#
שרודר הוא גבר מומצא. תאמרו – כל גיבורי הספרות הם אנשים מומצאים (כולל גיבורי האוטוביוגרפיות) ותהיו צודקים. אבל במקרה הנ"ל הוא מומצא בריבוע. אמיטי גייג' (שלא שמעתי עליה לפני הספר הזה ומה שכתוב על הכריכה האחורית, נתון לחשד מיידי) כתבה דמות של גבר המספר את הסיפור בגוף ראשון. לדעתי יש סופרים מעטים מאד המסוגלים לכתוב דמות אמינה מהמגדר הנגדי. גייג' האמריקאית כתבה גם דמות של מהגר. הוא היגר מגרמניה המזרחית לגרמניה המערבית בגיל 5 עם אביו, ובערך בגיל 10 היגר פעם נוספת לאמריקה. כל אלה - בהנחה שגייג' אינה גבר ואינה מהגרת - מייצרים דמות מומצאת מאד.

שרודר הוא דמות של בדיין פטפטן, הממציא את עצמו מחדש מדי פעם. אפשר לקרוא לו "שקרן חווייתי". הוא מספר לאחרים את מה שלדעתו הם רוצים לשמוע. ממציא לעצמו קורות חיים טובים פי כמה מהאמיתיים, מתקשה להשלים עם שיגרה משעממת ובהחלט מתקשה ליצור קשר קבוע ולהתחייב לו. שרודר – שהפך לקנדי עם ילדות משופרת בעיירה ציורית באיזור יוקרתי, ילדות הטובה בהרבה מילדותו האמיתית בגרמניה המזרחית ובשכונת עוני ליד בוסטון. הוא מנסה כל ימיו להשתייך ולחיות את החיים הטובים, לכאורה, באמריקה. אבל משהו בו דוחף אותו להרוס את אותה תמונה שהוא כה כמה אליה.

6 ימים של מסעו של קנדי עם בתו בת ה – 6 הם כביכול הסיפור הזה. אשתו בנפרד מונעת ממנו לראות את בתו באופן סדיר, ברקע מלחמות עולם של זוג על משמורת וזכויות ראייה והאב, בהחלטה ספונטנית כביכול, לוקח את בתו "לטיול" שתוצאתו יכלה להיות הרת-אסון אם כי הוא ישלם את מלוא המחיר עליה. חשוב להבין ש"האב" הזה, אינטליגנטי ומתקרב לגיל 40, לא הצליח לעבור מבחינה רגשית את גיל 14 בערך. ההתעניינות שלו עוברת מנושא לנושא, הוא זקוק לאהבה אך לא מסוגל לתת, הדמיון הפעיל שלו אינו מאותת לו על סכנה לעצמו או לאחרים.

הספר מעניין לפעמים, למרות נטייה לפרוץ בפוסטים סוציולוגיים נוקבים על נישואים וגירושים, על ילדים של זוגות גרושים, על המצב בעולם המערבי וכהנה וכהנה. עיקר הבעייתיות מבחינתי היתה בדמות הגיבור, שהיא הדמות היחידה בסיפור שבנוייה איכשהו. קשה להבין את מעשיו והחלטותיו של אריק קנדי. גם כשמבינים מאין בא לא מבינים לאן הוא הולך ולמה.
"רומן טוב להדהים" - הציטוט של הניו יורק טיימס על הכריכה הוא הגזמה פראית. אבל את זה אנחנו כבר יודעים.

