גורלות השלובים אלה באלה גורלות יצורים שאינם מודעים איש לרעהו.
אדמומיות הבוקר מבזיקה בשיא צבעוניותה ומבשרת על התחלתו של יום חדש הנושא עימו התחלות חדשות לכלל בני האדם...
איך ברגע אחד נדחקת אל העולם האפל קרן אור אחת שמאירה את עולם הנפש הפנימית ומניסה מחשבות טורדניות שתכפו אותך? שערערו אותך עד שיגעון?

נמר שלג המתהלך בהרי קירגיזסטן המושלגים, פסיעותיו הכבדות מותירות עקבות בשלג. עקבות שמספרות סיפור חיים שלם של בעל חיים אחד שגדולה מפוארת הייתה לו אך כמו שנסק בשמיים כעיט, נסוג מזלו הטוב ונגזר עליו שזנבו יהיה בין רגליו ימים רבים.

גבר צעיר בשם ארסן סמנצ'גין שהאפלה שוכנת בליבו. הוא שונא הכול ואת כולם והנקמה היא לו מזון ומים. הוא משתוקק לנקום במפיק הנכלולי שחטף את אהובתו אל חיקה של תרבות הפופ המתועבת.

צייד נמרי שלג בניהולו של הדוד האמיד יכריע את הכף, ישנה את חייהם של השניים לעד וישלב את גורלותיהם יחדיו. לחיים ולמוות.

על כל אלה תנצח האהבה הקסומה, בשילוב עם אהבתה הטרגית של הכלה הנצחית, שנשמתה אינה יכולה להפסיק מלחפש אחר אהובה הצייד שברח מחמת זעמו המכלה. סיפור עם קירגזי מרגש שמוכיח עד כמה קנאה היא רגש שנובע מהמצולות הנבזיים ביותר.

ספר מריר ומתוק. שני הטעמים הללו מתאחדים לכדי טעם אחד שאינו מעכיר על התרשמות כללית מן הספר. אין זה טעם תפל. אדרבא. העלילה נבנת אט אט, ככל שעוברים הדפים, הדמויות עוברות תהפוכות בחייהן, לנגד עינינו הן משתנות ומתפתחות. מעבר לכך, האהבה מצויה פה בשפע אך גם העצב באותה המידה שמונע מהאהבה לפרוח במלוא כוחה. העצב על אכזריות החיים חוסר מזלם המשווע של הגיבורים שהעוני דחק אותם לפינה, של אלה שנבעטו מהחברה, שאינם כבר רלוונטים.
האדרתה של התרבות המודרנית אל מול המסורת העתיקה המדשדשת, לכאורה. שבלבבות אחדים נותרת חיה וקיימת לא משנה אילו שינויים יחלו על הצילוויזציה. דמויותיו של אייטמטוב יונקות משד אימם את העבר המפואר ורווי המסתורין. גם נימה נוקבת על דרכי האדם שנגועות בשפיכות דמים לא נעדרת כאן. יש שיאמרו שמדובר בבליל רעיונות לא מגובש, הנזרק לאוויר ונדחס למקום אחד אך דעתי היא שונה. אייטמטוב הצליח יפה לשלב נושאים שונים והוכיח שחייו של אדם אינם בנויים מנתיב אחד אלא משלל נתיבים המשתלבים זה בזה.
חיבוטי נפשו של האדם רבים הם. וכך גם מדור חייו ולכן הספר משקף זאת יפה מאוד באמצעות שפה שופעת תיאורים וביטויים המתגלגלים בחדווה על הלשון.

