• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ההצהרה

ההצהרה

מאת ג'מה מלי

הביקורת של Lion

תמונה של Lion
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
ההצהרה

ההצהרה

מאת ג'מה מלי

הביקורת של Lion

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של Lion
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:תרגום (נוער)
הקודמת
חסרת שם באופן תמידי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

האמת היא שאני כותב את הביקורת כמה שנים אחרי שקראתי את הספר. זה אמנם לא הספר הכי טוב שקראתי, ויש חלקים שאני לא זוכר ממנו, אבל הוא כן הצליח להשאיר בי משהו, זיכרון מיוחד ומעורפל. בספר נוצרת אווירה שנותנת לך הרגשה כאילו אתה נמצא סגור בתוך בועה פילוסופית ואפורה. אני ממליץ לקרוא את הספר, כי לפי דעתי כל אחד יכול לטייל איתו בשביל אחר, שביל מיוחד ושונה מהרבה שבילים אחרים שיצא לכם לטייל בהם. אני בטוח שיש אנשים שיגידו שהספר הזה לא עד כדי כך עמוק, אבל אני הצלחתי למצוא בו משהו מיוחד.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רחלי (live)
רחלי (live)
תמונה של מלכי
מלכי
2קוראים|גיל ממוצע52|100%נשים

על המבקר

תמונה של Lion

Lion

חבר מזה 14 שנים
11 ביקורות•31 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של Lion
Lion
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות11
לייקים שקיבל31
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)4ספרות מתורגמת2מתח ריגול והרפתקאות1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Lion

הוא עובר לידי

בת-חן שחק

הוא עובר לידי

בת-חן שחק

ביישוב הקטן שבו אני גר יש כיכר די מרכזית בשם "כיכר הבנות". יש בה קצת צמחים ופרחים, שלושה עצי דקל וכמה מזרקות שנראה שהחליטו להפסיק לבכות. כולם עוברים לידה, כולם מסתכלים עליה, כולם משתמשים בה כדי לתאר איפה הם נמצאים או כדי לקבוע איפה להיפגש, אבל קשה לי להאמין שכולם באמת יודעים מי הן אותן בנות שעל שמן נקראת הכיכר.

בשנת 1996, בת חן שחק ז"ל יצאה לחגוג את יום הולדתה ה-15 יחד עם שלוש חברות טובות בדיזינגוף סנטר, ת"א. רק אחת מהארבע חזרה הביתה בחיים.
בת חן ועוד שתיים מחברותיה נהרגו בפיגוע המחריד בדיזינגוף סנטר, שהיה אחד מהכמה המקדימים לאינתיפאדה 2000.
קשה להאמין ששלוש נערות היו צריכות למות כך. קשה להאמין שבעולם שלנו יש אנשים שמסוגלים לעוצמות כאלה. קשה להאמין, שבת חן שחק, גם נולדה וגם נפטרה באותו התאריך בדיוק- ורק 15 שנים אחר כך.

כשלמדתי בבית ספר יסודי, בכתה ד' או ה', אמא של בת-חן, שהרי גרה ביישוב שבו אנחנו גרים, באה להסביר לנו על בת חן ועל העמותה שהיא ובעלה הקימו לזכרה. עכשיו בדיעבד כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שאם הם היו באים להסביר לנו הכל עכשיו- בתור נערים בתיכון- ההבנה הייתה שונה לגמרי. למרות זאת, אני כן זוכר חלק ממה שהיא הסבירה:
לאחר הפיגוע האיום, בזמן השבעה, ההורים של בת חן הופתעו למצוא בחדרה מספר יומנים שהיא כתבה מאז בית הספר היסודי ועד לחטיבת הביניים. את היומנים האלו, ככל הנראה, היא לא חלקה עם אף אחד. הם הופתעו לגלות כמה כשרונית ומיוחדת הייתה בת חן, גילו את הדעות שלה ואת האמונה שלה בשלום, את הפחד האירוני שלה מפיגועים, מלחמות ומוות, את היכולת שלה לבטא את עצמה והרגשות שלה דרך העט והנייר. מאז הם החליטו להתמסר לבת המנוחה שלהם והקימו לזכרה עמותה. בנוסף הם הוציאו לאור אסופה של קטעים מהיומנים בשם "הוא עובר לידי", ומאוחר יותר ספר שבו נכללים יותר קטעים מהיומנים- בשם "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר" (והוא הספר שבאמת קראתי, אבל לצערי הוא לא קיים באתר הסימנייה).

ביום הזיכרון בשבוע שעבר נזכרתי בבת חן. אני לא בדיוק זוכר איך זה קרה, אבל חשבתי עליה. קראתי עליה ועל הפיגוע מה שהצלחתי למצוא באינטרנט- ובעיקר היה לי קצת עצוב שהספרייה סגורה ושאני לא יכול ללכת ולהשאיל את הספר "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר" (שזה, אגב, ציטוט של בת חן). אז חיכיתי לאתמול- השאלתי את הספר, ועכשיו אני אחרי הקריאה.

הספר כולל בתוכו בעיקר קטעים מהיומנים של בת חן, שהיא כתבה החל מכתה ד' ועד כתה ח'. הם מדברים על חיי היומיום שלה וגם על מחשבות ואירועים גדולים יותר שהעסיקו אותה. כמו כן, בספר יש מכתבים, הספדים וברכות שבת חן כתבה בגילאים שונים לחברים, בני משפחה ועוד אנשים. הספר מלווה בתמונות של בת חן, בציורים שציירה ומדי פעם ישנם גם צילומים של דפים כתובים מהיומנים המקוריים. הקטעים עצמם קצרים יחסית, בעלי שורות קצרות שכמעט מתחרזות זו עם זו, אם כי לא תמיד מדובר בשירים. לבת חן היה סגנון כתיבה מיוחד, ויותר מזה, ראיית עולם מיוחדת, בוגרת, נכונה ותמימה. בת חן האמינה בכתיבה ובעולם שהיא יוצרת.

הספר בהחלט מרגש, נוגע. עצוב לדעת שבת חן סיימה בגיל כל כך צעיר את חייה. אני קורא לכם לקרוא את הספר כדי לחלוק לה כבוד. כדי ללמוד משהו שלפעמים קשה לזכור עם כל הפיגועים והמלחמות מסביב- שכולנו רק בני אדם. כדי לצחוק, כדי לבכות. כדי ללמוד מנערה כל כך חכמה, מה כתיבה יכולה לתת לבן אדם. כדי לתת לבת חן להיכנס ללב שלכם.