בדרך כלל סיפורים על הריקבון שמאחורי החלום האמריקאי מגולמים בגיבורים אמריקאים, כמו בספריהם של טוביאס וולף, ריק בראג, ג'יימס מקברייד, דייוויד פוסטר ואלאס, קורמק מקארתי, לינווד ברקלי, פול אוסטר, ג'ונתן פרנזן וכמובן מחזותיו של ארתור מילר. ב"שרודר" מאת אמיטי גייג' הריקבון הזה מתגלם, במעין טוויסט אירוני, דווקא בהתחזותו של גרמני לאמריקאי. אבל התפוררות מוסד המשפחה בקרב תרבות השקועה ב"אני", אינו נושא אמריקאי בהכרח, אלא אוניברסלי. במובן רחב יותר, "שרודר" אינו משל על הרקבון האמריקאי בלבד, אלא משל על עצם ההתחפשות, ההסוואה, ההסתרה והזיוף; משל-מוסר שבבסיסו הקביעה שכל מעשה או קורות חיים שבבסיסם רמאות או התחזות, נועדו מטבע בריאתם לכשלון.
שרודר נוסע צפונה עם בתו, וגם כשתמונותיו מופיעות עם הכותרת "חוטף", על מסכי הטלוויזיה בפונדקים על אם הדרך שבהם הוא עוצר כדי לתדלק את רכבו, את עצמו ואת בתו, הוא עדיין משכנע את עצמו שזה "יום עם הבת שהתארך קצת יותר מהצפוי" ולא הפרה פלילית של הסדרי ראיה והסכם משמורת. הוא לא חוטף את בתו, כך הוא משכנע את עצמו; הרי אין לו כוונה לא להחזיר אותה. הוא רק מאריך קצת את הזמן שלהם יחד. שרודר מתעלם מצרכי בתו רק כדי שיוכל להגשים את הגרסה המבוגרת של ה"עוד סיבוב אחד ודי" על קרוסלת הבריחה צפונה, לקנדה. אני לא חושב ששרודר יתמנה לדובר "מפלגת זכויות הגבר במשפחה". גם ככה הם בצרות, מבחינה אלקטורלית. הם לא צריכים שייצג אותם אוטיסט רגשי על סף הפסיכיות.
יש משהו מטריד בכך ששרודר יודע לנתח את עצמו ואת רגשותיו עד הנימים הדקים ביותר, ומצד שני הוא עיוור לחלוטין לבדידות שהוא משית על בתו ולאימה שהוא גורם לכל סובביו. יש הקבלה מסוימת בין הניתוק של שרודר לבין פן מטריד בכתיבתה של הסופרת. מצד אחד יודעת גייג' לשקף את מצבי תודעתו של שרודר בצורה מדויקת ובניסוחים שמעוררים קנאה ביכולתה הסיפורית הטכנית. סופרים רבים מדי מנסים לעשות זאת, ולמרבה הצער אף אחד בסביבתם לא ניחן באומץ הלב הדרוש כדי לגלות להם שאין להם סיכוי. מצד שני, גייג' משתמשת ביתר הדמויות, אפילו בבתו בת השש של שרודר (בחיאת, זה ילדה-בת-שש, זה? זה מדענית אטום!) כעזרים טכניים ותו לא: הן רק עוזרות לקדם את העלילה ולשקף את מצבי רוחו של הגיבור; הן לא מופיעות כדמויות עם מהות משל עצמן.
גייג' מצליחה לקשור את ההתפתחות העלילתית להתפתחות מצבו המנטלי של הגיבור, וזה הישג לא פשוט. אך מכיוון ששרודר כל כך ילדותי, אוטיסט רגשי ומאשים את כל העולם ואת ילדותו עד דור שביעי לאחור בכל צרותיו, בשלב מסוים הפסקתי לרחם עליו והתחלתי לרחם על הילדה, שבמצב זה, של בדידות טוטלית, בלתי נסבלת, על כבישי הברזל הריקים והארוכים של צפון מזרח ארצות הברית, צריכה גם להיות אומנת של מבוגר מעורער, על גבול הפסיכיות. הילדה הזו מרירה וצינית כלפי העולם במידה שקשה להאמין שאפשר לפתח כבר בגיל שש, אלא אם ממש דפקו אותך. טוב, אמא קתולית ואבא כזה - זו התחלה טובה, ועדיין, הסופרת משליכה על בת השש בגרות מאולצת, רק כדי שהילדה הזו תהווה כלי קיבול לתהומות הנפש של אדם מבוגר, תהומות שאותן מביע שרודר במעין מניפסט מייגע, ובצורה שאין סיכוי שילדה בת שש תוכל להזדהות אתן.
ב"שרודר" יש מספר סצנות רבות עוצמה שנותרות בזיכרון. כמו בטרגדיה יוונית, למרות שהסוף ידוע מראש, הדרך לשם היא שקובעת את איכות האמירה. "שרודר" - הספר כמו הגיבור - יצר בי רחמים, כעס וסלידה. במובן זה, הסופרת עשתה את העבודה. ובאשר לאוטיזם שבכתיבתה - זה בסדר. היא רק משקפת את האוטיזם שבו נתונים כולנו, בשלב זה או אחר של חיינו, בחברת ההמונים הטכנולוגית והמנוכרת.
ציון - ארבע מתוך חמש.