כפי שכבר נכתב בביקורות הקודמות לספריו של אייטמטוב, הספר אינו "והיום איננו כלה" הנפלא. שאירועים ממנו הדהדו לי במהלך הקריאה, מזכירים לי את קיומם, קיום שאף פעם לא נמחק, אבל עדיין, יש לספר יחודיות משלו והוא טוב בפני עצמו. לא נס ליחו של הסופר גם בספר זה.
גם בו, כמו בשאר ספריו המופלאים והמפתיעים בעדינותם ועושרם, גם כאן הסיפור הוא על אנשים פשוטים שרק מבקשים לחיות את חייהם, ומתחדדת ההבנה שלחיות חיים פשוטים, ככל שיהיה הנוף הסובב אותך פראי ומשתק, לא הייתה משימה קשה יותר מזו.

" ואפילו הסנאים עצרו ממרוצתם וסובבו את ראשיהם, עיניהם בורקות, אוזניהם זקורות, והביטו בעונג במתרחש מולם. והאוהבים התענגו על הרגע שניתן להם בגן עדן. ומזמן לזמן היו נפרדים זה מזה ורצים שלובי ידיים אל הנהר, טובלים בזרם הגועש, מתיזים זה על זה מים חיים, וכמה יפה היה גופם, כמה עליזות פניהם! ואז צנחו על יצועם, השמיימי, תחת חופת העצים, וגם השמש התיישבה על שולי ההרים..."

" להרוג,- לא להרוג" נקשו הגלגלים סרגיי ניסה להיזכר במילים הגרמניות שלמד בבית הספר, אבל הוא לא היה בטוח איך המילים האלה נשמעות בגרמנית: להרוג- לא להרוג. , להרוג- לא להרוג...
והרכבת דהרה בחשכה."

אי אפשר לכתוב ביקורת על ספר של אייטמטוב מבלי להזכיר את ספרו הנפלא... בעצם כן אפשר. זה באמת לא הוגן, אייטמטוב סופר מצויין וזה עוול גדול לקרוא את ספריו תחת צילה הכבד של יצירת מופת כמו... אוי, מה קורה לי? זה בלתי נשלט. טוב, זה לא הולך ככה, הביקורת הזאת צריכה חוקים:
1. לא מדברים על והיום איננו כלה.
2. לא מדברים על והיום איננו כלה!
נמר שלג זקן שאיבד את אהובתו לנמר שלג אחר, מנודה מהלהקה ומחפש מקום להתבודד בו (ממתי נמרים חיים בלהקות?). גם ארסן הוא נמר, הוא עתונאי עצמאי שמבקר את כולם. גם הוא מאבד את אהובתו לנמר חזק ממנו ואיתה את החלום להפיק את אופרת "הכלה הנצחית", המבוססת על אגדה מקומית. הוא מתכנן נקמה. במקרה ובדיוק באותו הזמן נסיכים ממדינות המפרץ מגיעים למסע ציד באזור (רוצים לנחש מה הם צדים?) וארסן רואה בזה הזדמנות להוציא את נקמתו על הפועל. אך יש טוויסט בעלילה. נסתפק בזה.
ארסן הוא האדם המודרני, מוסרי ואידיאולוג שמנסה להשאר מחוץ לקלחת (למזלנו כיום התפישות שלו בסכנת הכחדה, בדיוק כמו נמר השלג). האולגרכים מנסים "לצוד" אותו, להשתיק ו"להרחיק מהלהקה". מצד שני, יש לו גם זיקה למסורת המקומית וייצרים שמתפרצים מדי פעם.
ההקבלה בין ארסן לנמר השלג היא ברורה ובאה לידי ביטוי לכל אורך הספר. כמו כן, גם ההקבלה בין המציאות לאגדת הכלה הנצחית.
העלילה מתרחשת בתקופה הפוסט סובייטית - רעידת אדמה כלכלית ועליית האוליגרכים. הפערים הכלכליים מתרחבים כשהון ושלטון אחד הם. הכל נהפך לסחורה - האומנות, אהובתו של ארסן היא זמרת אופרה שהלכה אחרי הכסף הגדול ונהייתה לזמרת פופ; העיתונות, כלי תקשורת משבחים את מי שמרבה במחיר; הטבע, מכירת משאבי טבע ומסעות ציד בתשלום. אפילו בני אדם, אבל זה כבר ספויילר.
לדעתי היה צורך להרחיב מעט על התקופה, שהכרחית להבנת העלילה. הסופר לא עושה את זה ובכך פוגע בחווית הקריאה.
בגדול, הספר לא רע, הוא קליל וקולח. אין בו קטעים מעניינים במיוחד, אך גם לא משעממים במיוחד והבינוניות נשמרת לכל אורכו. לא זכור לי שצחקתי במהלך הקריאה, אך גם לא שפיהקתי. הספר סביר לגמרי, אולי אפילו חביב, אך לא יותר מזה.
סה"כ אפשר לנסות.

״נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי״ (שיר השירים ה׳ ו׳)

לא דמיינתי לעצמי שזה יהיה הספר שיוציא אותי ממחסום הכתיבה שלי, ובכל זאת, בשעה שסיימתי לקרוא את המילים האחרונות של אחרית הדבר, בעודי בוהה בחלל ומנסה להבין מה קראתי עכשיו והיכן אני בעולם, והנה מילים החלו מתגנבות אל ראשי. מחשבות, תהיות. מילים! מילים חיות!

ולחשוב שבעמוד 40 לערך עוד חשבתי להחזיר אותו לספריה...
עד שברגע אחד העלילה כמו מתעטפת בלבוש אחר, מחליפה דמות במעין סחרור מכשף, ומהרגע ההוא והלאה כבר הייתי לכודה.
אז לחיי הזדמנויות שניות, שכן הספר הזה מופלא ואנסה לספר קצת למה:)

נמר שלג זקן ומדוכדך ועיתונאי במשבר ושמו ארסן נמצאים, כל אחד במקומו שלו, על סף של דרך חדשה.
הם כואבים אהבות ישנות, מסתכסכים בליבם עם אנשים ויצורים אחרים, וכאילו אחז בהם כישוף, שוקלים בדעתם לבצע מעשים קיצוניים- האחד בלתי אפשרי, השני מרושע ואווילי.
והגורל הוא זה שמנתב את דרכם, משנה ומפתל אותה כרצונו, עד לרגע הסיום העל-טבעי, האגדי.

באופן שנדמה לעיתים לא ברור, במארג העלילה נשזר סיפורה של הכלה הנצחית, סיפור יפהפה על כלה המחכה לחתנה שהלך בכעס אל היערות ומעולם לא שב, והיא מהלכת בהרים וקול בכייה נישא לכל עבר, נפוץ לכל רוח, וכך סיפורה ממשיך ונמסר מדור לדור.

״איזה גורל מזומן למי בעולם הזה? זאת השאלה- איזה ולמי? וככה זה תמיד. אף אחד לא יתחמק... ובציפייה לגורלך ימלאו ימיך, ייגרעו... אבל הציפיה תישאר עד יומך האחרון, עד שעתך האחרונה... וככה יהיה תמיד.״ (עמ׳ 33)
הגורל הוא הגיבור האמיתי של הספר הזה. כמעט נדמה שחייהם של ארסן ונמר השלג לא נועדו להתקיים ולו רק לרגע שבו נגזר גורלם, כאילו כל מה שהיה לפני לא נחשב, רק הרגע ההוא.

הספר הזה כל כך מפתיע... רגע אחד על מי מנוחות, ובשניה הבאה גזירת גורלות.
רגע אחד דכדוך ושקיעה בזכרונות מהאהבה שקמלה, ורגע לאחר מכן הצמיחה והרעננות והאושר שיש באהבה חדשה.
לעלילה כאילו יש חיים משלה, נעה ונדה בקצב שהיא קבעה, ולי רק נשאר לעמוד המומה אל מול התפאורה המשתנה.