בת חן הרבתה לכתוב גם על נושא הכתיבה עצמו. היא מצאה ביומן מפלט גדול והאמינה בכוח העצום ובחשיבות הגדולה שיש במילים הכתובות ובשירים (וקשה לי להסביר כמה לדעתי היא צודקת). אסיים את הביקורת בציטוט מתוך קטע שכתבה בת חן, ועוסק בנושא הכתיבה ובנושא היומן עצמו:

"העולם הזה שלי,
ואף אחד לא ייקח אותו ממני.
את זה אלוהים נתן לי.
לכל אחד הוא נתן,
ולי- את העולם הקטן שלי הוא הביא לי במתנה,
אחרת אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת.
כי העולם המציאותי,
זה שהוא שלך ושלי ושל כולם,
הוא עולם קשה, עם הרבה צרות והרבה תסכולים.
אני פותחת את היומן ונזכרת בכל מה שכתבתי בעולם ההוא,
שהוא רק שלי ושלך."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
Looking for Alaska

Looking for Alaska

John Green

"איך אצא אי פעם מהמבוך הזה!" היו המילים האחרונות של הגנרל סימון בוליבר. ועכשיו קחו לעצמכם רגע לחשוב על מה לעזאזל הוא דיבר.

זה היה אחד מן הרבה דברים שלימד אותי הספר מחפשים את אלסקה; הוא לימד אותי מחדש את כל הדברים שכבר ידעתי, והוסיף להם עוד דברים, שכנראה אף אחד לא באמת יודע, אבל הוא לימד אותי לנסות לדעת אותם. הוא לימד אותי כמה מילים אחרונות של בן אדם יכולות להיות מעניינות. הוא הראה לי בפשטות איך זה לחיות בפנימיה, איך נער ממוצע יכול להצליח למצוא את ה"האפשרי" שהוא מחפש. הוא הצליח להמחיש לי מה יכול לקרות כש(וכאן אני אפסיק לכתוב כדי לא לעשות אף ספוילר). הוא לימד אותי אפילו אנגלית (כי גם ללקרוא ספר באנגלית יש פעם ראשונה).

אני חושב שהספר מנסה לגעת במחשבות הפילוסופיות שכנראה שמורות אצל כל אחד מאיתנו במקום קטן כלשהו בראש, ובאותו הזמן גם מספר לנו סיפור התבגרות שיש בו המון הומור, ואהבה, אבל בהחלט אי אפשר לקרוא לו שטחי. אני חושב שגם מבוגרים וגם בני נוער, כאחד, יכולים ליהנות מהספר; אני אמנם עוד לא מבוגר אבל בטוח שנחמד לחזור אחורה בזמן. ואני אמנם כן נער, ולכן בטוח שלנערים יהיה נחמד לקרוא את הספר. אני חושב שהעלילה לא סופר סוחפת, לא מטלטלת (ואולי יש שיגידו אחרת)- אבל עצם הקצב שלה הוא זה שנותן מקום לדברים הקטנים ולמחשבה שמתעוררת בפנים.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
קארי

קארי

סטיבן קינג

למען האמת, אין לי משהו מיוחד לכתוב על קארי- הספר די עמד בציפיות שהיו לי ממנו. לדעתי זה לא ספר בלהות, אבל גם יש קטעים שקצת יותר קשה לקרוא- דווקא הפחות 'מפחידים' ויותר הפשוט אלימים ומלאים דם (או שהם נחשבים לאימה?).
העלילה עצמה התפתחה די טוב, גם הדמויות, אבל הכל נגמר מהר מדי! הספר נורא קצר. הייתי מאוד שמח להמשך, שגם היה יכול להפוך אותו מספר נחמד לספר, טוב, הרבה יותר נחמד. הוא הרגיש יותר כמו סיפור ארוך מאשר ספר, שזו אולי גם הייתה חלק מהמטרה- במהלך הסיפור עצמו, שאמנם עוקב אחרי קארי אבל מראה דברים מנקודות מבט שונות, יש מדי פעם "דפים תלושים" מכל מני ספרים- דמיוניים לגמרי, אני מניח- שעוסקים בנושא המדובר או ממש בעלילה עצמה (הם נכתבו אחרי ההתרחשות) ושופכים אור על מה שקורה ומתואר בסיפור כרגע. זה אולי הדבר המיוחד בסיפור- ההרגשה היא כמו לזגזג בין מחקר מדעי שתיעד ניסוי לבין לצפות בניסוי ברגע האמת.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
ערים של נייר

ערים של נייר

ג'ון גרין

במשך כל הזמן שקראתי את הספר עלו לי ניסוחים לביקורות עליו. כל אחת יותר טובה מהשנייה. יותר נכונה. שמסבירה מה כל כך אהבתי בו. מה הציק לי. מה לא יצא לי מהראש גם כמה ימים אחר כך. ביקורת שמתארת בדיוק את מה שחשבתי עליו- באותו הרגע. אבל כשסיימתי לקרוא אותו, הבנתי שלתאר אותו- ובטח לבקר אותו- ועוד בקצרה- זה משהו שכנראה לא כל כך קל לעשות.
אז אני חושב שמה שאעשה זה פשוט לתת לחמשת הכוכבים שכאן למעלה לספר לכם מה ש, מסתבר, מילים מצליחות פחות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת

חצוצרה בואדי - מהדורה מחודשת

סמי מיכאל

כשאני קורא ספר, אני אוהב להרגיש איתו מיוחד. רק אני והוא. עם חצוצרה בוואדי, זו הייתה משימה די קשה, כי בכל זאת, כל התיכוניסטים בארץ קראו אותו, או למעשה קוראים אותו עכשיו. מה שהופך אותו ללא בדיוק מיוחד. ובכל זאת, כשקראתי אותו אני חושב שהצלחתי להרגיש מיוחד, וזה בזכות הספר עצמו, שהיה מיוחד מספיק בשביל לגרום לי להרגיש מיוחד.

מה שהתחיל כמטלה לבית הספר נהפך להרבה יותר מזה. הוא היה שונה מכל הספרים שקראתי עד עכשיו, בדיוק בין לבין מה שיצא לי להתנסות בו; העלילה לא מתרחשת בהווה המוכר, לא בעתיד הבדיוני ולא בעבר הרחוק- אלא בתקופת שנות השמונים שאף פעם לא באמת יצא לי להבין. יש כאלה שיגידו, שלא קורה בו משהו אקסטראורדינרי, ואולי דווקא בגלל זה הוא היה כל כך מיוחד.
אבל יותר מהכל- הדמות הראשית ערבייה. בצורה הכי אמינה שיש. הרגשתי שאני פשוט בתוך הראש של הודא, מתרוצץ במסדרונות הכי מוארים והכי אפלים. הודא היא רווקה בת 30, ערביה, מתחסדת ופיקחית, שבסיפור מצליחה להרגיש חיה, מה שכבר לא הרגישה יותר מדי זמן. היא ישראלית יותר מהרבה יהודים אחרים- ובכל זאת קשה לה להרגיש כזו, בוואדי שבמפתן הכרמל, יחד עם אחותה שמחפשת רק איפה להתפרע ונעה בין צחוק לשידוך נוסף, אימה השמרנית וסביה החכם, הציני וה'מכשף'. בזכות אלכס, העולה החדש והיהודי שעבר לגור על הגג, עם החצוצרה והמשקפיים העבים, היא מגלה בעצמה תכונות נסתרות ויוצאים ממנה דברים שלא ידעה שקיימים בה, אבל קיימים בכל אחד.

