"איך אצא אי פעם מהמבוך הזה!" היו המילים האחרונות של הגנרל סימון בוליבר. ועכשיו קחו לעצמכם רגע לחשוב על מה לעזאזל הוא דיבר.

זה היה אחד מן הרבה דברים שלימד אותי הספר מחפשים את אלסקה; הוא לימד אותי מחדש את כל הדברים שכבר ידעתי, והוסיף להם עוד דברים, שכנראה אף אחד לא באמת יודע, אבל הוא לימד אותי לנסות לדעת אותם. הוא לימד אותי כמה מילים אחרונות של בן אדם יכולות להיות מעניינות. הוא הראה לי בפשטות איך זה לחיות בפנימיה, איך נער ממוצע יכול להצליח למצוא את ה"האפשרי" שהוא מחפש. הוא הצליח להמחיש לי מה יכול לקרות כש(וכאן אני אפסיק לכתוב כדי לא לעשות אף ספוילר). הוא לימד אותי אפילו אנגלית (כי גם ללקרוא ספר באנגלית יש פעם ראשונה).

אני חושב שהספר מנסה לגעת במחשבות הפילוסופיות שכנראה שמורות אצל כל אחד מאיתנו במקום קטן כלשהו בראש, ובאותו הזמן גם מספר לנו סיפור התבגרות שיש בו המון הומור, ואהבה, אבל בהחלט אי אפשר לקרוא לו שטחי. אני חושב שגם מבוגרים וגם בני נוער, כאחד, יכולים ליהנות מהספר; אני אמנם עוד לא מבוגר אבל בטוח שנחמד לחזור אחורה בזמן. ואני אמנם כן נער, ולכן בטוח שלנערים יהיה נחמד לקרוא את הספר. אני חושב שהעלילה לא סופר סוחפת, לא מטלטלת (ואולי יש שיגידו אחרת)- אבל עצם הקצב שלה הוא זה שנותן מקום לדברים הקטנים ולמחשבה שמתעוררת בפנים.

למען האמת, אין לי משהו מיוחד לכתוב על קארי- הספר די עמד בציפיות שהיו לי ממנו. לדעתי זה לא ספר בלהות, אבל גם יש קטעים שקצת יותר קשה לקרוא- דווקא הפחות 'מפחידים' ויותר הפשוט אלימים ומלאים דם (או שהם נחשבים לאימה?).
העלילה עצמה התפתחה די טוב, גם הדמויות, אבל הכל נגמר מהר מדי! הספר נורא קצר. הייתי מאוד שמח להמשך, שגם היה יכול להפוך אותו מספר נחמד לספר, טוב, הרבה יותר נחמד. הוא הרגיש יותר כמו סיפור ארוך מאשר ספר, שזו אולי גם הייתה חלק מהמטרה- במהלך הסיפור עצמו, שאמנם עוקב אחרי קארי אבל מראה דברים מנקודות מבט שונות, יש מדי פעם "דפים תלושים" מכל מני ספרים- דמיוניים לגמרי, אני מניח- שעוסקים בנושא המדובר או ממש בעלילה עצמה (הם נכתבו אחרי ההתרחשות) ושופכים אור על מה שקורה ומתואר בסיפור כרגע. זה אולי הדבר המיוחד בסיפור- ההרגשה היא כמו לזגזג בין מחקר מדעי שתיעד ניסוי לבין לצפות בניסוי ברגע האמת.

במשך כל הזמן שקראתי את הספר עלו לי ניסוחים לביקורות עליו. כל אחת יותר טובה מהשנייה. יותר נכונה. שמסבירה מה כל כך אהבתי בו. מה הציק לי. מה לא יצא לי מהראש גם כמה ימים אחר כך. ביקורת שמתארת בדיוק את מה שחשבתי עליו- באותו הרגע. אבל כשסיימתי לקרוא אותו, הבנתי שלתאר אותו- ובטח לבקר אותו- ועוד בקצרה- זה משהו שכנראה לא כל כך קל לעשות.
אז אני חושב שמה שאעשה זה פשוט לתת לחמשת הכוכבים שכאן למעלה לספר לכם מה ש, מסתבר, מילים מצליחות פחות.

