לא מה שחשבנו שהוא וכבר מהעמודים הראשונים אנו מקבלים סטירת לחי ומבינים שהמשפחה אינה בסדר ולכן אל תחשבו שהסקירה גילתה לכם משהו שלא הייתם אמורים לקבל טרם הקריאה, אני פה לנתח את מה שמובן כבר מלכתחילה ומנסה לשכנע אתכם לתת לספר הזה סיכוי ולבקש מכם שתיגשו אליו בראש פתוח ומבין. הוא לחלוטין שווה את זה.

מאז שהתחלתי לסקור ספרים אי שם לפני 4 שנים בערך התרגלתי לעובדה, שלעיתים, אני מקבלת ספרים של סופרים בעלי שם דבר בספרות, שלי, לצערי, לא יצא לקרוא את כתביהם עד אותו רגע. לרוב זה נותן לי יתרון של פרספקטיבה אובייקטיבית, בה אני לא מושפעת מספריו/ה הקודמים של הסופר/ת (לא לחיוב ולא לשלילה) ואני באמת קוראת ספר במצב של 'טאבולה ראסה'.

פול אוסטר בשבילי נכנס לקטגוריה הזו. כאמור, סופר בעל שם, בעל ספרים מוכרים שאף תורגמו בהוצאת 'עם עובד' שנים לפני שפישרית כמוני הגיעה לסקור ספרים. ועם זאת, הנה הגעתי אני וקיבלתי לידי את הספר הזה – 'מסעות בחדר הכתיבה'; שם מבטיח, כריכה בטוב טעם ותקציר מסקרן מאד. אוי כמה מרה הייתה הגלולה!
בערך שבועיים לסיים ספר של 140 עמודים. לא היה ולא נברא במחוזותיי עד כה. בתחילה הייתי בטוחה שהבעיה טמונה בי ונגרמת כתוצאה מלחץ כלשהו בחיי, מפאת חוסר זמן וכו'. לצערי נוכחתי לגלות שהאשמה הבלעדית הינה של הספר ואוסיף ואומר של הסופר בכבודו ובעצמו.

אצטט מהכריכה האחורית: "איש זקן מתעורר לבדו בחדר מסויד לבן ובו רק חפצים מעטים. הוא אינו יודע מי הוא ואינו זוכר כמעט דבר..." – מבטיח, נכון? אותו איש זקן, שכונה 'מר בלנק' מתעורר לו לעולם בו הוא לא בטוח מי הוא והיכן הוא נמצא ובטח שלא מדוע. הוא מוצא חבילה של דפים כתובים ומספר תמונות. הכל נראה מאד מותח ומעניין עד לרגע בו מבינים שהדמות שיטחית, אין סביבה שום סיפור אמיתי או מספק ולא ניכרת שום תחושה של התקדמות בעלילה. מעבר לחוסר העלילה הדמות של האיש הזקן הזה, של מר בלנק, הצליחה כל כך להגעיל אותי שמצאתי את עצמי קוראת וכועסת; הוא מתואר כזקן טרחן, מטריד מינית את המטפלות שלו ועוד כהנה וכהנה דברים לא נעימים שהורידו את ההנאה שלי מהספר פלאים.

אך יש כאן כביכול קוריוז. אוסטר כתב ב140 עמודיו של הספר "סיפור על סיפור" ובמובן הכי שטחי שיכול להיות. הוא אפילו סוגר את מקצת דפיו האחרונים של הספר עם תחילתו, מילה במילה. לפני שתשלפו אקדחים לכיווני - זהו לא ספוילר, כי אין כאן על מה לעשות ספוילר. אין עלילה. וזו נקודה שהצליחה להכעיס אותי מאד. אומנם הספר קצר, אבל חוסר ההתקדמות והקצב הנסחב גרמו לי להתענות על הרגעים בהם קראתי את הספר שכן ברגע שאין קו עלילה שמקדם אותך ואתה מרגיש שאתה דורך במקום אתה יכול לחוות תסכול נוראי וזה מה שקרה לי.

ההרגשה שלי בסיום קריאתו של הספר הייתה שאוסטר כל כך סומך על כך שקוראיו הנאמנים יקנו באופן עיוור כל ספר שהוא יוציא לאור שהוא החליט להוציא ספר שכנראה כתב בעת מחסום כתיבה כזה או אחר. וזה עבד לו. זה עבד לו בעיקר משום שמבדיקה אקראית שלי ביקורות על הספר מתחלקות לשני הקצוות – אלו שנמנים עם קוראים כמוני ואלו שחשבו שמדובר בעוד ספר מצוין של אוסטר וגאונותו.

ולכן... כשאתם מסתכלים על הביקורת שלי, של מי שלא נחשבת קוראת ותיקה שלו, אתם יכולים לקחת את זה לשני צדדים: האחד, להקשיב לי ולביקורת התמימה שלי על סופר שאינני מחזיקה לו שום חסד נעורים (לא שהיה מגיע לו עם הספר הזה) או מצד שני לומר "מה היא מבינה בכלל", לקרוא עוד ביקורות נוספות ולעשות לעצמכם חשק להבין על מה הסאגה וכך לתת לספר את ההזדמנות שכנראה מגיעה לו.

כן, אומנם אני לא התחברתי לספר כלל ועיקר אך יש בי את הכבוד המינימלי לתת לסופר ולכתיבתו ואף לקוראים אחרים שלו שכן חיבבו. לשיקולכם בלבד והורידו נא ממני כל אחריות על החלטתכם עם ספר זה.