בפעם הראשונה, הצלחתי להבין המון דברים מנקודת מבט אחרת, של הערבים שחיים בארץ ישראל. ובכלל, קשה לי לחשוב על עיתוי טוב יותר לקריאת 'חצוצרה בוואדי' מאשר מבחירות לכנסת. הספר הזה עזר לי לגבש דעה- ועזבו לרגע את "ימין" ו"שמאל"- דעה של בן אם עם הסתכלות נכונה על המצב ועל החיים.

הספר סובב סביב אהבה, אין ספק, ובתור אחד ש... איך נגיד, לא מעריץ את הז'אנר, אני יכול להגיד שכאן פשוט נהניתי מכל רגע של אהבה. סמי מיכאל ידע להשתמש במינון המושלם שלה. עוד לא קראתי ספר שהצליח להעביר אהבה, בצורה כל כך פשוטה ונהדרת.
הספר עדין, ישיר, מרגש ועמוק, גם הכתיבה שלו באמת ובתמים- גאונית. במקום להיות מופתע מהעלילה הופתעתי מהדימויים המקוריים. התענגתי על התיאורים היפים. כל שורה בספר הייתה זהב, עם המון מחשבה מאחוריה.
הדמויות והסיפורים שנחשפים אליהם בסיפור מגיעים מעולם אחר, שלמעשה קיים, אבל אף פעם לא באמת הכרנו. קשה להאמין שהמילים שאתה קורא הם פרי עטו של מוח חושב ולא סיפור חיים אמיתי.

אני חושב שהספר הזה הצליח לעשות מה שאף ספר אחר לא הצליח, במובנים מסוימים. אולי כי הוא ישראלי, ולרוב אני לא קורא ספרות ישראלית. בשבילי זו הייתה חשיפה ראשונה מיוחדת.

אז גם אם יש עוד זמן לבגרות שלכם, וגם אם אצלכם התיכון נמצא עמוק באלבום תמונות ישן, אני יותר ממליץ לכם מלקרוא את הספר ופשוט... להבין דרכו משהו חדש.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
לפני שאפול

לפני שאפול

לורן אוליבר

גרף פונקציית הציפייה שלי מ'לפני שאפול' כתלות במה שהרגשתי בדיעבד היה יכול להיות סוער במיוחד אם היו מחליטים לצייר אותו.
בהתחלה, התקציר של הספר היה נראה לי מעניין, פילוסופי ובאותו הזמן גם מרתק והרפתקני; לראות איך מישהי חווה את אותו היום שבע פעמים עד שהיא "מבינה אותו נכון". התחלתי את הספר בלהט אבל אחרי משהו כמו חמישים עמודים הרגשתי יאוש- עד כה תוארו חיים של נערה יותר מדי אמריקאית, שיש לה עבר מעניין אבל הווה ממותג וריקני. לא הייתה לי מוטיבציה להמשיך לקרוא ועזבתי אותו לזמן מה. חזרתי אליו בתקופה יבשה בין ספר לספר, שהייתי צריך למלא, והפלא והפלא, כמה שהציפיות שלי פחתו ככה העלילה נהייתה יותר מעניינת. אחרי שנגמר ה"יום" הגדול (שעליו סובב הספר) בפעם הראשונה העלילה התחילה לפרוח. הכתיבה חביבה, מציאותית, העלילה עצמה טובה, ועם כמה שהיא נשמעת קיטשית מלכתחילה, והיא נשמעת, היא לא. כל "יום" מתואר מחדש מבלי לעשות כאב ראש, באותה צורה אבל גם בצורה אחרת. הבחירות של סם מעניינות, ועם כמה שנראה כאילו התהליך שהיא תעבור מתחילת השבוע ועד סופו יהיה צפוי- הוא לא. אפשר לחשוב שסם היא ממש בשר ודם. היא חושבת כמו בן אדם ובוחרת כמו בן אדם, בצורה שמפתיעה אותך, אפילו שאתה עצמך בן אדם. לא כמו דמות בסיפור מוסרי שחושבים עליה; לא בובת חוטים של הסופר, אלא בובה שקמה לתחייה.
אני לא יודע עד כמה הספר היה מתוכנן להיות עמוק אבל אני הצלחתי למצוא בו הרבה רבדים ומשמעויות. הוא הצליח לתת לי טעימה מצורת הסתכלות אחרת ומעניינת, כמעט על כל דבר בחיים. מומלץ בהחלט.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

אם להגיד את האמת- אני חושב שאם לא הייתי שומע על הספר לפני כל ה"באזז" והסרט, בכלל לא הייתי קורא אותו.
קראתי את אשמת הכוכבים לפני בערך שנתיים, אחרי שקיבלתי עליו כמה המלצות נלהבות במיוחד, והוא היה מסוג הספרים שלא ממש נשמעו לי מעניינים אבל סיימתי ביומיים. (אולי גם כי היה לי משעמם בחופש הגדול, אבל זה לביקורת אחרת).
לא בכיתי כשקראתי את הספר, לעומת רבים, ואין לי על הקיר ציור של .okay? okay, ולמרות זאת אני יכול להגיד לכם שמאוד אהבתי את הספר, ואני חושב שהצלחתי להנות בעיקר מהקטעים שדווקא רבים לא התייחסו אליהם. אין ספק שג'ון גרין הוא אדם מאוד חכם, ואכן אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אהבתי את הספר היא כל הפילוספיות שיש בתוכו. גם ההצצה לחיים של חולי סרטן, בצורה אמתית, בגובה העיניים, ובמיוחד בקרב בני נוער- הייתה מעניינת ויפה לקריאה.
אני חושב שהספר עמוק ושיש בו המון פוטנציאל, אבל שאנשים מתייחסים רק לחלקים השטוחים שבו- שכוללים בעיקר את סיפור האהבה של הייזל וגאס (רגע לפני שאתם מתעצבנים עליי ומקמצים אגרופים, תסיימו לקרוא!).
אני חושב שפשוט לא חסרים ספרים על זוג אוהבים שבסופו של דבר לא חיים באושר ועושר. ההמונים גרמו לגולת הכותרת של הספר להיות אהבה, ולפי דעתי יש בו הרבה יותר מזה. ככה יצא שיש אנשים שמשווים את אשמת הכוכבים לקיטש טהור עוד לפני שבכלל טרחו לקרוא את הפרק הראשון, וזה פספוס גדול לדעתי. האהבה בספר באמת בולטת ומיוחדת, אבל כשאני קראתי אותו לא שמתי עליה את כל הדגש. אני חושב שצריך לזקוף לזכות הספר הזה מעלות אחרות שיותר חשובות בו. ועם זאת, כל עוד אנשים נהנים מהקריאה... זה טוב לכולם.
בקיצור, אם עוד לא קראתם- יש לכם חור בהשכלה. כדאי לכם לקרוא אותו, אפילו רק כדי לסמן ווי ברשימה, כי זה בהחלט ספר מיוחד שהולכים לדבר עליו גם בעוד הרבה זמן קדימה...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
תיכון לילה