כשאני קורא ספר, אני אוהב להרגיש איתו מיוחד. רק אני והוא. עם חצוצרה בוואדי, זו הייתה משימה די קשה, כי בכל זאת, כל התיכוניסטים בארץ קראו אותו, או למעשה קוראים אותו עכשיו. מה שהופך אותו ללא בדיוק מיוחד. ובכל זאת, כשקראתי אותו אני חושב שהצלחתי להרגיש מיוחד, וזה בזכות הספר עצמו, שהיה מיוחד מספיק בשביל לגרום לי להרגיש מיוחד.

מה שהתחיל כמטלה לבית הספר נהפך להרבה יותר מזה. הוא היה שונה מכל הספרים שקראתי עד עכשיו, בדיוק בין לבין מה שיצא לי להתנסות בו; העלילה לא מתרחשת בהווה המוכר, לא בעתיד הבדיוני ולא בעבר הרחוק- אלא בתקופת שנות השמונים שאף פעם לא באמת יצא לי להבין. יש כאלה שיגידו, שלא קורה בו משהו אקסטראורדינרי, ואולי דווקא בגלל זה הוא היה כל כך מיוחד.
אבל יותר מהכל- הדמות הראשית ערבייה. בצורה הכי אמינה שיש. הרגשתי שאני פשוט בתוך הראש של הודא, מתרוצץ במסדרונות הכי מוארים והכי אפלים. הודא היא רווקה בת 30, ערביה, מתחסדת ופיקחית, שבסיפור מצליחה להרגיש חיה, מה שכבר לא הרגישה יותר מדי זמן. היא ישראלית יותר מהרבה יהודים אחרים- ובכל זאת קשה לה להרגיש כזו, בוואדי שבמפתן הכרמל, יחד עם אחותה שמחפשת רק איפה להתפרע ונעה בין צחוק לשידוך נוסף, אימה השמרנית וסביה החכם, הציני וה'מכשף'. בזכות אלכס, העולה החדש והיהודי שעבר לגור על הגג, עם החצוצרה והמשקפיים העבים, היא מגלה בעצמה תכונות נסתרות ויוצאים ממנה דברים שלא ידעה שקיימים בה, אבל קיימים בכל אחד.

בפעם הראשונה, הצלחתי להבין המון דברים מנקודת מבט אחרת, של הערבים שחיים בארץ ישראל. ובכלל, קשה לי לחשוב על עיתוי טוב יותר לקריאת 'חצוצרה בוואדי' מאשר מבחירות לכנסת. הספר הזה עזר לי לגבש דעה- ועזבו לרגע את "ימין" ו"שמאל"- דעה של בן אם עם הסתכלות נכונה על המצב ועל החיים.

הספר סובב סביב אהבה, אין ספק, ובתור אחד ש... איך נגיד, לא מעריץ את הז'אנר, אני יכול להגיד שכאן פשוט נהניתי מכל רגע של אהבה. סמי מיכאל ידע להשתמש במינון המושלם שלה. עוד לא קראתי ספר שהצליח להעביר אהבה, בצורה כל כך פשוטה ונהדרת.
הספר עדין, ישיר, מרגש ועמוק, גם הכתיבה שלו באמת ובתמים- גאונית. במקום להיות מופתע מהעלילה הופתעתי מהדימויים המקוריים. התענגתי על התיאורים היפים. כל שורה בספר הייתה זהב, עם המון מחשבה מאחוריה.
הדמויות והסיפורים שנחשפים אליהם בסיפור מגיעים מעולם אחר, שלמעשה קיים, אבל אף פעם לא באמת הכרנו. קשה להאמין שהמילים שאתה קורא הם פרי עטו של מוח חושב ולא סיפור חיים אמיתי.

אני חושב שהספר הזה הצליח לעשות מה שאף ספר אחר לא הצליח, במובנים מסוימים. אולי כי הוא ישראלי, ולרוב אני לא קורא ספרות ישראלית. בשבילי זו הייתה חשיפה ראשונה מיוחדת.

אז גם אם יש עוד זמן לבגרות שלכם, וגם אם אצלכם התיכון נמצא עמוק באלבום תמונות ישן, אני יותר ממליץ לכם מלקרוא את הספר ופשוט... להבין דרכו משהו חדש.

