“ספר חובה(!) לכל מי שמתעניין בחינוך, פסיכולוגיה, או אנשים בכלל.

ומה בעצם המסר של הספר?
כל אדם יכול להשתנות. בכל מצב, בכל גיל, ובאופן שישפיע עליו לכל החיים. כיצד?? חינוך.

נשמע מפתיע?! אולי לא כל כך- אבל אחרי שתקראו איך השיטה של פרופ' פוירשטיין זצ"ל הצליחה לגרום לנערים עם תסמונת דאון ו-IQ ברצפה להפוך לאנשים עצמאיים ולסיים בגרות, ולעתים אפילו תואר ראשון ושני-תתחילו להבין שמדובר בבשורה של ממש.

התובנה הבסיסית שפוירשטיין מעביר לקורא היא שיש דברים שבן אדם לעולם לא יוכל ללמד בעצמו, אפילו אם נציף אותו בחוויות והתנסויות- בלי שיהיה מבוגר אחראי שיעמוד לצדו וידריך אותו. לדבר הזה קוראים 'העברת תרבות', והיא ייחודית לנו כבני אדם. ישנם הורים בימינו שבאמת חושבים שאם הם ישאירו את הילד בבית לבד עם מחשב וטלוויזיה פתוחים, ואופניים שיוכל לטייל בחוץ, הוא כבר יתבגר 'מעצמו'. באופן זה ניתן לפגוש בימינו המון נערים בגיל תיכון שמתנהגים כמו ילדים אינפנטיליים בני חמש (אגב, יכול להיות שהציונים שלהם דווקא בסדר גמור- אבל זה לימוד, לא חינוך).

זאת גישה מאוד רומנטית שהפכה לפופולארית מאוד עם ה'פרא האציל' של רוסו, ואיכשהו אצל רבים היא התערבבה עם גישה הפוכה לחלוטין, פסימית, שגורסת שבכלל לא ניתן לשנות את בן האדם, והוא יישאר כמות שהוא עד יום מותו. למעשה, רוב הגישות הפסיכולוגיות עד ימינו תומכות עקרונית בגישה זו, ולא ארחיב.

בחלקו הראשון של הספר מסביר פוירשטיין למה גישה זו שגויה ואפילו הרסנית, ומציע במקומה את "תורת הלמידה המתווכת". זו בעצם המילה המדעית שלו לחינוך- ובמובן הכי בסיסי שלו, זה שקיים למעשה בכל תרבות שהיא. בחלקו השני של הספר, תורה זו מפורקת ומפורטת לחלקיה, והיא בעצם תוכנו הממשי של הספר(מלבד התובנה הבסיסית של החלק הראשון). חלק זה הוא בהחלט מתיש יותר, אבל בגלל שהוא זה שהוביל לתוצאות המרשימות בשטח, כדאי מאוד להתעכב עליו.

רק מספר הערות על החלק השני: בגלל הצורך בקיצור (בסופו של דבר מדובר בחוברת של האוניברסיטה המשודרת), יוצא לפעמים שהמחבר מנסה לתמצת נושאים שלמים במספר שורות, ולא מצליח. לדוגמא, בפרק 9 מפורטות "פונקציות פגומות בשלבי הקלט" אצל אדם, אבל ההבדל והייחוד של כל פונקציה ופונקציה לא ברורות מספיק- כמה מהן פשוט נראות אותו הדבר. כמו כן, מובאים איורים בלי הסבר מספיק(לדוגמא, עמ' 116).

הדבר היחיד שבאמת הפריע לי בספר הוא אקורד הסיום שלו. למרות האופטימיות שפרופסור פוירשטיין מפגין לאורך כל הדרך, נראה שכאשר הדברים מגיעים למשרד החינוך- גם הוא מתייאש. במקום לשזור את תובנות ה"למידה המתווכת" בתוך תוכנית הלימודים הרגילה ובכך לשדרג אותה, מציע פוירשטיין ללמד אותה בנפרד, כתוכנית העשרה. זה אומר במובלע שהוא יכול לסמוך רק על ה'חברה שלו' שידעו להעביר את התוכנית. הוא אמנם מודה שהגיע למסקנה זו מניסיון אישי- אבל כמו שהתורה שהוא עצמו מלמד אומרת, וכמו כל מי שאוהב ספרים יודע: ניסיון אישי זה לא הכול.”