תיכון לילה

סי ג'יי דוהרטי

לפעמים אני מרגיש שהספר הזה הוא התגלית שלי, למרות שעכשיו הוא כבר לא. אני זוכר שלפני שנתיים וחצי הייתי בחנות ספרים וראיתי אותו זרוק ממש בפינה והוא משך אותי. בעיקר כי אני אוהב דברים "מסתוריים" כאלה, של לילה. ופנמיות איכשהו תמיד מצליחות לעניין אותי גם. אם הן בספרים. קניתי את הספר וחשבתי שגיליתי את אמריקה.

דחיתי את הקריאה שלו לא מעט, ואחרי שהדחייה נפסקה- גיליתי שלא גיליתי את אמריקה, אלא משהו בסגנון... אוסטרליה?

אני לא אגיד שהספר לא טוב- כי הוא בסך הכל טוב. ועובדה שהמונים קראו אותו אחרי, אפילו בכתה שלי, וכבר הפכו אותו לספר שהוא לא רק שלי- אבל בגלל שהוא אוסטרליה ולא אמריקה כבר פחות הרגשתי שהוא שלי ונתתי להם להתיישב ביבשת שלי גם.

אני חושב שזה ספר בעיקר עלילתי, והעלילה שלו לא מאה אחוז, היא קצת נדושה, קצת צפויה, קצת משעממת, ולפעמים פשוט הרגשתי שעם כמה שאני רוצה אני לא מצליח להיסחף פנימה לתוך הספר. עם כל זה, עכשיו, במבט לאחור של שנתיים וחצי הספר הזה משום מה מעלה בי רגשות חיוביים. אני חושב שבסופו של דבר הוא כן הצליח להכניס אותי לעולם אחר- למציאות אחרת, בעיקר של פנימיה, וזה אחד הדברים שאני תמיד מחפש בספר. אז זה יאמר לזכות אוסטרליה.

אני חושב שהוא מתאים יותר לבני נוער צעירים, כי אני לפחות לא הצלחתי למצוא בו המון עומק ומחשבה (לא במובן שלילי!) או סתם לכאלו שרוצים לקרוא סיפור נחמד וקצת מותח, בעולם צפוי ומוכר, אבל שקשה להיגמל ממנו. ואולי הוא גם מתאים יותר לבנות (?). יש שם את כל העניין של הרומנטיקה, והמספרת היא נערה שלא חוסכת בתיאורים על ה'קראש' שלה.
אני אסכם את הספר בכך שאגיד שאין לי לגביו דעה חד משמעית. אני מכיר כאלה שמעריצים את הסאגה וכאלה שלא הבינו למה כדאי כדאי להתחיל לקרוא אותה בכלל. אז אני מניח יש רק דרך אחת לגלות מה הספר הזה הוא בשבילכם...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion
כל הדברים שעשיתי

כל הדברים שעשיתי

גבריאל זווין

כשידידה שלי קראה את הספר הזה אי שם בכתה ח', אני זוכר שכמה ילדים צחקו על זה שהשם של הספר נשמע "רע" (אם אתם מבינים....הומור של ילדים בכתה ח). ואם להגיד את האמת, גם אותי התמונה על הכריכה לא סופר משכה,
ובכל זאת, כמה חודשים אחר כך, מצאתי את עצמי בחנות ספרים, והחלטתי לתת לספר צ'אנס.
אז בגדול, בהחלט אהבתי אותו. לדעתי כל העולם שבו מתרחשת העלילה הוא גאוני, בדיוני ומציאותי מאוד באותו הזמן. זו לא יצירת אומנות עמוקה אבל היא כן מרגשת, מעוררת מחשבה ובעיקר מעניינת וסוחפת. יש כאלה שיגידו שהספר קלישאתי, וזה אולי נכון בחלקים מסוימים, אבל כמו כל תבלין אחר, אם משתמשים בקלישאתיות במינון הנכון היא לא מזיקה לכל הפחות ולפעמים אפילו הופכת את התבשיל לטעים יותר. ממליץ לכולם לקרוא

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lion

ביקורות נוספות על "ההצהרה"

ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

ספר עתידני על חוקי עולם חדש. בעולם החדש יש אפשרות להורים לקחת תרופה לחיי נצח בתנאי שיצהירו שהם לא יביאו יותר ילדים לעולם.
ילדים שבכל זאת נולדו בניגוד לחוקים אלו נקראים ילדים אסורים ונכלאים במוסד מיוחד.
זוהי היא אנה בת 15 שנכלאת במוסד וחושבת על החופש.
הספר כתוב בצורה יפה.
הביקורת שלי נכתבת באמצע פלישה רוסית לאוקראינה. פוטין שלוקח את הזכות לחופש מאזרחי אוקראינה.
למרות שאני פחות מחובר לספרים עתידניים אני נותן 4 נקודות לספר לזכות החופש והתקווה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•תברח
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

אז בספר הזה נתקלתי לראשונה בתור אחת מהביקורות של אריאל בת השלוש עשרה. חברה טובה מאוד, מצחיקה מאוד, כמו שאתם רואים, ונדיבה מאוד.
נפגשתי איתה בעקבות ההיכרות באתר שלוש פעמים. בפעם הראשונה בשבוע הספר. בשנייה היא באה לישון אצלי. ובשלישית הלכתי לישון אצלה.
אז ככה, שלא הולכים לבית של תולעת ספרים ויוצאים בידיים ריקות, כן? השאלה זה דבר טוב!!
אז אחד מהספרים היה "ההצהרה". מן הסתם.

