ביקורת ספרותית על לא אסון גדול מאת אליסטר מקלאוד
ספר טוב

---

ובכן, אחרי שנענו לבקשתי והעלו לאתר כראוי את תמונת הכריכה של הספר, כנראה שהגיע הזמן לדרג אותו, ולכתוב עליו סקירה. יש משהו חינני בלעשות משהו לראשונה. דף חלק. אין שום סקירות קודמות שצריך להתחשב בהן, או להתייחס אליהן, או לחלוק על דעתן. טאבולה ראסה. כיף.

וכמיטב המסורת אתחיל בסיפור אישי. במהלך ה"שבעה" על סבא שלי יצא רב מכובד מהסלון, שם ישבו האבלים ומנחמיהם, והלך לנזוף במתכנסים במטבח. "זה בית אבלים," כך הוא אמר, "לא זמן לחגוג". עמדנו שם נזופים ושתקנו. לא באמת חגגנו, אחרי הכל סבא שלנו נפטר זה עתה. אבל אם כבר קרה אירוע נדיר ויצא לנו להתכנס, מטבע הדברים יש גם שמחת המפגש. מה גם שזה שבט. השוורצים. למרות שחלקנו הגדול כבר לא נושא את השם שוורץ, הרי שהמהות נותרת. ואנחנו חולקים מאפיינים דומים. ככה זה משפחה. וכך בין בני הדודים יש הרבה בעלי עור כהה, כזה שמסייע להתכחש למוצא האשכנזי. ונמוכי קומה. ויש הרבה אנרגטיים ונלהבים, שאוהבים לדבר ועושים זאת בקולניות-מה. קולניות שעוברת את קירות המטבח וגולשת לסלון ולשיחות האבל השקטות יותר.

היום נראה שנוטים להמעיט בערכם של קשרי המשפחה מעבר למשפחה הגרעינית. לא הרבה ספרים עוסקים במשפחות המורחבות ובכוחן. עולם העבודה מקשה על העסקת בני משפחה במקום אחד, ובמקרה שזה קיים, מדברים על מאפיות או גילדות או נפוטיזם. ובכן, הספר "לא אסון גדול" עוסק בדיוק בזה. בקשרי משפחה מורחבת, בכוח של השבט, ובעבודה משותפת. המספר הוא אלכסנדר מקדונלד, "הילד האדמוני". אדם שיש אנשים רבים החולקים עמו את שמו, ותכונות שונות נוספות, כמו היותו תאום, בעל שיער אדמוני ועיניים כהות. עם זאת מקדונלד מתייחד על בני השבט הסקוטי שאליו נולד, בנסיבות החיים שלו. בהיותו ילד קטן הוריו ואחיו מתו באסון טראגי. היות וכך גדלו אלכסנדר ותאומתו אצל סבם מצד אביהם, וזכו ליחס מיוחד מכל בני המשפחה, ולזכויות יתר. האחים הגדולים שלו היו גדולים מכדי לגור אצל הסבים, וצעירים מכדי לדאוג לעצמם במלוא מובן המילה. על כן, הם גדלו "פרא", בלי השגחת מבוגרים צמודה, וכמובן שבלי השכלה מסודרת. כך קורה שמקלאוד הצעיר מסיים לימודי אורתודנטיה, אבל הולך לעבוד ככורה יחד עם אחיו ובני דודו. עכשיו כשאני חושבת על זה, גם סבי התייתם בילדותו, גדל אצל הסבים שלו, בעוד אחיו הגדולים מתבגרים לנפשם. אבל יכול להיות שזה היה סיפור משפחתי נפוץ במהלך המאה העשרים, ולא כזה צירוף מקרים נדיר.

"לא אסון גדול" מדבר על שבט סקוטי שחי ביבשת אחרת, בצפון אמריקה. אבל ממשיך להיות מאוחד ומלוכד. הוא מספר על חיים של עבודה קשה, יגיעת פרנסה, ומכות גורל כואבות. והוא עוסק בכוחו האבוד של שבט המשפחה המורחבת. לא "הקשרים הכובלים אותנו" כפי שמנוסחת בתמיהה הכריכה האחורית , אלא "הקשרים המחברים אותנו". וכך נמצא גשר בין סקוטים שהגרו לקנדה, ויהודים שעברו מהונגריה לישראל. ואולי כל המשפחות המורחבות דומות זו לזו.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על לא אסון גדול