* אזהרת ספוילרים למכביר למי שלא קרא עדיין ומתכנן לעתיד לבוא.

ובכן, ההתחלה הייתה מבטיחה ומסקרנת, מונולוג של כתיבה בגוף ראשון אל דמות אחרת, שאפשר ללמוד עליה רק דרך עיניו של הדמות העיקרית שרודר, בכבודו ובעצמו. עולמו הפנימי המצוי במחשבותיו נגלה לנו דרך כתיבת מכתב התוודות על מעלליו שהובילו אותו הלום, אבל שומר על שתיקה גם בפני עורך דינו, נשמע קצת מוזר. לדבר הוא לא מוכן. לכתוב כן.
שרודר, מין שקרן ומתחזה המקסים גברות פורש לפנינו את קורות חייו בקיצור ויחסיו עם בני משפחתו המעטים עוד מימי ילדותו במזרח גרמניה הקומוניסטית של סוף שנות השמונים ועד להגירתו עם אביו למערב ברלין ומשם לארה"ב. אין הוא יודע על אמו יותר ממה שאנחנו יודעים עליה. בגלל נסיבות ילדותו וחוויות נעוריו הקשים של מהגר שקשה לו להתערות בין ילדים בני גילו, בודה שרודר שם משפחה וקורות חיים אחרות לעצמו. ואז הוא מתחיל להיות "מקובל" יותר בקרב חבריו.
לימים פוגש שרודר (קנדי –שם בדוי) צעירה שבה הוא מתאהב והם נישאים ומקימים משפחה. ושוב בגלל נישואיו ורצונו לפרנס הוא עובד כאיש מכירות בנדל"ן, משהו שהוא לא בדיוק חלם לעצמו אבל לפרנס הוא צריך.
ואשתו ברבות הימים, אולי איבדה את האמון לאור התנהלותו של בעלה שאמנם אוהב אבל מתיש אותה בהתנהגותו הלא בוגרת ולא אחראית, לקחה את בתם המשותפת וזנחה את הבעל הלא בוגר לאנחות.

מצד אחד ישנם רעיונות כתיבה לא רעים מצד שני הביצוע לא משהו. אי שם עם הפטפטנות של שרודר/קנדי וההתפזרות של הסופרת בכתיבה לכמה וכמה כיוונים קצת איבדתי את הדמויות עצמן.
הילדה היא היחידה שמעוררת אמפטיה. ילדה חכמה מבני גילה וסתגלנית לשיגיונותיו של אביה ולדקדקנות הקפדנית, הלא גמישה של אמה.
אני לא הייתי מרשה לו לגדל צרצר בצנצנת זכוכית  עם כל ההבנה שגייסתי לעברו של "גיבורנו" ול"נסיבות המקלות" על שיפוט התנהלותו ואופיו, לא הצלחתי לחבב אותו ואפילו כעסתי עליו בייחוד לאחר ש"חטף" את בתו והסתובב אתה סחור סחור בכל מיני מקומות, עד להעמדתה בסכנת חיים, שלא נדבר על הדאגה שגרם לאימה במשך שבוע ההיעלמות שלהם. בשלב צביעת השיער של הילדה שכולה בת שש או כשהאכיל אותה בממתקים כבר לא סלחתי לו בעצמי.
שרודר הוא סוג של נרקיסיסט שלא מודע לצורכי הזולת אלא מרוכז בצרות של עצמו ועברו. ובקיטורים על מעשי הוריו המנותקים גם הם ממנו ומצרכיו.
עדיין מוחו לא הצליח לקלוט את גודל הטעות שעשה עד הסוף עם בתו.
היחידה שמעוררת את חמלתי וחיבתי היא הילדה הבוגרת היחידה בין שני הורים כושלים למדי.
השאלה למה יצרה גייג' דמות של לוזר שלא מעורר אמפטיה בלבבות הקוראים ניקרה במחשבתי וטרם מצאתי לה תשובה. למרות קוראים שיכולים להישבע שהם מבינים את האיש ואת מעלליו.
האמנם ?

