ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 24 במאי, 2015
ע"י פילנפיל
ע"י פילנפיל
ספר חובה(!) לכל מי שמתעניין בחינוך, פסיכולוגיה, או אנשים בכלל.
ומה בעצם המסר של הספר?
כל אדם יכול להשתנות. בכל מצב, בכל גיל, ובאופן שישפיע עליו לכל החיים. כיצד?? חינוך.
נשמע מפתיע?! אולי לא כל כך- אבל אחרי שתקראו איך השיטה של פרופ' פוירשטיין זצ"ל הצליחה לגרום לנערים עם תסמונת דאון ו-IQ ברצפה להפוך לאנשים עצמאיים ולסיים בגרות, ולעתים אפילו תואר ראשון ושני-תתחילו להבין שמדובר בבשורה של ממש.
התובנה הבסיסית שפוירשטיין מעביר לקורא היא שיש דברים שבן אדם לעולם לא יוכל ללמד בעצמו, אפילו אם נציף אותו בחוויות והתנסויות- בלי שיהיה מבוגר אחראי שיעמוד לצדו וידריך אותו. לדבר הזה קוראים 'העברת תרבות', והיא ייחודית לנו כבני אדם. ישנם הורים בימינו שבאמת חושבים שאם הם ישאירו את הילד בבית לבד עם מחשב וטלוויזיה פתוחים, ואופניים שיוכל לטייל בחוץ, הוא כבר יתבגר 'מעצמו'. באופן זה ניתן לפגוש בימינו המון נערים בגיל תיכון שמתנהגים כמו ילדים אינפנטיליים בני חמש (אגב, יכול להיות שהציונים שלהם דווקא בסדר גמור- אבל זה לימוד, לא חינוך).
זאת גישה מאוד רומנטית שהפכה לפופולארית מאוד עם ה'פרא האציל' של רוסו, ואיכשהו אצל רבים היא התערבבה עם גישה הפוכה לחלוטין, פסימית, שגורסת שבכלל לא ניתן לשנות את בן האדם, והוא יישאר כמות שהוא עד יום מותו. למעשה, רוב הגישות הפסיכולוגיות עד ימינו תומכות עקרונית בגישה זו, ולא ארחיב.
בחלקו הראשון של הספר מסביר פוירשטיין למה גישה זו שגויה ואפילו הרסנית, ומציע במקומה את "תורת הלמידה המתווכת". זו בעצם המילה המדעית שלו לחינוך- ובמובן הכי בסיסי שלו, זה שקיים למעשה בכל תרבות שהיא. בחלקו השני של הספר, תורה זו מפורקת ומפורטת לחלקיה, והיא בעצם תוכנו הממשי של הספר(מלבד התובנה הבסיסית של החלק הראשון). חלק זה הוא בהחלט מתיש יותר, אבל בגלל שהוא זה שהוביל לתוצאות המרשימות בשטח, כדאי מאוד להתעכב עליו.
רק מספר הערות על החלק השני: בגלל הצורך בקיצור (בסופו של דבר מדובר בחוברת של האוניברסיטה המשודרת), יוצא לפעמים שהמחבר מנסה לתמצת נושאים שלמים במספר שורות, ולא מצליח. לדוגמא, בפרק 9 מפורטות "פונקציות פגומות בשלבי הקלט" אצל אדם, אבל ההבדל והייחוד של כל פונקציה ופונקציה לא ברורות מספיק- כמה מהן פשוט נראות אותו הדבר. כמו כן, מובאים איורים בלי הסבר מספיק(לדוגמא, עמ' 116).
הדבר היחיד שבאמת הפריע לי בספר הוא אקורד הסיום שלו. למרות האופטימיות שפרופסור פוירשטיין מפגין לאורך כל הדרך, נראה שכאשר הדברים מגיעים למשרד החינוך- גם הוא מתייאש. במקום לשזור את תובנות ה"למידה המתווכת" בתוך תוכנית הלימודים הרגילה ובכך לשדרג אותה, מציע פוירשטיין ללמד אותה בנפרד, כתוכנית העשרה. זה אומר במובלע שהוא יכול לסמוך רק על ה'חברה שלו' שידעו להעביר את התוכנית. הוא אמנם מודה שהגיע למסקנה זו מניסיון אישי- אבל כמו שהתורה שהוא עצמו מלמד אומרת, וכמו כל מי שאוהב ספרים יודע: ניסיון אישי זה לא הכול.