ארסן, שבתחילת הספר לא רק שזלזלתי בו והובכתי ממנו, מתגלה כאדם עם נפש סוערת, חיה, מלאת אהבה.
יש עוד דמויות נפלאות בספר הזה, מי מהן בזויות באופיין ומי מקסימות, וכתובות באופן מוחשי, אמיתי וכל כך קיים.
גם הכלה הנצחית מפליאה במוחשיותה, כאילו גם אני שמעתי אותה בוכה ומתפללת בהרי טיאן-שאן... ולא יכולתי שלא לחשוב על הרעיה משיר השירים המבקשת את דודה, חולת אהבה.

בסוף הספר יש אחרית-דבר לכאורה לא קשורה למהלך הסיפור, אבל גם לחלוטין כן. וגם היא הצליחה לפתוח בי משהו, כמו כל הספר הזה, לגעת לי בנימים עדינים בנפש.

זה ספר עדין ומשונה ולא צפוי. נהניתי ממנו מאוד, להפתעתי הרבה. הייתי שמחה לשמוע את סיפורי האגדות האלה סביב מדורה בטיול בקירגיסטן, מפיו של איזה כפרי באנגלית משובשת.. ובכל זאת הספר העניק חוויה דומה.

איטמטוב, סופר שלא הייתי מגיעה לספרים שלו ללא סימניה (תודה רבה!) מתגלה לי לאט לאט כאמן מילים, מחשבות ודיאלוגים.
ספר של ארבעה וחצי כוכבים, רק בגלל התחלה חלשה לטעמי.

בתפילה לאיחוד הכלה עם חתנה,
הדוד עם הרעיה,
שלום בעולם, שלווה במלכות.
אמן ואמן♥

ספר שני של אייטמטוב שאני קורא אחרי "והיום איננו כלה" הפנומנלי. סיפור זה אף הוא מתרחש בקירגיסטן הרחוקה, ההררית והפראית. סיפורם של ארסן איש העולם הגדול, כותב מחזות וסיפורים השב אל כפרו הנידח ושל ז'אאברס נמר השלג המזדקן שמנודה חברתית בחברת הנמרים כיוון שאיננו יכול להתחרות יותר בצעירים ממנו.
הספר פותח בפרק נהדר ומבטיח על חיי הטבע של נמרי השלג ותאור הנופים סביבם, אולי הפרק הטוב בספר, פרוזה נהדרת, פיוטית משהו.
ארסן חי תקופה ארוכה בעיר הגדולה וחברתו שהופכת לשחקנית מפורסמת נוטשת אותו. ארסן הפגוע גם מאבד את עבודתו ונותר חסר כל. הצעה מפתה מגיע מדוד שבא לבקרו.
על ארסן לארח חברה ולהיות מתורגמן לשני ערבים עשירים מהמפרץ שבאים כדי לצוד נמרי שלג.
סיפורם של ארסן ונמר השלג מצטלבים לקראת סוף הסיפור ועל כך תקראו בספר.
הפרוזה קולחת היטב, יש קטעים יותר חזקים מאחרים. הקטעים החזקים הם פרוזה במיטבה. הסיפור מעניין לכל אורכו ואף מותח.
יש הרגשה שהמחבר מנסה יותר מידי ואולי אפילו בצורה מאולצת ללחוץ על נימי הרגש שלנו, לעיתים זה עובד טוב ולעיתים מוגזם.
להשוות ספר זה ל"והיום איננו כלה" יעשה עוול לסופר, אך יש לספר איכויות והוא מהנה מאוד לקריאה.