העלילה הזו הינה מכתב באורך הגלות ללורה- גרושתו ואשתו לשעבר של אריק (קנדי) שרודר.

כך אריק כותב לה, ציטוט מעמוד 10: "לורה יקרה, לו היינו שוב רק שנינו לבד, יושבים יחד ליד שולחן המטבח בערב, בוודאי קורא למסמך הזה רק מכתב התנצלות."

בסיועו של המכתב שאריק כותב ללורה, מתגלה עברו של הכותב בפני הקורא.

אריק נולד בגרמניה המזרחית. התייתם מאימו בהיותו בן 9. חי עם אביו כאשר באיזה שלב מהחיים, האב מחליט לברוח לבוסטון יחד עם בנו.

כילד מהגר התקבל ב"דרך לא דרך" כאריק "קנדי" למון קולג'. עם סיום לימודיו מצא עבודה כמתרגם רפואי, במרכז לחקר רפואי.

את לורה אריק הכיר בעת שהיא קיבעה את ידו של ילד.

לאחר נישואיו ללורה עזב את עבודת התרגום, והפך בהשפעת אביה של לורה למתווך נדל"ן.

היובש המדברי של הנדל"ן, מושיב את אריק הרבה שעות בבית, והוא זה ששהה עם בתו - מדו ברוב שעות היום.

הויכוחים בצל האבטלה בין בני הזוג, תרמו לדעיכת האור בחיי הנישואים.

באחד מימי הסדרי הראיה בינו לבין ביתו, אריק מחליט לא להחזיר את ביתו הביתה, אלא להמשיך עימה לטיול.

האם זו חטיפה?

כן לדעתי זו חטיפה, למרות שאריק עוטף את החטיפה וממתיק את מעשיהו בפיסות הצדקה ומידע מעברו.

לאורך המסע של אריק וביתו, הם חולפים על כמה תחנות בארצות הברית, ופוגשים על הדרך גם טיפוסים שונים.

הבנתי את המצוקה והמועקה של אריק, אך בשום מקרה אני לא מצדיקה את המעשה.

עם כל האמפתיה, קשה לי מאוד כאדם וכאישה בפרט, להזדהות עם אריק ומעל לכל עם דמות שאינה פועלת על פי החוק.

הדנ"א שלי לא נותן, ולא ייתן להבין את אריק. אריק יכול להמשיך לנסות לשכנע אותי, ואני מבטיחה לו כשלון חרוץ בניסיונותיו.

הכתיבה בעלילה קולחת, אך הקריאה רצופה הפסקות ואחת הסיבות לכך, היא לנסות להטמיע סוג של הבנה ואמפטיה בקורא.
אריק לא היה פדופיל חלילה, הוא היה האויב של עצמו!

הוא בחר לעצמו שם: "קנדי". שם של שושלת ידועה ומוערכת בארצות הברית.

תוך כדי המסע הוא מציף את פצעיו בפני הקורא, ומשחזר את מערכת יחסיו עם לורה, והקשר המיוחד שלו עם מדו. למרות נקודות הזכות הללו- לא הצלחתי לחבב אותו.

לא אהבתי בספר את כל העיצורים והציטוטים בהרחבה. לעניות דעתי הם מאוד מפריעים לקריאה רציפה.

נקודה מעניינת נוספת שהספר מסופר על ידי אריק שרודר, ומאידך מי שכתבה את העלילה הינה אישה. מעניין מדוע?

המעשה שאריק עשה מאוד הכעיס אותי, ורק אירוע שהצריך התערבות רפואית, גרם לאריק לקבל החלטה, ולעצור את המסע הזה. לא הייתה לאריק ברירה, ההחלטה נפלה והמסע פסק!