אפתח ואומר שאני לא מבינה את האכזבה הסוחפת של רוב האנשים מפה. אני דווקא חושבת שיש כמה דברים ללמוד פה.
תחשבו על זה. הכל טמון בדרך חינוך. יש משפט שאומר שאין יותר קשה מלגבור על חינוך. וזה נכון בכל כך הרבה דרכים.
תחשבו על זה. מכניסים לבן אדם מחשבות לראש מהרגע שהוא נולד. אתם חושבים שזה לא משפיע? שזה לא משנה? שמהרגע שדוחסים לו את המחשבות לראש אפשר להוציא אותן בשניות?
אז יש לי משהו לחדש לכם.
שבן אדם נכנס לאשליה, כל חור וכל פגם בה מחזירים אותו למציאות, הוא נאבק כדי להישאר בתוך האשליה.
ככה נכון גם לגבי חינוך לא נכון. אנה נאבקה כדי להישאר עם האמת שלימדו אותה. מי שהיא באמת הייתה.
כן, היא שמה לב (לפחות לדעתי) שמשהו לא בסדר. אבל הכריחה את עצמה להישאר בתוך הקליפה ולא להאמין למה שפיטר אומר לה.
אני אתן לכם דוגמא: בימיי הביניים האמינו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ. כשניסו להוכיח אחרת... טוב.. הכנסייה לא הגיבה טוב מאוד, אבל זה שולי. הקטע הוא שאנשים ניסו להוכיח אחרת אף אחד לא באמת האמין להם. אמרו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ אז כך יהיה, לא?
אז זהו, שלא.
וזה נכון גם לגבי פיטר.
כן, הוא מרדן. כן, הוא לא מתנהג בצורה הכי חכמה, הכי טובה, הכי מדהימה למישהו בתוך משימה שהוא לקח לעצמו. אבל לימדו אותו ככה. החינוך שקיבל. בעצם - חוסר החינוך שקיבל. הצורה שבו התלכדו בו העצבים על האנשים החוקיים... פשוט תחשבו על זה.

לדעתי הספר הזה מעולה. ממש מעולה. אני אוהבת את הדמויות, הן מעוררות מצידי הזדהות. הרבה הזדהות.
העלילה מצוינת, והרעיון מרתק. הכתיבה (לדעתי, כן?) מעולה. הדמויות מדהימות, והספר הזה השפיע עליי, מאוד.
ספרים שמשפיעים על בן אדם הם הכי טובים. ועליי הוא השפיע, שוב.
מכל הספר עצמו, הכי אהבתי את הפתיחה. מוזר, לא?

אולי אין דבר כזה ספר טוב וספר לא טוב. אלא נקודת מבט של קורא. הרי תחשבו על זה - יש אנשים שאוהבים סיפורי פייסבוק, שזאת, לדעתי, חוץ מכמה יחידות גדולה (אולי) הרמה הכי מזעזעת של ספרות.
אולי כל מה שמשנה זה הקורא. אז הטעם שלי קבע שהוא אוהב את הספר הזה, והספר קיבל ארבע כוכבים.

היה מצמרר שאנשים מגיעים למסקנה שיש כאלה שמגיע להם לחיות וכאלו שלא. האפליה הגדולה בגלל שהם לא חוקיים בעיני אחרים - זה היה מזעזע.
טוב, אז אני חושבת שאני אסגור את הביקורת, אז ברשותכם...

קוראים לי אנה.
קוראים לי אנה ואני לא אמורה להיות כאן.
אני לא אמורה להיות קיימת. אבל אני כן קיימת.
זאת לא אשמתי שאני כאן. לא ביקשתי להיוולד.
אבל זה לא עוזר בכלל.
שנותנים את שרביט הכתיבה בידיים שידאגו לו טוב... אני מרוצה (:

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

כשהייתי בכיתה א', יצאתי עם כל בית הספר לטיול בעיר בירתנו-ירושלים.
אז תחנת הביקור האחרונה שלנו לפני הטקס שהתקיים בגבעת התחמושת היה המקום הקדוש ביותר לעם היהודי- הכותל המערבי.

קצת לפני שהגענו לשם המדריכה שלנו עצרה אותנו וחילקה לנו דפים. היא אמרה לנו לכתוב בדף מה שאנחנו מבקשים מהכותל או משהו כזה. אז השאלתי מאבא שלי עט (אחד ההורים היה אמור לבוא ואבא שלי בא כי אמא שלי לא טיפוס של טיולים וגם אבא שלי היה מאלו שאחראיים לטיולים בבית הספר שלי), הנחתי את הדף על רצפת האבן של הרחבה והתחלתי לכתוב את הבקשה שלי. כתבתי וכתבתי, פירטתי ופירטתי הפכתי את הדף כדי להמשיך לכתוב עד שכבר כולם סיימו לכתוב חוץ ממני והמדריכה אמרה לנו ללכת. אבא שלי אחז בידי והוביל אותי אחרי כולם בטור בעוד שאני מנסה לכתוב עוד קצת על הדף הקטן את הבקשה שלי. וכשהגענו לכותל וראיתי שעדין לא סיימתי לכתוב את הבקשה פשוט הבאתי לאבא שלי את העט, והלכתי אחרי הבנות לאזור שלנו. נדחקתי בין כמה נשים עד שהגעתי לאחת מאבני הכותל ותקעתי את הפתק שלי שם. התרחקתי משם במהירות עם תחושת פיספוס, כי בעצם לא סיימתי לכתוב את הבקשה שלי.
אגלה לכם מה רשמתי שם. ואני יודעת שאם אגלה זה לא יקרה אבל אני יודעת בכל אופן שזה לא יקרה. זו היתה בקשה של ילדה בכיתה א' שלא ידעה הרבה על המציאות והעולם, ילדה מלאה בפנטזיות, אני כבר לא הכי מאמינה בזה שזה יקרה כי זה לא הגיוני וגם רוב הסיכויים שהפתק שלי יצא מהחור הזה בין האבנים כי נו טוב, תקעתי את זה די ברישול. וזה מה שביקשתי, על בערך:
"אני מבקשת מבקשת מבקשת שאחיה חיי נצח. שלא אמות ואני לא ארגיש כאב שאחיה חיי נצח. ושאחיה חיי נצח אספיק לראות את כל העולם ואני רוצה גם שכל מי שאני אוהבת יחייה יחד איתי חיי נצח ואני רוצה לחיות חיי נצח כי אני פוחדת למות ויש מלא דברים לראות. שאחיה חיי נצח אז גם אראה עדין צעירה כמו עכשיו ואף אחד לא ישים לב שאני חיה חיי נצח וחיי נצח יהיו כיפיים ואראה איך הכל משתנה..."
וכך זה נכתב בערך כל הפתק.