הספרון הקטן והמופלא הזה מתבסס כולו על אגדת "הכלה הנצחית" והמשמעויות שהיא הביאה איתה. המשמעות העליונה של החיים הנמצאים באהבה וקידושם מול חוסר השלמה עם רוע שמביא איתו רוח שנאה ותוהו בחיים. כל מה שצריך זה ללכת אחרי החוקים הישנים והמסורת החקוקה ולהעבירם מדור לדור במקום מרוחק בסוף היקום שמאלה. וכמו באגדות גם כאן יש עושר פנימי של הדמויות ומה הם מסמלות בחיים, בעיקר הרבה כוחניות מול רכות נשפכת. מי מוותר, מי חזק ולמי יש גדול יותר.
האגדה מספרת ש:
החתן והכלה בשטח פתוח יוצאים למרוץ מבויים כשכל המשפחה מלווים אותם. הם עולים על סוסים -מאוכפים, הכי מהירים שישנם. על החתן להשיג את הכלה השועטת לפניו במרחק שקבעו הכללים, (כן יש כללים והכלה לא יוצאת פראיירית בכלל, וזה פמיניזם בזעיר אנפין של פעם!) ולנשק אותה תוך כדי דהירה. אם הדבר עולה בידו, סימן שהמזל שועט אתם יחד כמו סימן מקודש שהגורל פתח צוהר ונתן גושפנקא לחייהם המשותפים בדהרה צוהלת..

המיתוס של הגבר החזק פיזית והכובש את האישה הקטנה והעדינה לפני כל ה- me to שצריך לכבוש אותה בסערה, זה כל הסיפור. זהו סיפור אהבה קלאסי עם תיאורים של "סרט טורקי" ואגב נמר השלג הוא הסיפור של "הכלה הנצחית" זיווג בין גבר לאישה, הכי רומנטי שאפשר.

אולי אפשר להשוות אלינו למנהג "שבע ברכות", או בנצרות כשהזוג אחרי האירוע יוצא מהכנסייה בסערה על איזה בימבה או ג'סטי וקופסאות תלויים מאחורה עם הרבה רעש על הכביש כשכל האורחים עומדים בצד ומוחאים כף.
אך אין בשום מקום הקבלה כזאת כמו בספר לתיאור חיות מן הטבע והשוואה אליהם, הכיבוש, מרדף של הזכר אחרי הנקבה לפני שמזדווג אתה מאוד כוחני לפני שהרכות מגיעה. והנה אחד מהציטוטים המדגימים את ההקבלה לטבע:

"זוג נמרי שלג רצים בשעטת ההזדווגות, זכר ונקבה צעירים שזה עתה זכו זה בזה והם שופעים און ותשוקה, רצים במועדי ריקוד ונושכים זה את זה בשובבות ומרתיחים את דמם לפני שיהיו לבשר אחד, לפני שיעופו זה אל זה - מעל העולם".

אני חושבת שכבר לא כותבים כך יותר, לכן הספר מיוחד בנוף הספרים ובכלל לסופר שהוא אחד בדורו.
אפשר לקרוא את הספרון היפה הזה כאגדה ולצאת מההגיון הכה צרוף שלנו בעת הזו.

אייטמטוב הענק שמפליא כל כך לכתוב, כותב את הספר הזה שעוסק בהמון דברים: מות הקומוניזים והמעבר לכלכלת שוק חופשי, קפיטליזם וגלובליזציה. עוד הוא מדבר על הירידה מגדולה, חיי העיר והכפר, וגם על אהבה. מדובר בספר קצר, כמעט ספרון ולמרות זאת הוא מטיב לטפל בנושאים שצינתי ובעומק ראוי. אבל הכי יפה מתוארת ההתאהבות. יש דברים שהם יפים כשהם קורים לך, מדהימים ומשאירים אותך חסר מילים, אבל כשאתה מנסה לשבת ולכתוב את הרגשות האלה יוצא לך משהו קלוש ודלוח, לדוגמה לנסות לכתוב על אהבה, התאהבות או מעשי האהבה (סקס בלעז).
אייטמטוב כותב התאהבות בצורה מושלמת, אני לא מצליח להבין איך, אבל זה פשוט מושלם, כולל הכול. הספר כתוב יפה וכל הנושאים שמטופלים שם, מטופלים ביד אומן, אבל ההתאהבות של ארסן כתובה באופן כל כך אותנטי ונכון שכל מי שחווה בחייו אהבה אמיתית הדדית וחסרת עקבות וספקות, מיד יבין שהוא קורא את "הדבר האמיתי" יתרה מזאת בזמן הקריאה, נפשך נזרקת לאותם תחושות של התאהבות אמתית וחסרת עכבות וספקות... ומי יכול לבקש יותר מספר.

