ביקורת ספרותית על הוא עובר לידי מאת בת-חן שחק
ספר מעולה

---

ביישוב הקטן שבו אני גר יש כיכר די מרכזית בשם "כיכר הבנות". יש בה קצת צמחים ופרחים, שלושה עצי דקל וכמה מזרקות שנראה שהחליטו להפסיק לבכות. כולם עוברים לידה, כולם מסתכלים עליה, כולם משתמשים בה כדי לתאר איפה הם נמצאים או כדי לקבוע איפה להיפגש, אבל קשה לי להאמין שכולם באמת יודעים מי הן אותן בנות שעל שמן נקראת הכיכר.

בשנת 1996, בת חן שחק ז"ל יצאה לחגוג את יום הולדתה ה-15 יחד עם שלוש חברות טובות בדיזינגוף סנטר, ת"א. רק אחת מהארבע חזרה הביתה בחיים.
בת חן ועוד שתיים מחברותיה נהרגו בפיגוע המחריד בדיזינגוף סנטר, שהיה אחד מהכמה המקדימים לאינתיפאדה 2000.
קשה להאמין ששלוש נערות היו צריכות למות כך. קשה להאמין שבעולם שלנו יש אנשים שמסוגלים לעוצמות כאלה. קשה להאמין, שבת חן שחק, גם נולדה וגם נפטרה באותו התאריך בדיוק- ורק 15 שנים אחר כך.

כשלמדתי בבית ספר יסודי, בכתה ד' או ה', אמא של בת-חן, שהרי גרה ביישוב שבו אנחנו גרים, באה להסביר לנו על בת חן ועל העמותה שהיא ובעלה הקימו לזכרה. עכשיו בדיעבד כשאני מסתכל אחורה, אני חושב שאם הם היו באים להסביר לנו הכל עכשיו- בתור נערים בתיכון- ההבנה הייתה שונה לגמרי. למרות זאת, אני כן זוכר חלק ממה שהיא הסבירה:
לאחר הפיגוע האיום, בזמן השבעה, ההורים של בת חן הופתעו למצוא בחדרה מספר יומנים שהיא כתבה מאז בית הספר היסודי ועד לחטיבת הביניים. את היומנים האלו, ככל הנראה, היא לא חלקה עם אף אחד. הם הופתעו לגלות כמה כשרונית ומיוחדת הייתה בת חן, גילו את הדעות שלה ואת האמונה שלה בשלום, את הפחד האירוני שלה מפיגועים, מלחמות ומוות, את היכולת שלה לבטא את עצמה והרגשות שלה דרך העט והנייר. מאז הם החליטו להתמסר לבת המנוחה שלהם והקימו לזכרה עמותה. בנוסף הם הוציאו לאור אסופה של קטעים מהיומנים בשם "הוא עובר לידי", ומאוחר יותר ספר שבו נכללים יותר קטעים מהיומנים- בשם "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר" (והוא הספר שבאמת קראתי, אבל לצערי הוא לא קיים באתר הסימנייה).

ביום הזיכרון בשבוע שעבר נזכרתי בבת חן. אני לא בדיוק זוכר איך זה קרה, אבל חשבתי עליה. קראתי עליה ועל הפיגוע מה שהצלחתי למצוא באינטרנט- ובעיקר היה לי קצת עצוב שהספרייה סגורה ושאני לא יכול ללכת ולהשאיל את הספר "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר" (שזה, אגב, ציטוט של בת חן). אז חיכיתי לאתמול- השאלתי את הספר, ועכשיו אני אחרי הקריאה.

הספר כולל בתוכו בעיקר קטעים מהיומנים של בת חן, שהיא כתבה החל מכתה ד' ועד כתה ח'. הם מדברים על חיי היומיום שלה וגם על מחשבות ואירועים גדולים יותר שהעסיקו אותה. כמו כן, בספר יש מכתבים, הספדים וברכות שבת חן כתבה בגילאים שונים לחברים, בני משפחה ועוד אנשים. הספר מלווה בתמונות של בת חן, בציורים שציירה ומדי פעם ישנם גם צילומים של דפים כתובים מהיומנים המקוריים. הקטעים עצמם קצרים יחסית, בעלי שורות קצרות שכמעט מתחרזות זו עם זו, אם כי לא תמיד מדובר בשירים. לבת חן היה סגנון כתיבה מיוחד, ויותר מזה, ראיית עולם מיוחדת, בוגרת, נכונה ותמימה. בת חן האמינה בכתיבה ובעולם שהיא יוצרת.

הספר בהחלט מרגש, נוגע. עצוב לדעת שבת חן סיימה בגיל כל כך צעיר את חייה. אני קורא לכם לקרוא את הספר כדי לחלוק לה כבוד. כדי ללמוד משהו שלפעמים קשה לזכור עם כל הפיגועים והמלחמות מסביב- שכולנו רק בני אדם. כדי לצחוק, כדי לבכות. כדי ללמוד מנערה כל כך חכמה, מה כתיבה יכולה לתת לבן אדם. כדי לתת לבת חן להיכנס ללב שלכם.

בת חן הרבתה לכתוב גם על נושא הכתיבה עצמו. היא מצאה ביומן מפלט גדול והאמינה בכוח העצום ובחשיבות הגדולה שיש במילים הכתובות ובשירים (וקשה לי להסביר כמה לדעתי היא צודקת). אסיים את הביקורת בציטוט מתוך קטע שכתבה בת חן, ועוסק בנושא הכתיבה ובנושא היומן עצמו:

"העולם הזה שלי,
ואף אחד לא ייקח אותו ממני.
את זה אלוהים נתן לי.
לכל אחד הוא נתן,
ולי- את העולם הקטן שלי הוא הביא לי במתנה,
אחרת אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת.
כי העולם המציאותי,
זה שהוא שלך ושלי ושל כולם,
הוא עולם קשה, עם הרבה צרות והרבה תסכולים.
אני פותחת את היומן ונזכרת בכל מה שכתבתי בעולם ההוא,
שהוא רק שלי ושלך."

» ביקורות נוספות של Lion
» ביקורות נוספות על הוא עובר לידי