מלבד הנושא של "גירושין מכוערים" יש בסיפור הזה נושא נוסף שמקבל הדגש: "ההקשבה של איש רעהו". בקטע הזה הסכמתי עם אריק שהבעיה הזו קיימת לא רק בגירושים, אלא בכלל במערכות יחסים. לצערי השורש "ק.ש.ב." הולך ונעלם במערכות היחסים, למרות שהוא הפתרון לכל אי-ההבנות... חבל.

ריחמתי על אריק, אך השימוש בילד כדי לספק לבקש "סליחה" ו/או "הבנה" עדיין לא מצדיקה את המעשה.

את מדו הילדה מאוד אהבתי. כשהילדה נשאלת: מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, היא עונה: לפידופטריסטית. (חוקרת פרפרים). האם מדו רוצה לעוף מעל כל האירוע המכוער, שנקרא "גירושים מכוערים" בלי אבא ואימא בבית אחד?

לדעתי הספר הזה הוא אכן מיוחד, זהו מונולוג מעיק ועצוב, ולצערנו אנחנו פוגשים את המקרים הללו בתקשורת.

לשיקולכם אם אתם רוצים לצאת למסע של אריק.

לי יניני

ספר עצוב על בדידות וייסורי אהבה, לא קל אבל שווה קריאה!
ספר שכולו מונולוג של אב הנאשם בחטיפת בתו בת השש, מדו, בעת מאבק על המשמורת עליה. זהו מכתב התנצלות לגרושתו, מעין כתב הגנה שבא לסנגר על "חטיפתה" של בתו האהובה.
הגיבור, שרודר, נמצא במאבק גירושין ומפחד לאבד את המשמורת על בתו האהובה ויום אחד הוא מחליט לקחת אותה ליום כייף באגם ג'ורג' ולא מחזיר אותה הביתה. שרודר נאשם בחטיפת בתו. לטענתו, זוהי לא חטיפה אלא יותר הרפתקה. מסע לאורך הכפרים והעייגלנרות של ניו אינד, בין צימרים ודיינרים.
שרודר, בורח מהבדידות בה הוא שרוי עקב גירושיו, הוא נמלט מהרשויות שרודפות אחריו, מאביו של גרושתו שעוקב אחריו ובעיקר הוא בורח משקר ששיקר כשהיה נער בן 14 ושמאיים להחריב את כל חייו.
ספויילר – שרודר אימץ לעצמו זהות אחרת – קנדית. בהיותו נער במזרח גרמניה, סבל עקב היותו שונה, הוא ברח עם אביו לארה"ב.
במהלך המסע עם בתו הוא סוקר את מהלך חייו, ילדותו, הפרידה מאמו, הבריחה עם אביו השתקן, ההתאהבות באשתו והולדת בתו המחוננת והאהובה עליו יותר מהכל.
לאורך כל הספר מרגישים כעס על מעשיו חסרי האחריות של שרודר ועל מעשה החטיפה ומצד שני מתעוררים גם המון רגשות חמלה שאפילו גורמים לנו לסלוח לו ולהזדהות עם כאבו ופחדיו לאבד את בתו.
זהו רומן על ייסורי האהבה של אב לאשתו ושל אב לבתו, על רגעי אושר קטנים ועל בדידות, הוא מעורר מחשבות על הורות, גירושין, על עברנו ועל הזהויות שאנו מאמצים במהלך חיינו.
ספר עצוב וקשה אבל מומלץ מאד!

ראשית אומר כי הכתיבה מאד טובה בעיני, זה כתוב כך שאני רוצה להמשיך ולקרוא עוד ועוד , מעניין, זורם , מחבר אותי כקוראת באופן כמעט מיידי למתרחש. יש הרגשה שעבור הסופר זה בא מאד בקלות, מאד טבעי לכתוב כך, עם יד קשורה לאחור כפי שאומרים. אני מודעת לזה שלא בהכרח זה כך , אך זו התחושה.
ובאשר לתוכן עצמו אשתף בכמה מחשבות שעלו בי.למי שעדיין לא קרה יהיו ספויילרים ......