כתיבתו של אייטמטוב חמקמקה, אגדה משיקה למציאות ראלית לגמרי (על פירטי פרטיה הטכניים), מצבי נפש קיצוניים כתובים בצורה משכנעת לגמרי, יחסי משפחה, קרבה, מסורות, נופים מחוזות ילדות חברות, הכול באמינות חכמה.
מומלץ בחום רב

בעצם, סיימתי את הספר לפני כשבועיים, אבל לא התנסחה לי ביקורת, עד שבת.
בשבת... ראיתי חתול. שמנמן. אפילו שמנמן ביותר. הוא הביט בחמדנות על 4 יונים (שמנמנות גם כן), על הכביש העירוני שצעדתי לידו. ואז, התחיל להתקרב לאט- לאט, עם האף המונמך שמצביע קדימה, לאט-לאט, שהיונים לא ייבהלו... ובערך שהיה כמטר מהן--- הן פשוט התעופפו להן.
זה היה מראה מצחיק למדי- הוא היה כלכך בולט בשטח, שלא היה לו סיכוי להתקרב בלי שיבחינו בו, אבל כנראה שהוא לא הבחין בזה.זה היה נראה כמעט היונים ריחמו עליו, ועפו כדי לתת לו תחושה טובה שהוא "כביכול" נראה מאיים. נו, באמת.

זה גרם לי להיזכר בז'אאברס, הנמר המלכותי מהספר. בתיאור הנהדר על המארב שלו, בכוונותיו לטרוף את עזי הבר על שפת הנחל. איימטוב, בכישרונו החד והרב, מאניש את ז'אאברס באופן מרתק ומשכנע, ומצד שני מותיר אותו חייתי, טבעי ופראי לאורך כל הספר.
מבלי ששמתי לב, הוא הפך את ארסן סמצ'ין, הגיבור האנושי של הספר, לטבעי וחייתי כמו ז'אאברס, ובעצם הצליח לשכנע אותי להיות אמפטית, להבין אותו, ואת מהלכיו הבזויים.
ארסן, בפני עצמו, נראה דמות בין 'נלעגת' ל'נפשעת' במרדף המגוחך אחרי כוכבת האופרה שמזמן אינה מחשיבה אותו, בתכנון המדוקדק לרצוח את האמרגן שלה. בפני עצמו- הוא אדם שהיה מכעיס אותי אבל הקווים והחוויות המשיקות לאלו של ז'אאברס- הביאו אותי לראות אותו באופן אחר לגמרי, כאילו כל המהלכים האלו היו מטבעו, בלית נמנעים כמעט- מהלך מבריק.

והסיום, בו שני הגיבורים האנושי והחייתי מתעלים מעל עצמם ומעל לרגש אנושי- היה חתימה יפיפייה ליצירה הזו.

(על אף שניסיתי להפחית ציפיות מהספר, בהמלצת חברי 'סימניה', לא הצלחתי להשתחרר מההשוואה ליצירת המופת 'והיום איננו כלה'. ואכן- התאכזבתי. 'נמר השלג' לא מתקרב לעוצמות של 'והיום איננו כלה', אך בפני עצמו הוא ספר מצוין.
אז גם אני מצטרפת לעדת הממליצים: הנמיכו ציפיות. אל תקראו את 'נמר השלג' בצלו של אחיו הגדול. פשוט תהנו ממנו.
אני מאחלת לכם שתצליחו, אני פחות הצלחתי.).