ובטח הבנתם מכאן כמה דברים:
א. הייתי ילדה מאוד תמימה עם שגיאות ניסוח נוראיות. היו לי יותר מידי ו' בין המילים.
ב. רציתי לחיות חיי נצח; שלא אמות.
ג. מקושר לסעיף ב': אני פוחדת מהמוות.

וכן, בכנות, אני עדין אותה אני מאותו גיל בסעיף ג'. אני מאוד מפחדת מהמוות. מאוד. והייתי רוצה באמת לחיות חיי נצח אם זה היה אפשרי, אבל זה לא יקרה. העולם שלנו לא מלא ניסים כמו בספר הזה. או אולי לא ניסים, עוד שגיאת ניסוח. העולם בספר הזה מלא קטסרופה. כן, הספר הזה חיזק את טענתי שהתגבשה במהלך כמה שנים שהמשאלה שלי היתה מטופשת כי חיי נצח לא טובים. לא טובים לעולם ולאלו שיבואו לעולם אחרינו.


את הספר הזה רציתי המון זמן. עוד לפני שנרשמתי לאתר רציתי אותו וסרקתי כל חנות אפשרית בחיפוש אחרי הספר הזה. הוא נראה מהספרים האלה שהם בשבילך שיכול לצאת מזה סיפור אהבה מבטיח ביני לבין הספר (אל תצחקו עליי). אבל לא, בשום חנות אין אותו. ממש. ולאף חבר שלי לא היה את הספר. אז במשך אותה תקופה קראתי ספרים אחרים כמובן ואז נתקלתי בספר הזה יום אחד. ואחרי כמה תחנונים ואיומי אקדחים (סתם לא. או שאולי כן? פרצוף קרימינלי) על בעלימי הספר, הצלחתי לגנוב אותו/ להשאיל אותו.
וכשהתחלתי לקרוא אותו אחרי הספר שהייתי במהלך קריאתו, הבנתי לפתע שסיפור האהבה הזה לא יקרה. לא, לא ממש.


לספר הזה יש פונטנציאל אדיר. באמת. ואני מאלה שאוהבים ספרים עתידניים אז אולי זו לא דוגמה. אבל כמו רוב הסופרים בעידננו, הסופרת לא ביצעה את הספר נכון. כלומר, לא הצליחה לגרום לי להרגיש ממנו משהו מיוחד. ואפילו חיזוק ההשערה שלי על חיי המוות היה קלוש יחסית ואני לא קוראת לזה השפעה.
ג'ימה בחרה לעצמה נושא חזק לדבר עליו: האם חיי נצח זה טוב או רע?
וכמו שאמרתי, יש פוטנציאל.
אבל וכאן מגיעה האבל הגדול, היא עוסקת בנושא הזה בצורה שאני הודה בזה, קצת ילדותית מידי. היא לא נכנסה אל עומק הנושא בצורה חזקה יותר ולא סתם בשאלה, "זה טוב או רע?"
היא רק סיפרה את הסיפור בכלליות בלי התעמקות בשאלה הזו.

דבר נוסף הוא סיפור האהבה שהיא יצרה. בעיקר אלו שמשתתפים בו. פיטר שאמור להיות חזק, נראה לי ריק. אני יודעת שהוא מתנגד לתרופה הזו, הוא מרדן ושהוא רוצה לעזור אבל לא שמעתי ממנו הרבה עד שהם ברחו. וגם, לא הצלחתי לראות התקרבות. לא סיפרו לפרטי פרטים את סיפור האהבה שלהם ואיך הם מדברים ועל מה הם מדברים. הראו רק סצנות בודדות של זה ואז רק, "הם דיברו על כל מיני דברים." אבל מה זה הכל מיני? איך היא כבר התחילה לחבב אותו? על מה הם דיברו חוץ מזה שהם נטל? זה היה לי קשה.
וגם רק משהו על התקציר, האם אני היחידיה בעולם שכבר נמאס לה "מנער מיסתורי שמגיע ומשנה את ראיית עולמה?" לי זה ממש נמאס. אני מתחילה לגחך בשקט כל פעם שאומרים "הוא מיסתורי". וואו הוא מיסתורי! אנחנו לא יודעים עליו כלום! הוא יודע יותר והוא בטח ישנה אותה! בוא נמחה כף!
מה שכן, לפחות פיטר לא לובש שחורים כי אז כבר הייתי טורקת את הספר וזורקת אותו לעזאזל.

אבל, וכן, יש עוד אבל, נהניתי מהספר בשלב מסוים. עדין מה שאמרתי הפריע לי, מאוד הפריע לי, אך גם נהניתי מזה שלמען השינוי זה לא מסופר מגוף ראשון אלא שלישי ועובר מדמות לדמות. גברת פינסנט הרעה היתה הדבר הטוב ביותר בספר. כל נקודת מבט שלה היתה כמו ניחוח מרענן. וגם לנקודה אצל הסופרת, אנחנו שומעים לא רק את הצד של אלו שבעצם רע להם, הנטל, אלא גם על כאלה שהם מהצד השני וחיים חיים רגילים יחסית. אנחנו שומעים על אישה טובת לב (ושמה לא זכור לי כי קראתי לפני כמה זמן ושכחתי), על גברת פינסנט המרושעת כאמור ואת אנה. וכולם יוצרים יחד סיפור מכמה נקודות מבט מקסימות. באמת מקסימות. נהניתי מפיתוח העלילה (חוץ משלא מראים כמעט שיחות של פיטר ואנה כמו שאמרתי).
אבל מה עוד הפריע לי: הסוף. הסוף עצבן אותי. הוא היה ברור וקלישאתי מאוד. סליחה, אבל קלישאתי.
אבל אולי כל ההתרשמות הרעה שלי לגבי סיקור השאלה לא שלמה במיוחד כי מסתבר (לא ממש מסתבר, היה ברור בעצם) שזו טרילוגיה. וכן, זו "באמת" הפתעה. אז אם הספר הבא יתורגם, אולי אראה שיפור, אולי זו רק אני.
ואני אתן לספר ארבעה כוכבים כי הנקודות הטובות שציינתי באמת גרמו לי הנאה מסוימת.