גרף פונקציית הציפייה שלי מ'לפני שאפול' כתלות במה שהרגשתי בדיעבד היה יכול להיות סוער במיוחד אם היו מחליטים לצייר אותו.
בהתחלה, התקציר של הספר היה נראה לי מעניין, פילוסופי ובאותו הזמן גם מרתק והרפתקני; לראות איך מישהי חווה את אותו היום שבע פעמים עד שהיא "מבינה אותו נכון". התחלתי את הספר בלהט אבל אחרי משהו כמו חמישים עמודים הרגשתי יאוש- עד כה תוארו חיים של נערה יותר מדי אמריקאית, שיש לה עבר מעניין אבל הווה ממותג וריקני. לא הייתה לי מוטיבציה להמשיך לקרוא ועזבתי אותו לזמן מה. חזרתי אליו בתקופה יבשה בין ספר לספר, שהייתי צריך למלא, והפלא והפלא, כמה שהציפיות שלי פחתו ככה העלילה נהייתה יותר מעניינת. אחרי שנגמר ה"יום" הגדול (שעליו סובב הספר) בפעם הראשונה העלילה התחילה לפרוח. הכתיבה חביבה, מציאותית, העלילה עצמה טובה, ועם כמה שהיא נשמעת קיטשית מלכתחילה, והיא נשמעת, היא לא. כל "יום" מתואר מחדש מבלי לעשות כאב ראש, באותה צורה אבל גם בצורה אחרת. הבחירות של סם מעניינות, ועם כמה שנראה כאילו התהליך שהיא תעבור מתחילת השבוע ועד סופו יהיה צפוי- הוא לא. אפשר לחשוב שסם היא ממש בשר ודם. היא חושבת כמו בן אדם ובוחרת כמו בן אדם, בצורה שמפתיעה אותך, אפילו שאתה עצמך בן אדם. לא כמו דמות בסיפור מוסרי שחושבים עליה; לא בובת חוטים של הסופר, אלא בובה שקמה לתחייה.
אני לא יודע עד כמה הספר היה מתוכנן להיות עמוק אבל אני הצלחתי למצוא בו הרבה רבדים ומשמעויות. הוא הצליח לתת לי טעימה מצורת הסתכלות אחרת ומעניינת, כמעט על כל דבר בחיים. מומלץ בהחלט.

אם להגיד את האמת- אני חושב שאם לא הייתי שומע על הספר לפני כל ה"באזז" והסרט, בכלל לא הייתי קורא אותו.
קראתי את אשמת הכוכבים לפני בערך שנתיים, אחרי שקיבלתי עליו כמה המלצות נלהבות במיוחד, והוא היה מסוג הספרים שלא ממש נשמעו לי מעניינים אבל סיימתי ביומיים. (אולי גם כי היה לי משעמם בחופש הגדול, אבל זה לביקורת אחרת).
לא בכיתי כשקראתי את הספר, לעומת רבים, ואין לי על הקיר ציור של .okay? okay, ולמרות זאת אני יכול להגיד לכם שמאוד אהבתי את הספר, ואני חושב שהצלחתי להנות בעיקר מהקטעים שדווקא רבים לא התייחסו אליהם. אין ספק שג'ון גרין הוא אדם מאוד חכם, ואכן אחת הסיבות המרכזיות שבגללן אהבתי את הספר היא כל הפילוספיות שיש בתוכו. גם ההצצה לחיים של חולי סרטן, בצורה אמתית, בגובה העיניים, ובמיוחד בקרב בני נוער- הייתה מעניינת ויפה לקריאה.
אני חושב שהספר עמוק ושיש בו המון פוטנציאל, אבל שאנשים מתייחסים רק לחלקים השטוחים שבו- שכוללים בעיקר את סיפור האהבה של הייזל וגאס (רגע לפני שאתם מתעצבנים עליי ומקמצים אגרופים, תסיימו לקרוא!).
אני חושב שפשוט לא חסרים ספרים על זוג אוהבים שבסופו של דבר לא חיים באושר ועושר. ההמונים גרמו לגולת הכותרת של הספר להיות אהבה, ולפי דעתי יש בו הרבה יותר מזה. ככה יצא שיש אנשים שמשווים את אשמת הכוכבים לקיטש טהור עוד לפני שבכלל טרחו לקרוא את הפרק הראשון, וזה פספוס גדול לדעתי. האהבה בספר באמת בולטת ומיוחדת, אבל כשאני קראתי אותו לא שמתי עליה את כל הדגש. אני חושב שצריך לזקוף לזכות הספר הזה מעלות אחרות שיותר חשובות בו. ועם זאת, כל עוד אנשים נהנים מהקריאה... זה טוב לכולם.
בקיצור, אם עוד לא קראתם- יש לכם חור בהשכלה. כדאי לכם לקרוא אותו, אפילו רק כדי לסמן ווי ברשימה, כי זה בהחלט ספר מיוחד שהולכים לדבר עליו גם בעוד הרבה זמן קדימה...