כשאתם קוראים לספר 'ספר לחופשה' האם מדובר בחופשה מתוכננת? כזו שטסים איתה לחו"ל? או בנסיעה ארוכה לצפון? או שחופשה קצרה יכולה להיות גם בבית אחרי תקופה לחוצה וקשה? כמו כן, תקנו אותי אם אני טועה, אבל לרוב 'ספר חופשה' נחשב לספר שלא שווה לבזבז עליו זמן אחר כי זהו ספר בדרך כלל 'מעפן' ויותר זורם ופחות גורם לרוח מחשבתית. הרשו לי לתת לכם את ההגדרה שלי ל'ספר חופשה' – אני אוהבת לקרוא ספרים רומנטיים, קלילים ושגורמים לי להרגיש טוב במיוחד אחרי שאני ברצף של ספרים רציניים, מעוררי מחשבה וכבדים ולכן, חופשה בשבילי זו גם חופשה מנטלית של "מעבר פאזה", של הורדת סף הרצינות והסתכלות מעט נעימה יותר על החיים, אופטימית משהו.
בעיני 'ספר חופשה' לא חייב להיות ספר 'מעפן' או סתם כזה ספר שלא מבזבזים עליו זמן אחר, כל ספר הוא ספר הוא ספר ועל כל אחד כזה הושקעה מחשבה מאחוריו ולכן לכל אחד יש לתת את הכבוד המינימלי.

אני לא חושבת שבסקירות קודמות שלי על ספרים רומנטיים העלתי את מחשבותיי והפעם היה לי חשוב כי הבנתי את החשיבות (בשבילי לפחות) של קריאה בספרים מהסוג הזה: נחת. נחת לגוף, לראש, לדאגות וכו'. במיוחד מה שגרם לי לכתוב על כך זו העובדה שהספר הזה אפילו זוכה ממני להמלצה למרות שהוא קיטשי ביותר והכי 'גירלי' שיש, בז'אנר הקומדיה הרומנטית אם היו עושים עליו סרט. עם זאת, הוא ראוי לציון ולנקודות זכות בסקירה שלי רק משום שהיו בו נקודות אור.

רבים מאיתנו קראו ספרים מהסוג הזה, ספרי רומנטיקה שבמרכז העלילה אישה שמתאהב בה גבר אמיד (למה זה אף פעם לא הפוך?), היא עושה לו חיים קשים עד שהיא סוף סוף לא יכולה יותר לסרב לרגשות שלה והם חיים באושר ועושר עד האין-סוף. כמובן שהספר גם מתובל בסצנות סקס מעוררות קנאה ותחושה שמישהו הדליק חימום בחדר בו אנו נמצאים, כך שחס וחלילה לא נחשוב שהאהבה המופלאה של הזוג הזה נטולה כל חיי מין עשירים ומטורפים. הספר הזה עובד לפי כל הכללים האלה, שלא תחשבו אחרת! אז למה לקרוא אותו?

הדמות הראשית. אייברי, בת 27, מתוארת כאישה בעלת מידות שלא מתאימות להגדרת אידיאל היופי שאנו נוטים לקבל בספרים כאלו, מזיעה מלחץ, מקצועית, עסוקה ועם זאת עדינה וטובה. אנושית במידת מה. לאייברי נשבר הלב לפני 3 שנים והיא נעזבה ביום חתונתה, מאז היא העסיקה את עצמה עם אחותה האבודה ועסק תכנון החתונות שהקימה ולא מוצאת דקה אחת לחשוב על עתידה הזוגי. עד שהיא פוגשת את ג'ו. כפי שכבר בטח תיארתם לעצמכם – בן עשירים, חתיך הורס שכל אישה רק מחכה ליפול לרגליו (או לידיו...) ומה שנקרא "שיעשה בי כרצונו אמן". אבל לא אייברי. היא בנתה סביבה חומות והיא לא רוצה להיפגע שוב ולכן היא לא רק משחקת אותה קשוחה היא באמת משתדלת לעשות את זה. אבל זה לא כל כך הולך לה והיא עושה את זה בצורה כל כך חמודה שאי אפשר לא להזדהות איתה.

עוד סיבה לקרוא את הספר היא עלילות המשנה שקיימות בספר. הסופרת הצליחה ב200 ומשהו עמודים להכניס לא רק את הסיפור של אייברי וג'ו אלא גם את הסביבה שאופפת אותם, כמו סיפור הזוגיות של אחותה למחצה או סיפורם של זוג שלא הבין את משמעות הנישואים האמיתיים למשל. וזה לא טרחני, זה משתלב נהדר בעלילה הראשית ובמהלך הקריאה ככה שלא צריך לחשוש שהספר הופך לעלילה מתוסבכת ולא נעימה.

סיבה נוספת היא החביבות שבה הכל קורה. אין את ההארד קור של '50 גוונים...', אין את המתח הרע, הover doze של סצינות סקס (או הגזמה פרועה שלהם) ועוד כל מה שאנו רגילים לקבל בספרים מהסוג הזה. כפי שאמרתי זהו ספר שהולך לפי הכללים של העלילה המנחה אבל יודע לצאת מהקווים כשצריך והסופרת בהחלט ידעה מה היא עושה.

אני אסכם ואומר שלחלוטין נהנתי מהספר. אהבתי לקחת הפסקה ולקרוא ספר מהנה בקלילותו, בעלילתו ובאופטימיות שהוא מביא לקורא בו. זהו בהחלט לא ספר לאנשים שלא אוהבים קיטשיות ונמנעים ממנה ועדיין אני ממליצה לכל מי שבא לו לנוח על זרי דפנה עם ספר נחמד ביד, זה הספר הבא שתקראו בבקשה.