הדבר הראשון שתפס אותי הוא היוזמה של אריק שרודר הנער לצאת מהמעגל שבו הוא נמצא. לא טוב לו במקום שבו הוא נמצא בתור נער שזו לא ארץ מולדתו ולא שפת האם שלו. הוא מבין גם שהסיכוי שלו לצאת מאותו הפרבר העלוב והמקום החברתי שהוא נמצא בו קטן ביותר , אלא אם הוא יעשה מעשה ... והוא מעיז ועושה מעשה ובאופן מפתיע זה גם עובד. לא פעם ולא פעמיים נתקלתי באנשים שהמציאות של חייהם קשה , הם מוכשרים מאד אך בנסיבות החיים שלהם הם אינם מצליחים לממש את עצמם, הם נמצאים במעגל שקשה מאד לצאת ממנו. ואני לא מדברת על מדינות העולם השלישי כמו הודו , או ויאטנם שיצא לי לבקר בהן. אני מדברת על המוכרת שעובדת בחנות בגדים, שעלתה לפני כמה שנים מברית המועצות והיא כבר מטופלת במשפחה ואין לה שום אפשרות לעשות פסק זמן וללכת ללמוד, והיא כבר אפילו קודמה למנהלת החנות עם השנים, אבל יש עבורה תקרת זכוכית שהיא לא יכולה לעלות מעליה. והיא רק דוגמא. אז אריק שלנו עושה מעשה ומשנה באמצעותו את נסיבות חייו. או שאולי בסופו של דבר לא ממש משנה, כי החיים לאורך שנים עם זהות שאולה דורשים ממנו מחירים כבדים. הוא לא מצליח לחבר את השם האמיתי שלו , ואפילו יותר משמעותי, את האבא האמיתי שלו לחיים שיצר לעצמו. והפער הזה יש לו השפעה מהותית למקום שאליו הוא מתדרדר בסופו של דבר.
לכמה שנים בכל זאת הוא מצליח לחיות בעולם שטוב עבורו, עם בת זוגו שאח"כ הופכת להיות אשתו ואם ביתו. והנה אנחנו בימים שבהם הוא נאלץ לעזוב את הבית המשותף של המשפחה ומסתבר שהוא צריך להלחם על הדבר הטבעי ביותר עבורו , לקיחת חלק פעיל בגידול ביתו "מדו". הוא נאיבי , וגם מתקשה לעכל את המציאות שאשתו האהובה עושה פעולות שהן ממש נגדו, וכך מוצא עצמו במצב שהיכולת שלו להיות נוכח בחיי ביתו מאד מעטה. ובמצב הזה שכל כך פגעו בו , והוא די נואש , נהיה לגיטימי עבורו לעשות מעשה שהוא לחלוטין לא ייעשה. למי מאיתנו זה לא קרה, שמשהו פוגע בנו , מתנהג אלינו לא יפה, ואנחנו מוצאים עצמנו צועקים , מתכננים איך להחזיר לו בצורה זו או אחרת ונוקטים בפעולות שאינן מדרך ההתנהגות הרגילה שלנו ופעמים רבות אינן ראויות. כך גם קורה לאריק שבבסיסו הוא לא אדם רע , אך הוא חסר אונים מול הכוח שהפעילו נגדו והוא פונה לפעולות שאינן ראויות. בשלב ראשון הוא מספר לעצמו שזה עניין של יומיים שלושה, אך העניינים מתגלגלים לא ממש בשליטתו, ומשהו בו לא מסוגל לוותר , להגיד לעצמו עד כאן, בוא נפסיק את המעשה המטורף הזה. הוא כבר מבין שהמשמעות של ההרפתקה הזו היא חמורה ושזה יגרום לכך שהוא ינותק מביתו האהובה לשנים רבות , אך אינו יכול להפסיק.
לא קל לי לקרוא ספרים שבהם מעורבים ילדים ושלומם עומד בסכנה, תודה לסופרת היקרה שהוציאה את מדו המקסימה בשלום בסופו של הדבר. ואיך תראה מדו בעוד כמה שנים את ההרפתקה הזו שהיתה לה עם אביה? נניח כאשר היא תגיע כבר לגיל 20+ , וסביר להניח שבמהלך השנים האלו לא תראה אותו בכלל עקב העובדה שהוא ישב בבית הכלא. בהתחשב בעובדה שהיא מאד אינטליגנטית ורגישה אני מאמינה שיישאר לה זיכרון טוב מכך, היא תבין שאביה עשה את זה מאהבתו הרבה אליה ומהרצון שלו להיות איתה. ואולי לא, אולי בדיוק ההפך, היא תבין את חוסר האחריות הרבה שהיה במעשה כזה, את חוסר ההתחשבות באימה המסכנה שעברו עליה ימים קשים מאד בדאגה נוראית לביתה והוא יימצא בלתי ראוי בעינה כאדם ובוודאי כאב.
כך גם אני בנסיוני לקבוע מה דעתי על אריק שרודר גיבור הספר, רגשותי מעורבים, מצד אחד הבנה למצבו ואפשר אפילו להגיד שהוא התחבב עלי במידה מסוימת, בדיבורו הקולח, בחשיבתו היצירתית והמיוחדת ומצד שני קשה לסלוח על הדרך שבה נהג , על חוסר האחריות, חוסר ההתחשבות וגם הבחירה שלו לשתוק לא ממש הבנתי אותה.
ולסיכום אומר שהספר הוא טוב מאד בעיני, ואשמח לקרוא ספרים נוספים מהסופרת הזו.