ועכשיו שאני חוזרת לאחור, אולי פשוט הייתי צריכה לבקש איזו בובה או צעצוע או אפילו ספר במקום חיי נצח לא אפשריים ולא נחוצים. נו טוב, כבר הייתי שם עוד כמה פעמים כדי לבקש דברים אחרים, ואותם לא אגלה אף פעם.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•snow fox
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

הפעמון צילצל ושיחרר אותנו להפסקה הגדולה.
אני מתחמקת ישר מהכיתה ורצה לספריה, אני לא יודעת איזה ספר לקחת הפעם לאיזה עולם אני אשאב הפעם אבל שהגעתי לספריה שאלתי את הספרנית שכבר מכירה אותי מספרים אחרים, שאלתי אותה אם יש איזה ספר שהיא ממליצה עליו, היא רק אמרה לי להסתכל במדור החדשים אולי יהיה שם משהו בשבילי הסתכלתי וראיתי את הספר הוא ממש קפץ לי לעין ואמר לי "תקראי אותי!" חזרתי לספריה למחרת והחזרתי את הספר לא כי הוא לא מצא חן בעניי אלא כי גמרתי אותו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אמברשי
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

לאחר הביקורות המשבחות על הספר,החלטתי שאני רוצה לנסות לקרוא אותו.הוא נשמע מאוד מעניין.
התחלתי לקרוא את הספר,כמה טוב לדעת שהספר עומד בציפיות,ואף יותר מכך.

הספר הוא מעניין,מרתק,מרגש(כל מה שצריכים בספר טוב),הספר שינה את המחשבה שלי על החיים.
אני מאוד אהבתי את הספר,התחברתי מאוד לדמויות(אפילו לדמויות הרעות).בלתי-נתפס שייתיחסו לילדים ככה,רק בגלל שהוריהם הפרו את ההצהרה.
מומלץ לקרוא את הספר,הוא ישנה את כל ההסתכלות שלכם על החיים.
(שאלה:יש לסיפור המשך?)

לפני 15 שנים•
★★★★★
•מלכת הספרים
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

נפתח בחידה: מה משותף לאוליבר טוויסט, שרה קרו, למטילדה סטמבל, ולאנה קובי גיבורת הספר הזה? את התשובה אתן בהמשך הסקירה הזאת, בינתיים תחשבו על זה קצת.

הספר "ההצהרה" הוא ספר נוער. לכן בהגדרתו הוא עוסק בבני נוער, מעלה לדיון שאלה גדולה, אך מציג אותה בצורה פשטנית למדי, וכערך מוסף מביא גם סיפור אהבה תמים, כראוי לבני נוער, וסוף טוב. יש באתר הזה כבר עשרות ביקורות והערכות של הספר הזה, כאלה שנכתבו בעיקר בידי בני נוער. חלק התלהבו מאוד, חלק לא כל כך. אבל הרוב עשו זאת בתמציתיות מרובה, מאוד. כמעט כלום מעבר ל"מהמם!!!" או לחילופין "משעמם".

אנה קובי חיה בעולם עתידני. לא עתיד רחוק כל כך, משהו במאה ה-22. העולם העתידני של אנה התברך ב"אכן החכמים" הקסומה ששאנשים מחפשים כבר אלפי שנים, והוא מצא את המתכון להכחיד את הסרטן, את האיידס, ואת המחלות הניווניות והסופניות באשר הן. בהתאם לזאת זכו האנשים בחיי נצח. כלומר עד כמה שאפשר לקרוא "נצח" למאתיים שנים לכל היותר (כי כאמור, לא מדובר בעתיד הרחוק עד מאוד). העולם העתידני הזה סובל ממשבר אנרגיה חמור, והגורם המובן מאליו הוא פיצוץ האוכלוסין. התושיה שגרמה לאנשים לפענח את הגנום האנושי ולמנוע מחלות ומוות, לא עמדה להם כדי למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, ולכן הפתרון שמצאו הוא הגבלת ילודה. זו "ההצהרה" הנעלמה שמופיעה בשם הספר. מי שמקבל את תרופות חיי הנצח מצהיר שבתמורה לכך לא יביא ילדים לעולם.

הגבלות ילודה בכפיה קיימות גם בימינו. סין אוכפת הגבלה כזו. זה לא מקרה, והמשטר בסין הוא טוטליטרי. זאת משום שאין אפשרות לכפות הגבלת ילודה באמצעים שיעלו בקנה אחד עם משטר דמוקרטי-ליברלי. בעולם דמוקרטי וליברלי הקטנת הילודה נעשית באופן טבעי ומרצון, בלי צורך באמצעי כפיה למיניהם. כך שאפשר לראות שבד בבד עם עליית תוחלת החיים בעשרות השנים האחרונות, גם גיל ההולדה הממוצע עלה. כאילו אנשים אינם מרגישים צורך להמשכיות, לפני שעברו את השליש הראשון של אורך חייהם המשוער. העולם של "ההצהרה" רוצה לתת לקוראים יסוד להאמין שהוא אינו שונה מהדמוקרטיה המערבית הנפוצה היום, אבל הוא שונה מאוד. כוחות מיוחדים ממונים כדי לתפוס את הילדים הלא חוקיים (ואין שום מילה על ההריונות הלא חוקיים, אבל נניח לפרטים שוליים שכאלה ולא ניתן להם להטריד אותנו), ולאסוף אותם. במקרה הטוב אל בתי מחסה מיוחדים, שם הם מחונכים לעתיד של עבדות, ובמקרה הגרוע "להיפטר" מהם.

אנה היא ילדה לא חוקית, והיא חיה בבית מחסה שכזה. והנה פתרון החידה מההתחלה. כמו אוליבר טוויסט, כמו "הנסיכה הקטנה" שרה קרו, וכמו מטילדה המחוננת של רואלד דאל. אני לא יודעת למה אומללות, התעמרות, מזון מועט וגרוע, עבודת פרך, בגדים בלויים ומכוערים, הופכים להיות חומר קריאה מלהיב כל כך. אולי כי בעומק ליבם כל הילדים חשים שהם הכי מסכנים בעולם (עד שכמובן תבוא יד הקסם החיצונית ותהפוך אותם לבני מלכים, או עשירים, או מכובדים מאוד. ברור שהאומללות אינה לנצח). חלק גדול מהספר הוא תיאורים דיקנסיים כאלה. בסוף הם מסתיימים כמובן, ואנה מחולצת באורח פלא מהמצב האומלל שאליו נקלעה.

בגדול, זה ספר חביב. הוא כושל בפרטים הקטנים, ואינו מעניק דיון רציני לסוגיית החיים הארוכים עד מאוד או חיי הנצח, אבל בשביל זה הוא ספר נוער. סיפור האהבה המובטח נחמד, הסוף הטוב כבר גולש לסוגות ספרי הילדים, מרוב ארנבונים שהמחברת התאמצה להוציא מהכובע כדי לספק אותו. ולחובבי דיקנס - יש כאן אומללות והתעמרות בשפע. תהנו.