לפעמים אני מרגיש שהספר הזה הוא התגלית שלי, למרות שעכשיו הוא כבר לא. אני זוכר שלפני שנתיים וחצי הייתי בחנות ספרים וראיתי אותו זרוק ממש בפינה והוא משך אותי. בעיקר כי אני אוהב דברים "מסתוריים" כאלה, של לילה. ופנמיות איכשהו תמיד מצליחות לעניין אותי גם. אם הן בספרים. קניתי את הספר וחשבתי שגיליתי את אמריקה.

דחיתי את הקריאה שלו לא מעט, ואחרי שהדחייה נפסקה- גיליתי שלא גיליתי את אמריקה, אלא משהו בסגנון... אוסטרליה?

אני לא אגיד שהספר לא טוב- כי הוא בסך הכל טוב. ועובדה שהמונים קראו אותו אחרי, אפילו בכתה שלי, וכבר הפכו אותו לספר שהוא לא רק שלי- אבל בגלל שהוא אוסטרליה ולא אמריקה כבר פחות הרגשתי שהוא שלי ונתתי להם להתיישב ביבשת שלי גם.

אני חושב שזה ספר בעיקר עלילתי, והעלילה שלו לא מאה אחוז, היא קצת נדושה, קצת צפויה, קצת משעממת, ולפעמים פשוט הרגשתי שעם כמה שאני רוצה אני לא מצליח להיסחף פנימה לתוך הספר. עם כל זה, עכשיו, במבט לאחור של שנתיים וחצי הספר הזה משום מה מעלה בי רגשות חיוביים. אני חושב שבסופו של דבר הוא כן הצליח להכניס אותי לעולם אחר- למציאות אחרת, בעיקר של פנימיה, וזה אחד הדברים שאני תמיד מחפש בספר. אז זה יאמר לזכות אוסטרליה.

אני חושב שהוא מתאים יותר לבני נוער צעירים, כי אני לפחות לא הצלחתי למצוא בו המון עומק ומחשבה (לא במובן שלילי!) או סתם לכאלו שרוצים לקרוא סיפור נחמד וקצת מותח, בעולם צפוי ומוכר, אבל שקשה להיגמל ממנו. ואולי הוא גם מתאים יותר לבנות (?). יש שם את כל העניין של הרומנטיקה, והמספרת היא נערה שלא חוסכת בתיאורים על ה'קראש' שלה.
אני אסכם את הספר בכך שאגיד שאין לי לגביו דעה חד משמעית. אני מכיר כאלה שמעריצים את הסאגה וכאלה שלא הבינו למה כדאי כדאי להתחיל לקרוא אותה בכלל. אז אני מניח יש רק דרך אחת לגלות מה הספר הזה הוא בשבילכם...

כשידידה שלי קראה את הספר הזה אי שם בכתה ח', אני זוכר שכמה ילדים צחקו על זה שהשם של הספר נשמע "רע" (אם אתם מבינים....הומור של ילדים בכתה ח). ואם להגיד את האמת, גם אותי התמונה על הכריכה לא סופר משכה,
ובכל זאת, כמה חודשים אחר כך, מצאתי את עצמי בחנות ספרים, והחלטתי לתת לספר צ'אנס.
אז בגדול, בהחלט אהבתי אותו. לדעתי כל העולם שבו מתרחשת העלילה הוא גאוני, בדיוני ומציאותי מאוד באותו הזמן. זו לא יצירת אומנות עמוקה אבל היא כן מרגשת, מעוררת מחשבה ובעיקר מעניינת וסוחפת. יש כאלה שיגידו שהספר קלישאתי, וזה אולי נכון בחלקים מסוימים, אבל כמו כל תבלין אחר, אם משתמשים בקלישאתיות במינון הנכון היא לא מזיקה לכל הפחות ולפעמים אפילו הופכת את התבשיל לטעים יותר. ממליץ לכולם לקרוא

יצירת מופת.
הספר הזה, עם כמה שהוא קצר, פשוט מכניס אותך פנימה- אל שנות השישים ואל האי המסתורי, בצורה הכי אמיתית שיש.
הספר מרתק, מותח, מפתיע, מפחיד (במובן הטוב) והוא בהחלט אחד הספרים הכי טובים שקראתי- והוא זה שהכיר לי את הגאון אגתה כריסטי.
כנראה מסוג הדברים שאף פעם לא מתיישנים...