אני את הספר הזה קיבלתי כספר לבן בחודש פברואר, כלומר, טרם צאתו לאור כאן בישראל, השם המוזר שלו 'שרודר' ועצם זה שאין לי מושג מה אני קוראת מכיוון שאין לי תקציר זמין עשו את הספר הזה אפילו לטוב יותר ממה שהוא.
אריק קנדי הוא אב לילדה בת 6, מדו. התקופה היא תקופת הגירושים של אריק לאישתו והמאבק המשפטי על משמורת הילדה. הבעיה היא שאריק קנדי הוא בעצם אריק שרודר, בחור גרמני שבילדותו ברח ממזרח גרמניה יחד עם אביו כשהם מותירים את אימו של אריק לחיות את חייה עם קצין קומוניסטי. בשלב מסוים אריק מסגל לעצמו שם חדש – אריק קנדי ומאמץ את זהותו גם בעתיד הרחוק, עם השם הזה הוא מגיע לארה"ב, מתחתן, מקים משפחה וחי את חייו. עד שאישתו מודיעה לו שהם מתגרשים.
ברגע הזה חייו מתהפכים. הוא הופך לאדם דכאוני, מרבה בשתיית אלכוהול, חוזר ואומר כי ללא ביתו אין לחייו שום משמעות וכאשר מתגלה כי המשמורת החלקית שהוא קיבל על הילדה היא בדיחה מהלכת הוא מבין שהוא צריך לעשות צעד קיצוני. באחד מהימים בהם מדו מגיעה אליו הוא אורז את דרכונו, לוקח ללא רשות רכב של מכר שלו ומתחיל במסע החטיפה של ביתו.
הספר מיוחד ולא רגיל, זאת מכיוון שזהו לא ספר שגרתי שמסופר לנו מלמעלה אלא זהו מכתב ארוך ארוך שאריק כותב לאישתו לאחר מעשה בו הוא מסביר לה מה קרה. אריק מגולל את כל קורותיהם בדרכים בשבוע ימים בהם הם נעדרו, מה הוביל אותו למעשה, כיצד הוא אוהב את ביתו וכיצד אין או שמא יש הצדקה למעשיו.
הייחוד של הספר הזה הוא שהוא פותח לנו צוהר לנושא מאד כאוב ורגיש שהמון הורים גרושים מתעסקים בו בחיי היום יום שלהם – אך היופי כאן זה שזהו ספר שכתוב בידי אישה אך מסופר מנקודת מבטו של האב – החוטף ולא מנקודת מבטה של האם השבורה, המפוחדת שמן הסתם זוכה לרחמי הכלל ולהצדקתה.
לא חסרים מקרי חטיפה בעולם שלנו, בטח ובטח מקרי חטיפה של ילדים ע"י אחד ההורים (הסטטיסטיקה אומרת שהאב הוא החוטף ברוב המקרים מלוגיקה פשוטה של חוקי משמורת דרקוניים לטובת האם) ועל כן כולנו שמענו או קראנו אודות מקרים דומים וכמה מאיתנו הרגישו הזדהות עם הצד שנשאר בבית בחלום בלהות מתמשך שאינו יודע היכן הילדים? כאן הסופרת מנסה להראות את הצד השני, לנסות "להצדיק", לנסות להראות את נקודת המבט הקשה והכאובה של הצד שמגיעה למצב שעליו לעשות מעשה קיצוני גם אם בסופו של דבר שום דבר טוב לא יצא מהמעשה. ואני חושבת שכאן מונחת החוכמה של הספר.
המילים אפופות בצער, בכאב, באהבה של אב לביתו, ברצון לקבל הבנה והזדהות ואולי אפילו לקוות לאיזה נס שיקרה. בסופו של דבר, שום נס לא קורה והמציאות מכה בדלת.
ספר ריאליסטי, כואב, מרגש שמדבר על נושא מאד חשוב ורגיש. אני בטוחה שאימהות ואבות כל אחד יראה את הספר שונה מאד אני, כמישהי שאין לה ילדים, אפילו הצלחתי להתחבר לאריק ולכאבו הפרטי. ספר מומלץ בהחלט!