לפני 12 שנים•נצחיה
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

אוקיי.סוף סוף קראתי את הספר.אחרי המון חיפושים-
ואני ממש לא מצטערת.
ספר מדהים.עם נקודות מחשבה מעניינות.מזכיר קצת את הצד האחר של האי,אבל הרבה יותר יפה ממנו.
מומלץ לבני נוער בעיקר.
נהניתי ממנו מאוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•אלאן
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

וואו ספר מהמם, קראתי אותו כמה וכמה פעמים וכל פעם שקראתי אותו לא הפסקתי להיות המומה מהספר המיוחד הזה, אני יוכלה להישבע שזה אחד הספרים שכול נער\נערה, ואפילו אנשים מבוגרים נהנים לקרוא את זה! לדוגמא: נתתי ל 3 חברות שלי שבקושי קוראות ספר בשנה לקרוא את הספר... הם כול כך התלהבו מהספר שהם כמעט חטפו לי אותו.
דוגמא 2: נתתי לאמא שלי וחברה שלה לקרוא את הסיפור, אמא שלי קראה אותו עד 4 לפנות בוקר מרוב שהיא לא יכלה להפסיק, וחברה שלה גמרה אותו תוך חצי יום !!!
מדהים מה שספר יכול לעשות, פשוט אי אפשר לעזוב אותו אפילו לא לרגע ולהתנתק מהמתח שנישאר בכול פרק ופרק, בקיצור ספר שירדוף אותכם לעוד המון זמן גם אחרי שתגמרו לקרוא אותו...
אהה ולכול השואלים עם לספ יש המשך, אז כן, יש המשך רק שהוא עוד לא הגיע לישראל ומפורס כרגע רק באנגליה ובארצות אחרות, לספר ההמשך קוראים "ההתנגדות" ולכול מי שרוצה תירגמתי את ההקצרה של הספר שכתוב מאחור (רכשתי את הספר):
השנה היא 2140. הקרב נגד המחתרת הצליח ועכשיו אנשים יכולים לחיות לנצח. אבל לא כולם חושבים שחיים ארוכים הם דבר טוב וההתנגדות היא של המחתרת שממשיכה להילחם על חיים חדשים וצעירים. פיטר מוצא את עצמו מסתבך במאבק לא רק כנגד הרשויות, אלה גם כנגד משפחתו. המאבק הוא גם לבחון את עצמו על נאמנותו לאנה, הילדה שהוא אוהב, ועל כול מה שהוא האמין בו.
מקווה שהספר המשך נשמע טוב, ושבקרוב הוא יגיע לארץ!

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נוגיש :)
ההצהרה

ההצהרה

ג'מה מלי

אני זוכרת את היום שבו קניתי את הספר, אימא שלי החליטה שהולכים לחנות ספרים יד שניה.
עם כל האהבה שלי לספרים, יש משהו באי סדר של החנות (לפחות החנות הספציפית שאני הייתי בה) בערמות יש ספרים יבשים ומצהיבים משנות הארבעים ובאבק שמצטבר שם שלא עושה לי טוב.
אז מפה לשם, הגעתי לספר הזה.
לא התלהבתי, הוא נראה משעמם ומוזר קצת, החלטתי לקחת אותו בגלל השבחים שהיו עליו (אוי....אני מושפעת) ובגלל שידעתי שזה כנראה הדבר הכי טוב שאני אמצא בחנות ספרים יד שנייה.
אני צריכה לשנות את דעתי על חנויות ספרים יד שניה, ומהר.

אנה חיה בעולם שבו אנשים חיים לנצח, ואסור להם להביא ילדים, אבל לפעמים יש אנשים שמפרים את החוק ומביאים ילדים לעולם, הם נקראים 'ילדי נטל' ומוחזקים בפנימיות לילדי נטל. ואין להם זכויות כמו לכל ה'חוקיים'. וילדי נטל הופכים בסוף לעוזרי בית או משהו כזה.

חוסר הצדק בספר הזה גרם לי לרצות לצעוק על הדמויות בספר שזה לא בסדר. קצת קשה להאמין שאנשים מסוגלים לזה.

הרעיון אדיר, הסופרת לקחה את כל הקטע של העולם עתידני למקום קצת יותר כואב ומצמרר, וזה בהחלט עושה את העבודה

הכתיבה הייתה נחמדה מאוד, אהבתי את זה שחלק מסופר מהיומן של אנה וחלק מסופר מגוף שלישי.

דמויות:

אנה: אנה היא דמות ילדותית ונורא תמימה, לפחות בהתחלה, אבל אהבתי את אנה, אני לא חושבת שאהבתי את אנה בגלל האופי שלה אפשר להגיד שאפילו שנאתי את האופי שלה, אני חושבת שאהבתי אותה כי היא הייתה דמות עמוקה. היא הייתה אנושית מכל הבחינות וזו אחת התכונות שאהבתי בה

פיטר: חיבבתי אותו, כי היה לו הרבה אומץ וכי הוא הצליח בסוף לשכנע את אנה להצטרף אליו

שילה: הסיפור של שילה נורא עצוב, היא חוקית שזרקו אותה למוסד לנטל והמנהלת לא מחזירה אותה, נורא אהבתי את שילה, היא הייתה דמות קשוחה, יותר מאנה, והייתי רוצה לשמוע עוד עליה והצטערתי ש אזהרת ספויילר אנה נטשה אותה במוסד וברחה בלעדיה סוף ספויילר

גברת פינסנט: לא ציפיתי למה שקרה לה בסוף, אבל היא הייתה בן-אדם נורא, לגמרי חסרת לב ושנאתי אותה

קצת עיצבן אותי שתקעו את הרומנטיקה בלב כל הסיפור, זה נראה ממש לא קשור ונורא מאולץ, סופרים לא מבינים שבשביל שספר יהיה טוב הוא לא צריך רומנטיקה, ושהם צריכים לקחת את הסיכון ולכתוב ספר בלי רומנטיקה

אהבתי את הסוף, האמת שאפילו הזלתי דמעה שם........
אבל אהבתי את זה שזה נגמר בשביל אנה, אבל לא בשביל כל השאר, שעדיין יש מה לעשות.

ולסיכום, אהבתי את ההצהרה, זה ספר מעניין ונוגע ללב הדמויות עמוקות והמסר מועבר בצורה ברורה, מומלץ



נ.ב זו טרילוגיה, לספר שני קוראים באנגלית The Resistance ולשלישי .The Legacyחבל שלא תרגמו אותם עד עכשיו

לפני 11 שנים•
★★★★★
•SHIRA
דירוג
4.0
לפני 8 שנים

“ספר ממש טוב. עתידני באופן משכנע ובצורה מפחידה מרוב שהיא הגיונית. רק חבל שאין לו המשך”

36/59
ביקורות על ההצהרה
הבאה
אנבת'
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 12 שנים

“אין לי מושג מאיפה להתחיל אני די אהבתי את הספר חוץ מכמה דברים מעצבנים היה כל כך הרבה פונציאל בסיפור”