ממזרתה זאת. יש סופרים כותבים איזה מאה מאתיים עמוד בשביל שתכיר קצת את זה שהולכים לספר עליו זאתי יודעת באולי עמוד עמוד וחצי להכיר לך את הבפנוכו של הבנאדם שאתה חושב הכרת אותו אפילו מלפני היום שנולד. אבל מה, הכל בעצב. אני יש לי משפחה שמחה לא מכיר ככה עצב. זה כמו אחרי ההלוויה של בת אחותו של אבא שהלכה שעוד לא היו לה חמישים. ישבו כל השבעה אצלם בסלון הריצו צחוקים על על מה שעשתה וכל הפאלטות שהיו לה בחיים מרוב שצחקו ראית כמה הם עצובים. זאתי הפוך אפילו השמחה אצלה תבוא בעצב אולי מרוב שעצובה לפעמים אם קצת פחות עצובה אתה יכול לחשוב שהיא שמחה.
אפילו שזה הרבה סיפורים בסוף יוצא מזה כמו סיפור אחד שהכל זה בקנדה איפה שאולי אפילו אם אחד נולד שמח מרוב שרואה מסביב הכל בצבע אפור יעני המזג אויר והבתים והבגדים של האנשים וכל מה שיש נהיה לו אפור בנשמה. וכמעט הכל זה ילדה והמשפחה שלה שגרים שמה ולפי מה שמספרת אני לא הייתי הולך לגור שמה אפילו שלא חם כמו פה ואפילו שעל יד הבית יש להם אגם יעני מים לא בעיה בשבילם אבל כל מה שיש בו צבע אפילו שאין שמש ידהה ואם לא ידהה לבד אולי יסתכלו עליו עקום בסוף ישטפו אותו עם אקונומיקה האנשים שאף אחד לא אוהב שיהיה לידו משהו שלא כמו כל השאר.

זהו כבר הספר השלישי של אליס מונרו שאני קורא; אצל כולם יש את המכנה המשותף של חיים בסְפָר החקלאי הקנדי. אזורים של עיירות קטנות וחוות חקלאיות מרוחקות אחת מהשנייה. בכולם ילדות ונשים הם גיבורות הסיפורים שלפעמים גם מספרות הסיפור בגוף ראשון. שוב ושוב אני מתפעל מיכולת התיאור המדהימה לדעתי של מונרו את גיבורות סיפוריה. בקובץ הזה חלק מהסיפורים מתרחש בעיירה בשם ג'ובילי, שאין לי מושג אם היא קיימת או לא, אבל מונרו מפיחה חיים בתושבי העיירה הזאת שהם גם גיבוריה. כמובן שכשמדובר בסיפורים שונים יש ביניהם טובים יותר ופחות אך חלק מהם ממש מרגשים! תוך כדי שיחת חולין, שמעתי מחבר שלי שאיננו "קורא מושבע" כמוני שהוא איננו אוהב ספר מסוים שלה שהגיע אליו באקראי, והוא הפסיק אותו באמצע. בעיניי זהו ממש חילול קודש! כי מונרו היא סופרת ממש נ-ה-ד-ר-ת בעיניי! אבל את החוויה הזאת צריך לחוות כל אחד בעצמו. אני על כל פנים אהבתי מאוד את הספר הזה כשם שאהבתי ספרים אחרים שלה שקראתי.

אני כותבת על הספר הזו בתחושה מעורבת. עבר זמן רב מאז שהתחבטתי כה רבות בדעתי על ספר, והנה כאן הלבטים הציפו אותי שוב ושוב במהלך הקריאה.
הכתיבה יפהפיה ומדוקדקת, מלאה באמיתות קטנות על החיים, לעתים מרגשת – אבל איני יכולה להגיד בפה מלא שנהניתי ממנה.

מדובר בקובץ סיפורים קצרים אשר מספקים לנו הצצה על דמויות שונות ומשונות מתקופה אחרת – בדרך כלל עיירה שכוחת-אל שנותרה קפואה אי שם במאה הקודמת. במרביתם חוזר נרטיב מסוים סביב ילדת העיירה הקטנה, שבחייה המשעממים והריקניים לכאורה, קיים איזשהו עקצוץ שאמור לעורר בנו תובנה על החיים – אך זה לא תמיד קרה לי. למען האמת, הרגשתי איטיות מסוימת עד שהצלחתי להתחבר אל הדמויות ואל העלילה – ואז, באירוניה מסוימת, הסיפור הסתיים ושוב הייתי צריכה להתעמת מול התחלה זרה של סיפור חדש, שלא עוררו בי התלהבות רבה מדי.

כמו משפט הפרידה הידוע "זה לא אתה, זו אני" – יכול להיות שזה המקרה. בתור חובבת מתח היה חסר לי האקשן ("נו, איפה החלק שמגלים את הגופה?") שבדרך כלל קיים בשפע בסיפורים הקצרים דוגמת שרלוק הולמס ואחרים שאני כה נהנית לקרוא. באופן כללי, תמיד העדפתי לקרוא על תעלומות מסתוריות מאשר לחפש רבדים סמויים ותובנות מרגשות בסיפורים שלכאורה מצטיירים כשגרתיים וכחסרי ייחוד – בדיוק מסוג הסיפורים הקיימים בקובץ הזה.
אם ניחנתם בסבלנות אינסופית ואתם מוכנים להתמודד עם האתגר של ציד הפנינים הספרותיות – עשוי להיות שתהנו מהקריאה. ואולם, אם גם בעורקיכם זורמים סחפים של מתח, מסתורין ופנטזיה – עדיף שתניחו לספר זה לנפשו, בתקווה שימצא בית חם אצל שולי פנינים סבלניים מאשר אצל אקשניסטים בכל רמ"ח איבריהם.