9 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
(לפני 9 שנים ו-9 חודשים)
תודה שפרטת פילנפיל.. לא שמתי לב ...
בתור "שומרת אחותי" אני רואה גם דברים אחרים, אבל יכול להיות שפשוט לשיטה הזו לא הגיעו... ברור שכל שינוי מחייב השקעה ועקביות, לא משנה באיזה תחום :) |
|
|
פילנפיל
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
לכנרת שלום,
רציתי להגיב לגבי הספק כלפי שיפור אצל פגועי מוח קשים. גם פרופסור פוירשטיין מודה בספרו שישנן 'מגבלות ביולוגיות' שחוסמות את דרכי ההתקדמות של הבן אדם בכיוונים מסויימים. המסקנה המתבקשת, לכאורה, היא שבכך נסתם הגולל על היכולת שלנו לעזור לאותו אדם להשתפר מבחינה תפקודית, ונותר רק 'לרפד' אותו בסביבה מוגנת המותאמת לצרכיו המיוחדים. זו טעות. משתי סיבות: 1. בחלק מהמקרים, מה שנראה כמחסום בלתי עביר הוא למעשה מחסום גבוה מאוד. בשל כך, גירויים שהיו מספיקים כדי להפעיל אדם רגיל לא יעבדו אצל מפגר, והוא זקוק לשם כך לגירוי חזק וממוקד יותר, המותאם ליכולת התפיסה שלו. בשביל להשיג מטרה זו דווקא צריך להוציא אותו מהסביבה המוגנת שלו למצב שבו הוא יצטרך לצאת מהפסיביות שלו ולהתמודד. 2. גם כאשר מדובר במחסומים שאינם עבירים, הרבה פעמים ניתן 'לעקוף' את המגבלות בכל מני טכניקות שונות. אפשרות זו נובעת מכך שהמוח הוא איבר בעל גמישות מדהימה, וקרה שאזור מסוים במוח האחראי על תפקוד מסוים נפגע, ואז בא חלק אחר במוח ו'אימץ' את התפקיד במקומו. המקרה הכי מדהים שקראתי (נדמה לי בספר של אוליבר סאקס) הוא על איש שנפגע בתאונה, ויותר מחצי מהמוח שלו פשוט 'נמחק'. המצב התפקודי אליו הדרדר היה קרוב לזה של צמח. למזלו, הבן של אותו אדם היה נוירולוג, וזה מה שהוא עשה: בתור התחלה, הוא הכריח את האבא שלו לזחול על הרצפה. שכנים מזועזעים כמעט פנו למשטרה, אבל הוא התעקש. לאחר בערך כשנה, האבא שלו הצליח לא רק לזחול, אלא גם ללכת באופן די נורמלי, ואף חלק מיכולת הדיבור שבה אליו. כל זה בלי שהתחדש אפילו תא אחד במוח של האב. את התוצאות האלה לא ניתן להשיג כמובן ללא עבודה שיטתית, קשה וארוכה(משני הצדדים). זו הסיבה העיקרית למה מקרים רבים לא מניבים תוצאות. אבל מניין משיגים כוח נפשי מספיק בשביל לעשות את זה? בשביל זה, כותב הרב פוירשטיין, אנחנו חייבים את מה שנקרא 'אמונה'. האמונה הזאת היא איננה אידאולוגיה, מדובר פשוט בתנאי בסיסי שבלעדיו לא ניתן להגיע לאותן תוצאות הנחשבות ל'ניסים'. בברכה, פילנפיל |
|
|
(לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
נסחפנו לא? "כל אדם??
.
לא קראתי ת'ספר, ובכל זאת, יש הרי מקרי מוח פגועים ביותר, פיגור קשה/עמוק, שעם כל התיווך גם בגיל 20 ישארו סיעודיים, וללא התקדמות קוגניטיבית. אבל בהחלט סיקרנת אותי עם הספר הזה. אשלח ידי אליו :) *נשמע מדבריך שאתה מאמין אבסולוטי בטוב, ואת זה אהבתי : ) אור ותכלת =^-^= כּנרת~~ |
9 הקוראים שאהבו את הביקורת