מישהו צריך לעשות סדר בעולם הכתיבה - נשים יכתבו על גרושות בלבד וגברים על גרושים בלבד.

קצת נמאס לי שנשים תמיד צודקות וגברים מתייסרים בלי סוף ועושים רק טעויות, רבותיי הנשים הם לא פחות אכזריות מגברים ההבדל הוא שהן יודעות איך לתמרן את הגבר הגרוש לעתיד שיפול לכל הבורות.

כן כן אנחנו בעלי הכוח ובד"כ מטומטמים גמורים, אבל (טטם....) גם אתן לא פחות אשמות באלימות הזאת (פיזית ומילולית) וכל היסורים של הילדים וקרובי המשפחה.

לגבי הספר עצמו, כפי שאמרתי, לאישה שמנסה לתאר גבר בשלבי הגירושים אין שמץ של מושג מה זה אומר - הגבר בד"כ מתעסק עם קשייו הכלכליים (משלם מזונות מרגע הגשת תביעת הגירושים), כלוא בין יצריו להגן מפני תוקפי משפחתו (שלמרבה הצער זו אשתו הנוכחית) ובין ההכרה שכל מילה או תנועה לא במקום תשים אותו בכלא לכמה ימים ותוסיף תחמושת לצד השני.

גברים צריכים להגן מפניהם על עצמם, הם לא עסוקים כרגע ב"מציאת זמן איכות עם הילדים" בסערת הגירושים, הם לא יבזבזו את הונם המידלדל על קנייה לא מבוקרת של בגדים וממתקים , הם לא יסתבכו עם החברים האחרונים שנשארו להם (גניבת רכב של חבר) והם לא יסתבכו אם החוק יותר ממה שגרושתם העתידית כבר סיבכה אותם אלא אם הם שוקלים, לצערנו, לגמור את כולם.

הספר מעלה תובנות על מושג "השתיקה והפאוזה" כפילוסופיה ולאורך ההיסטוריה וניכר שהסופרת מתמצאת יפה בסוגיה.
כמו כן נהניתי להחשף לבעיות של גולה בארץ זרה כגרמני שמנסה להראות אמריקאי לכל דבר , הפתרון המוקצן שהסופרת התמודדה עם הנושא רק מחדד את ההוויה של אנשים אלו.

לסיכום ספר קריא ומומלץ לאנשים מכוכב אחר.

הספר מספר את סיפורו של גבר אמריקאי צעיר, אב לילדה בת 6, הנמצא בתהליך גירושין מאשתו ובמאבק משמורת על בתו, שלפתע ביום אחד מחליט לעשות משהו לא צפוי.
בסה"כ ספר נחמד הנקרא בשטף ויוצר הזדהות עם הדמויות השונות שבו