לא ברור לי מדוע הסופרת זכתה בפרס נובל לסיפרות. בספר הזה יש קובץ של סיפורים קצרים, שהדבר היחיד שמקשר אותם הוא היותם משעממים, סתמיים, חסרי עניין וחסרי פואנטה.
נטשתי באמצע.

האמת שבספר כידוע של אליס מונרו אין ממש עלילה רשמית, ישנם מגוון סיפורים בספר אחד, 15 סיפורים מרגשים על נשים גיבורות וחזקות, אחד מהסיפורים מסופר מכיוונו של בחור, אבל רוב הסיפורים מדברים על בחורות ועל הגורל שלהן בחייהם.

אחד מהסיפורים היה מגרעות של אישה בצל הכתיבה:''כאן מגיע הגילוי שלא בא לי בקלות: אני סופרת. זה לא נשמע טוב. יומרני מדי; צבוע או לפחות לא משכנע. נסי שוב. אני כותבת. יותר טוב? אני מנסה לכתוב. זה אפילו גרוע יותר. צניעות מזויפת. אז מה?''(מתוך הסיפור ''משרד'') סיפור מקסים על בחורה שמנסה למצוא את מקומה בעולם הכתיבה, ומוצאת לעצמה משרד משלה אך בחור מנסה להטריד אותה, והיא רוצה לכתוב. נורא התחברתי לסיפור הזה, הרגשתי חלק מהדמות.

עוד אחד מהסיפורים המרגשים הוא סיפור על נערה אחת שנשבר לה הלב מבחורים, והיא הולכת להשתכר, היא גילתה שחברה מכבר ימים נשא לאחרת, למרות שלא אהבה אותו, אלא אהבה מישהו אחר אך נפרד ממנה כי אהבתם לא הייתה הדדית, שוב התחברתי לצילה של הדמות.

בדמויות של אליס מונרו, יש דגשים חזקים מאוד על רגשותיהם של הגיבורות בספר.

למרות ביקורת שקראתי באתר ''כיפה'' על הספר, שלפי המבקר הספר לא שבע את עיניו,'' ואמר שלא יקרא פעם נוספת,'' אחרי שקראתי את הסיפור גיליתי שהמבקר טועה, ולא הצליח להיכנס לראשן של הדמויות, לדעתי:''המבקר ממש צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו, סורי''.

ללא ספק אין פלא שהוא זכה בפרס נובל לספרות, למרות גילה המבוגר של אליס, אפשר להתחבר לספר מכל הגילאים, החל מנערות צעירות עד למבוגרות.

אם לא הייתי קוראת את הספר בקצה הקשת בענן ,הייתי שמה אותו במקום הראשון.

ריקוד הצללים המאושרים/אליס מונרו
Dance of Happy Shades/Alice Munro
מאנגלית: אורטל אריכה.
הוצאה: מחברות לספרות, 2014.
236 עמ'.


על אליס מונרו שמעתי לראשונה בשנה שעברה; בסדנת הכתיבה של אורי פרץ-שרון.

זה הספר הראשון של אליס מונרו שיצא לי לקרוא.

בספר יש רק סיפורים קצרים, אשר שונים האחד מן השני. יש יחסים בין בני המשפחה, חברים, אחיות ועוד.

אני באופן אישי נהניתי בכמה, ויש חלק שבכלל לא אהבתי.

אליס מונרו דאגה לצייר בפנינו תוך כדי הקריאה הרבה תיאורים, על הבית, על הבגדים שהדמות לובשת, והיה אפשר לדמיין את זה ולראות את זה כמו בציור.

"זה הבית שלנו, ידעתי כעבור רגע. הקפנו אותו בחצי סיבוב, והנה לפנינו הצד שאיש לא ראה בחורף, הדלת הקדמית שנותרה סגורה מנובמבר עד אפריל, ועדיין הייתה מרופדת סמרטוטים בשוליה סביב, כדי שרוח מזרחית לא תחדור פנימה." (מתוך "תמונות", עמ' 52).

"השמלה של נורה, כשהיא חוזרת – צועדת בכבדות על עקבים רבועים במורד המדרגות בפרוזדור – פרחונית יותר מכל שמלה שיש לאימא שלי, פרחים ירוקים וצהובים על רקע חום, מבד קרפ שקוף מתנפנף מסוכ כלשהו, וחושפת זרועות. זרועותיה כבדות, וכל חלקת עור גלויה מכוסה נמשים כהים קטנים כמו פריחה. שערה קצר, שחור, קשה ומסולסל, שיניה לבנות מאוד וחזקות." (מתוך "הקאובוי של האחים ווקר", עמ' 21).

בספר יש 15 סיפורים, והשם של הספר הוא כמו שם הסיפור.
אליס מונרו היא גם זוכת פרס נובל לספרות.

את הסיפורים שאני אהבתי מאוד נהניתי לקרוא. קריאה נעימה!