זה שמזדקן וכבר לא יכול.
זה שהיה הכי גבוה ופתאום מוצא עצמו הכי נמוך.
זה שהיה לו וכעת כבר אין.
ובעיקר, זה שאוהב ולא מקבל חזרה.
איזה ספר נפלא.
אודה ואתוודה שלא קראתי את "והיום אינו כלה" עליו תהילתו של צ'ינגיז אייטמטוב (כייף לגלגל את השם על הלשון) ולכן לקחתי את "נמר השלג" ליד כבלתי משוחד ובלתי מפוחד, ממש כמו סתם אחד.
ומהעמוד הראשון הוא שבה את לבי. או כפי שניסחו זאת טוב יותר חברי להקת "תיסלם" באחת מהשורות בנות האלמוות של השירה העברית: "ולבי שניתר ושקע ונמלא געגוע".
זה ספר שמספר על כל אלו שהזכרתי בארבע השורות הראשונות של הביקורת הזו. סיפור על ארץ בה מתערבבים עדיין אגדה ומציאות, ארץ שעדיין מחפשת את דרכה בין חדש וישן ובעיקר על אנשיה, אלה שמחפשים את הדרך.
ואיזו יכולת תיאור...כמו תמיד מתברר שמי שיודע לכתוב כראוי על אהבה, יודע לכתוב כראוי על כל תחום. אז ממליץ בהחלט שזה יהיה הספר הבא שתקראו.

שוב אני עושה את זה. כותבת על ספר שנטשתי, למרות ש"לא מראים לטיפש חצי עבודה" כמו שכתב לי בתגובה מישהו, כשעשיתי את זה לספר שהוא אהב. ובאופן כללי הוא צודק. הטיפש - במקרה הזה אני - צריך להסתיר את פניו בבושת פנים, ולא לכתוב ביקורת ולנסות להסביר - בעיקר לעצמו - איך קרה שספר מוערך של סופר הנחשב אייקון ומוסכם על כולם שכתב את הספר הטוב בעולם, ננטש.

הספר נפתח בפרק מ"ניישונל ג'אוגרפיק" ושובה את הלב. לבו של מי לא נכמר על הנמר הזקן, זה שהיה פעם אימת הלהקה והיום מגורש ממנה בבושת פנים, בת זוגו לשעבר מביישת אותו בפרהסיה - היא מעדיפה באופן ברור את יריבו הצעיר ממנו, וכשהזקן מתעקש גם היא מתנפלת עליו. בת זוגו! איזו בוגדנית! ואז פחות או יותר מנודה הקשיש מהלהקה, כשהוא חולה ובלתי כשיר, ולא מצליח אפילו לרדוף אחרי איילים שבעבר הרג בהם בכמויות. ברור לנו שמדובר באליגוריה, כן? והיא מיד מגיעה: ארסן שהוא עיתונאי מצליח מגורש בבושת פנים מאיזו מסעדה, בה מופיעה זמרת שמכרה את נשמתה לשטן: במקום להיות זמרת אופרה ואהובה, היא יוצאת עם מישהו אחר(!) ושרה שירי פופ זולים במסעדה.

אז ככה: עד כמה שאני יודעת חתולים (גם נמרים) אינם חיים בלהקות. הם גם לא מייצרים זוגיות עמידה, ומתחברים עם הנקבות בעונת הייחום בלי להעדיף אחת על רעותה. תאור הנמר המושפל על ידי "זוגתו" ומגורש מ"להקתו" הוא תאור מומצא לצורך הקבלה. דמותו של ארסן נראתה לי פשטנית ואימפולסיבית, וההקבלה לנמר זקן ומושפל נועדה, בעיני, ללחוץ על בלוטות האמפתיה וההזדהות של הקורא ומהו סיפור סוחט דמעות לעומת המטרה?
תאמרו "סופר רשאי להמציא סיפורים, בשם החירות האומנותית" ותהיו צודקים. אבל אני הקטנונית ממש שונאת כשמתמרנים אותי.